בנימין ליפקין

בדיוק בשעה 22:27, כשאורות האולם נדלקו, התזמורת ובעלי המנגנים פתחו במחרוזת הפרידה והרגליים התרוממו והחלו לנוע לעבר שערי ההיכל – התחושה שהתפשטה בלב הייתה תחושה של התרוממות הרוח.

נער הייתי וגם בגרתי. חוויתי גם ראיתי אירועים גדולים, רבים וחשובים, בחב"ד בארץ הקודש. כזה מעמד לא היה. את הקביעה הבלתי מעורערת הזו הספקתי לשמוע מכל מי שרק שוחחתי עמו מאז המעמד הזה שממשיך לתת את אותותיו בקרב כל מי שנטל בו חלק ולבטח תהיה לו פעולה נמשכת בכל הימים, השבועות והחודשים הבאים. ומי שלצערו, מאיזו סיבה שלא תהיה, לא היה – הפסיד.

היה כאן שילוב מדהים, בלתי מובן מאליו, של תכנית ארוגה היטב לפרטי פרטים שנטלה בחשבון את כל הפרמטרים הדרושים למעמד כזה והפכה אותו למושלם ומהדהד. זה בא לידי ביטוי מהרגעים הראשונים של ההכנה למה שעומד להתחולל פה בעוד דקות, יחד עם מחוגי השעון הנעים לאחור לקראת הפתיחה, באמצעות רצף המונולוגים של חסידים שונים על המסכים, עד הרגעים האחרונים של דברי הסיכום הנרגשים של כל אחד משלושת המנחים.

הבחירה במנחים התגלתה כהברקה מיוחדת של מי שחשב מראש על הרכיבים הנחוצים למעמד הזה, כנס הַקְהֵל של משפחת חסידי חב"ד בארץ הקודש בעיצומו של יום י"א ניסן, יום הולדת מלכנו: כובד הראש של הרב מנחם קעניג, הרגש המתפרץ של הרב בנימין וילהלם והתום הילדותי של הילד מנדי בטשוילי. שלושת אלו יצקו את התוכן למעמד מתחילתו ועד סופו בצורה שלא הותירה איש מהמשתתפים אדיש או בלתי מופתע.

● ● ●

היה זה כמו פאזל של רגעים קטנים שהלך ונשלם ככל שנקפו הדקות.

הסיפור האישי שבפי הרב קעניג על ההבטחה לאמו בחדרו הקדוש של הרבי – הרעיד נים ולכד את כל אחד ואחת מהיושבים בהיכל הענק כבר בשניות הראשונות. העדות המדהימה המוקרנת על המסכים מפי הרב יהודה זילברשטרום, על היחידות שלו בעודו ילד בשנת הקהל – שולבה בקטעי הקישור הבוטחים מפי המנחה הצעיר, מנדי בטשוילי, שלרוך הילדותי שבקולו נמזגה נחישות של חייל אמיתי בצבאות השם.

התיאור הסוחף של הרב הבר על שיחות הרבי בשנת הקהל, תשמ"ח, הבלתי נשכחת, ששולבה ברגעי אמת של קטעים מתוך שיחות הקודש הללו – החזיר את הקהל אל אותם רגעים בבית חיינו. ברכת "שהחיינו" בשם ומלכות שבקעה מפי הרב בנימין וילהלם, לפיד בוער של התקשרות, פה מפיק מרגליות בספונטניות רהוטה – הולידה צמרמורת.

בתווך היה זה קולו הנשנק של הרב שבתי סלבטיצקי המתאר את החוויה הקשה מנשוא שחוו הוא ורעייתו עם האובדן הבלתי נתפס שפקד אותם. ביד אמן השמורה רק לו העביר הרב סלבטיצקי את שומעיו שישבו בפיות פעורים מרגש דומע לתנועה של שמחה והתרוממות וחוזר חלילה.

אחד מרגעי השיא היה השידור החי מהאוהל הקדוש בעת הקראת הפ"נ על ידי השליח הבכיר ביותר, יו"ר אגודת חסידי חב"ד העולמית, הרב אברהם יצחק שם טוב, שבקול בוכים מתייפח שימש שליח לכל אחת משלוש עשרה אלף הנפשות שגדשו את האולם.

● ● ● 

שירי הפנסאים, בהם אלו שמילותיהם חוברו במיוחד למעמד זה, הגביהו את הקהל כולו, אנשים, נשים וטף, טפח וטפחיים מעל הקרקע. והיו גם הרגעים הנפלאים הללו שאין להם כל תמורה, שבהם היכל ארנה כולו, מטף ועד זקן, רקד וסער, יחד עם בעלי המנגנים, ר' שמחה פרידמן ור' נמואל הרוש, בשירו החדש של הרבי, לחן שרביטו המוסיקלי של מלך: ר' שלום ברוכשטט.

אין כמו השיר הזה כדי לבטא בצורה המדויקת, האותנטית ביותר, את הלוך הרוח של חסידי חב"ד בי"א ניסן ה' תשע"ו.

תחילה מופיעה תנועת הביטחון ההולכת כאש לפני המחנה. היא המנווטת, בתוך ים סוער, אל מול גלים שוצפים וקוצפים, כנגד כל הרוחות שבעולם, מבית ומחוץ, את דרכו של צבא האור על חילותיו: הפנסאים, ועד התמימים העולמי, בת מלך, פעילי חב"ד, שלוחי הרבי די בכל אתר ואתר – להאיר את החושך; לחיות עם הרבי בכל רגע, להשכים ולהעריב כנגד חשכת הגלות הכפולה והמכופלת, אל מול כל מונע ומעכב, באמצעות עוד לימוד, עוד ביטוי של התקשרות, על ידי המעשה הוא העיקר.

האמונה הטהורה בה' ובמשה עבדו, ההתקשרות האמיתית בכל אשר יצא מפי המלך, ללא חסר וללא יתיר, מוצאת לה ביטוי בנעימת הלכת הבוטחת הפותחת את השיר: "ישראל בטח בה', עזרם ומגנם הוא, בית אהרן בטחו ה' עזרם ומגנם הוא".

ואז, כמו באמצע הדרך, במעלה ההר, מתעוררת תחושת הכיסופים, מתעצמת הערגה, גוברים הגעגועים לשנות האורה והטובה. הרגש החם של "רצוננו לראות את מלכנו" מוצא לו ביטוי בזעקה: "לא לנו ה', לא לנו! כי לשמך תן כבוד, על חסדך, על אמתך". כזו היא שאלת "עד מתי" המזדעקת וכופלת עצמה בתנועה הזו של השיר וכמו מהווה תנועה נגדית לקודמתה.

ואז כנגדה שבה ומתפרצת תנועת הבטחון השבה ומכריזה מפי השרים והרוקדים אל כל כוחות הנפש באשר הם: בטחו בה'. דבר מדברו לא ישוב ריקם. לא עזב הרועה את צאן מרעיתו. ובעוד מעט קט, ברחמים גדולים אקבצך.

● ● ●   

ככלות המעמד הזה מגיעה ברכת יישר כוח מעומק הלב לצעירי אגודת חב"ד, לארגון צבאות ה' – הפנסאים ולחבורה הנפלאה של האברכים שהגו אותו, עמלו על מסכת ההכנות שלו והוציאו אותו אל הפועל בצורה המושכלת והמושלמת ביותר. התיעול הנכון והמשמעותי של רגשות כל עדת החסידים היושבת בארץ הקודש, ביום הבהיר שבו ירדה נשמת אבינו רוענו להאיר את עולמנו – ייזכר להם לעד, לנצח נצחים, עד הרגעים הקרובים והבטוחים של הגאולה האמיתית והשלמה, כשהרבי, מלך ביופיו, יופיע בהדר גאון עוזו ויאמר: ראו גידולים שגידלתי!