פרקי הגות לנשואים מוצקים ומאושרים

רבקה ערנטרוי

המליצה הדראסטית המובאת בהגדה מדמה את העם לתינוק מושלך בעת הלידה ללא טיפול של אהבה וחום ואולם מהשפל הזה משגשג העם ומגיע לעת דודים בתור משל לכלה העונדת את עדי העדיים...

"ומולדתיך ביום הולדתך אותך - לא כורת שורך (חבל הטבור) ובמים לא רוחצת למשעי (להחליק את עורך) והמלח לא הומלחת והוחתל לא חותלת, לא חסה עליך עין ותושלכי ע"פ השדה בגועל נפש ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך חיי....רבבה כצמח השדה נתתיך.... ותבואי בעדי העדיים... (יחזקאל ט"ז)

רק אדמה חרושה מניבה שדות משגשגים.... רק אישה הלומדת בנסיון חייה לשמש פונקציה מעין זו ורק האיש המתדמה לגרעין סמוי באדמה, המעלים עד אין סוף הפוטנציאלים - יבואו להתמזגות שיא של עת דודים!

***

לו רק היו עומדים בני הזוג מקרוב על שרשו האופייני והשונה של מבנה הנפש של כל אחד מבינותיהם, אזי כשהיו מתנהלים לתומם בתוכי מערכת הנישואין שלהם - לא היה המגוון העשיר של תכונותיהם הקוטביות, המנגדות כ"כ, - מתדלק את הקן המשפחתי השליו שלהם.

ולו היו נחשפים לתורת החסידות, היתה תפיסת החיים שלהם מתרחבת מאוד ומעמיקה והיו רוכשים הבנה שורשית ובהירה למניעים השונים של הלך הרוח המוזר של כל אחד מבינהם, שנתפס עד כה במודעותם המצומצמת באופן כה חריג וצורמני...

***

קלות דעת וכלות נפש של האישה

הוא היה אז מגלה סולחנות ליצר העז שבהשתוקקות כלות הנפש היומיומית שלה ובצמאון של רשפי אש למשאלת חפצה, מבלי שתוכל לעצור במאווים האלו (סדור אדמור הזקן דרושי חתונה דף קכ"ח ב')

האור הבהיר והחסידי הנזרה עליו, היה מפתח בו הבנה ברבדים הסמויים יותר שבנפשה, והיה מתחקה על המניעים המעיטים עליה תחושה שהיא חסרת רוגע ומנוחה של קוצר רוח ודעת קלה ואת אי יכולתה להכיר במציאות מורכבת - בה מתפקדים שני גורמים סותרים בת בבת באותה מערכת.
דעת צרה זו, היה קולט האיש שלה, מונעת ממנה יכולת גמישה להענות לו ולהטות את ההיבט שלה לכיוונים השונים, לאפשרויות השקף רחבות ועשירות יותר מתפיסתה הצרה והיה מסוגל לרדת לעמקי נשמתה ולהיות להיות מודע לעובדת היותה מתפתה ונופלת במכמורת של מניעים שוליים כ"כ...

התמורות השונות הפוקדות אותה וחולפות בנפשה חסרת המאזן, עשויות לעורר בה כיסופים לחפיצה חדשה ובמהרה היא עומדת לזנוח עמדה מסויימת, שהיא התבצרה בה עד כה, וללכת שולל מתפתה אחר המניעים המתעוררים בה עתה, ובשל פזיזותה הנמרצת והפוחזת ובשל חוסר יכולתה לכבוש את סערת הרגש - היא תובעת נחרצות לרכוש תשוקה זו תיכף ומייד...(סדור האדמו"ר הזקן שער הק"ש דף פ' א-ב)

וכשהיתה מגלה את חוסר היציבות שלה ביחסים שביניהם ומנסה לערער את אנכי ההסכם המשותף בינהם אליו הגיעו לאחר מאמצים נואשים נלאים, היה הדבר מסעיר אותו בצפור נפשו, ואולם עתה הוא לומד להכיר בנסיבות למחדלים אלו והוא עומד להקנות לעצמו דרכי גישה שונות, שתואמות יותר לייעל ולחשל את חסינותה בעמידה שאינה מעורערת עוד, תחת הלחץ של התנאים המסובכים הנוכחים...

***

כיצד מהווה מגמתה בחיים את המניעים וההשלכה לדעת הקלה שלה ולסימפטומים של כלות הנפש הסוערים בה?

מתמיה מאוד לגלות, כי המחדלים הנשיים שלה נעוצים דווקא בסוד האלוקי בהרכב נפשה הנשי, הבנוי ממידת הגבורה, כי רק בשל מידה זו המעצב את צביון נשמתה, יתאפשר לה להשלים את המגמה והתכלית שנועודו עבורה בחייה, בתור היותה אישה! הכיצד?

האש המפעמת בנשמתה ומתלהטת בה נלקחה מהאש של ניצוץ החיים שהבורא הנשים ונפח בתוכה עוד בטרם היפרדה בשלב של ניתוק מהאיש שלה. (נסירה)

ההפרדה הזו מעוררת בנשמתה כלות נפש וגעגועים המתפרצים ברשפי אש להתדבק במקור, והכמיהה הזו והערגה המייסרת הזו מכוונת אל האיש שלה.

והיא שמטביעה בה מידה של קוצר רוח וכלות נפש. מצב תלותי זה מצמצם את ראותה להיצמדותה לנקודה אחת והיא נעשית כ"כ מוצקה, עיקשת וחסרת גמישות בגישותיה לחיים.

קו צר ומצומצם זה של תלות נעוץ במניע של ההשגחה העליונה להצית בניצוץ האלוקי מאווים ורשפי אש להימשך אך ורק אחרי השכינה מקור חייו ועובדה זו, אכן, מתבטאת בנוהג הסוער שלה, בהתעוררות של מוטיבציה בנפשה, והמכוונת רק לאיש שלה, מבלי להפנות אותה לכיוונים זרים.

אך תפיסה שהיא צרה עשויה להכשיל אותה בנפילה במלכודת של פתויים, היות ובצמצום שסוגר עליה, היא אינה ערנית לסיכון שבכיוונה המתפתה בשל החום שבגבורת רגשותיה ההומים והנוטלים ממנה ריכוז ושליטה ואינם מנפנפים לה אותות של אזהרה. (שם פ' ד') היא מהווה מוקד משיכה עז יותר מהאיש לגורמים שליליים, המכונים קליפות וחיצונים, הזוממים לסחוט ממנה את חיותה הערנית והתוססת, שה' המשיך בה ע"מ שתצליח להגשים את יעדה.

החיות שלהם (הקליפות) היא מזערת מאוד ונכונה להנשים בם מנת חיים להישרדות בלבד, אך הם מבקשים להתעצם בכך שהם מנסים לכבוש את ייצרה ומאוויה השלילים, להכשיל אותה ואז לינוק את ניצוצות הקדושה המפעמים בה.

***

מהו היעד של האישה בחיים וכיצד הוא מהווה פתח ליניקה זרה של הקליפות?
כוחות אלה קרבים אליה היות והיעד שלה (בתור מסמלת את כנסת ישראל) הוא להמשיך את אורות הקודש לעולם הנשפל והחשוך ביותר ולהאיר אותו ובשפל זה הם אורבים לה.

בכח הגבורה שלה היא עשויה להביא תולדות להמשכיות העולם. במערכת שלה נמשכים כוחות חיים אדירים להולדה ויכולות אלה נטולות מהגבר שאינו בנוי מהשרש האלוקי המחיה אותה במידת הגבורה, הדוחקת וממשיכה אותה להשתפל עד לרבדים הנשפלים ביותר - עובדה שהוא אינו מסוגל לה והיא עוד משווה לו ערך כה נכבד בביתם כמוביל בראש בעוד היא מתפקדת במסירות עילאית כעקרת הבית...

והוא, אכן, תופס את מקומו המושל בבית בראש, קר ומאופק ושולט ברגשותיו, היות והוא בנוי ממידה של חסד, הנמשכת מכח של חכמה. שם קיימת התרכזות ושל קור רוח והאדם אינו רואה את מידת רגישותו בתור מרכז חייו ואולם פה משתקפת תנועה של שכחה עצמית, של ביטול והתמדה במטרה, לשם אין קליפות אלה מגיעות היות ואינן נמשכות אחר מידה של חסד ואור גלוי, המסמא אותן וביחוד בשל המסוגלות שלו לשמור על צלילותו ועל דעתו הרחבה והיציבה.

***

כיצד הוא אמור להעצים את רוחה ולתת לה חסינות שלא תתפתה ותרחיב את הדעת שלה?
אדם בוגר הנותן עיניו בתינוק מחזק את רוחו, היות והעיניים משקפות את הנפש ויוצרות התקשרות פנימית וחזקה המתגלמת בעיניו של המתבונן.

האיש המקדש על היין בקדוש של סעודת שבת, נותן את הכוס כנגד ליבו, וכוס זו נעשית כלי לקבלת השפע האלוקי של אורות פנימיים מקודשים, הנמשכים מהלב האלוקי. ברגעים של קידוש כשהם מתבוננים בכוס, מתרחשת התופעה הפלאית של השפעת אור זה שחדר לכוס הקידוש, אלי המוחין והדעת שלה, לחזק אותם ולהרחיב אותה, היות ובשבת נמשכת הנשמה היתרה ואורות מקודשים שאינם מגיעים לארץ במשך שאר ימות החול, ובתור הגבר הממשיך חסדים בביתה, הוא עושה זאת בכלי של כוס הקידוש. (סדור אדמור הזקן דף קכח, ג')

הוא מודע לעליונותיה והוא יודע שהוא אינו מסוגל לאלה, היות ושרש נשמתו אינו נעלה כשלה ואם יכבדה ויוקירה, כפי שאומרים רבותינו בתלמוד "כבדו את נשותיכן כדי שתתעשרו" - אז ימשיך את שפע הפרנסה לבית ממקורה. וכשהוא, אכן, מעריך אותה - הוא מתחבר אליה בשרשה (הנעלה ונשגב ממקורו) וממשיך בתור איש החסד, שפע רב למטה ללא מעצורים ומעכבים.
בשל עוצמות הגובה והאור הרוחני הזה שהוא ממשיך לביתם, יהפך שפע זה בסופה של המשכה לפרנסה גשמית מבורכת, בעוד ההמשכה המתבצעת ממקור שרשו - תעצר ברמות רוחניות יותר בתור אורות רוחניים ולא תצליח להמשיך את דרכה מטה לעולם של עושר גשמי....

(לקוטי תורה פרשת זאת הברכה ק' ב' תורת חיים פרשת חיי שרה קלב ד' מאמרי האדמור האמצעי פרשת מקץ עמ' ש"ז ותורת מנחם מאמר י"ט בכסלו ת'תשכ"ב עמ' 306- 307)

***

מהי המגמה העיקרית ביופי שזוכה בו האישה וכיצד מהווה הדבר מוטיב לחישולה של האישה נגד האורבים לה?

"אין האישה אלא ליופי" היא אמרה של חז"ל בגמרא המביעה את העובדה שאישה נזקקת לחן ויופי, היות ובהיותה הגוף המקבל, היא נזקקת למציאת חן בעיני בעלה. הדבר מתבטא בפסוק בשיר השירים: "כשושנה בין החוחים - כן רעיתי בין הבנות" הפסוק מורה כי היעד של כנסת ישראל הוא להשתפל לעולם של חוחים ומאתגרים בסמל של בנות מפתות, אך החוחים האלה בדוקרם את העלים - גורמים שריחה הערב, יתנדף ויוסיף לה חן, כן המאתגרים שלנו למעשה מחשלים אותנו ומביאים אותנו לרמה של התייפות והתעצמות, כן מגונן החן האישי של האישה נגד מתקפת של מאתגרי החיצונים.

בתור האם היולדת ושבמערכת שלה מתחדשים חיים, היא נושאת בקרבה דמים רבים ומתוכה נפלטת פסולת. פליטת הדמים הזרים מטהרת אותה ומוסיפה לה נופך של זריחה ואור.

(הדבר משתקף בעבודת קיום רמ"ח המצוות ושמירה על שס"ה לא תעשה של כנסת ישראל, בכך ניתן לטהר את העולם החומרי, לשחרר ולהעלות את הניצוצות הקדש החבויים בו מאז בריאת העולם ובכך מתייפה העולם.)

ובנוסף ליופי שפליטת הדמים הזרים מקנה לה, גם ממשיך לה הבורא זיו מקשט מרמות רוחניות נשגבות ואור זה מוסיף לה הדר ומאיר את פניה.

יופי זה ויופי התכשיטים והעטרות, המוענקים לכלה ולאישה היהודית מהווים סמל להמשכה של ה' מרמה של מקיף נשגב שהוא סובב, מקיף ומגונן בכך שהוא מסמא את החיצונים.

(סדור אדמו"ר הדקן תפילת כגוונא וספר הליקוטים צ"צ איש אישה א'קיט סעיף י"ד)

***

כיצד משתלבים ביניהם היופי והצניעות של האישה היהודית?

ממש כמו שהיריעות שנועדו לכסות את המשכן במסעותיו במדבר כדי לדחות את כוחות היניקה של החיצונים, שהתבטאו בשרף (שריפה ותאוותנות לגורמים שליליים) נחש ועקרב (סמל לקור צינון ואדישות לכל הנוגע לקודש - כן דוחה הלבוש הצנוע והנוהג הצנוע של בת ישראל כל פגיעה ויניקה של הכוחות החיצונים בקרבה. מצב זה מעניק אווירה של רוגע וטהרה לבית היהודי. (לקוטי תורה פרשת נשא דף כ,ג , ב')

***

כיצד משלימים בני הזוג האחד את משנהו בהתמזגות תכונותיהם הנוגדות?
בעוד הוא בנוי ממידת החסד, הנמשכת מבחינת החכמה, הרי שהיא נמשכת מיסוד הגבורה, המגלם את מידת הבינה האופיינית לה מאוד ובמידה זו היא עשויה, אכן, לבנות את ביתה. הכיצד?
כיוון מידת החסד נע מלמעלה למטה - המגלם את כח חכמתו במשל למים, הנמשכים מטה והם מצננים ומרווים, זוהי העוצמה המקנה לו יכולת להשקיט סערות של מצבי רוח תוקפים... והוא, אכן, שומר על איפוק נפשי ואינו מאבד שליטה.

הגבר מתמקד בעניין של חכמה מתוך שכחה עצמית, שאינה מתמקדת סביב אנוכיותו והוא משקיע עצמו להאציל ולהעניק לזולת בתור אישיות אדיבה.

הוא משחק פונקציה של מי שממשיך לתוכה השפעה מכוח חכמתו המתבטאת בנקודה הנמשלת לברק מבריק. ברק זה מהווה המשכיות של יסוד האש המקנן בו ומתגלם בתואר שלו "איש - אש י' והי' האמצעית היא מבע לנקודת התמצית והמרוכזת של אור החכמה אותה הוא משפיע אל האישה.

תפיסת עולמו מתבטאת בראיה ריאלית כמות שהיא, מבלי לחדור לעומק העינינים ולעמוד מקרוב על הפרטים והמניעים המסתתרים שם...היבטו נטול האינטואיציה מדומה להשקף מבעד לזכוכית שקופה, שאין מאחורה גוף חוצץ של מעטה כסף דק. מבטו נמשל לחדירה של "אור ישר", היות ואין כל גוף של רגש החוצץ בחשיבתו הצלולה והאובייקטיבית.

אות הי' הממוקדת מדומה לגרעין השתול באדמה, המרכז בתוכו את כל מעלותיו של הפרי באופן סמוי, והאדמה המשולה לאישה הופכת גרעין גולמי זה לצמחיה עשירה של רבבה כצמח השדה נתתיך...

גרעין גולמי המגלם בתוכי יכולות אין סוף וככל שהסנוור שבהם מטשטשת... ככל שזריחה נוצצת נעלמת ונחבאת אל הכלים כן תתעצם ההתחברות בינהם... היות וכל רבב וכתם של יוהרה ושחצנות מכלה את נתוני השגשוש... ואדמת ארשים עיקשת ונוקשה אף היא אינה מעלה ומגלה מתוכה כוחות הצמיחה.

האלוקים טבע במידת הגבורה של האישה, את תהליך הפוריות הכשיר בו מתחלק גרעין זה לפרטי אברי העובר ואח"כ בלידה הוא מגיע לגילויו המושלם, כן מתרחשת תופעה זו בכח בינתה. שם היא מפרקת ומנתחת את הנעלם בנקודה הברק שלו ומביאה אותה לגלוי מוחשי, מציאותי ואמיתי!

הראות הזו של האישה, החודרת לעומק ומגלה את מה שצפון וסמוי בו, עקרונית מאוד וחשובה להלך רוח תקין בבית, ביחוד כשהמצב דורש תשומת לב רבה לפענח מחדלים ואתגרים.

הוא אינו מסוגל לכך היות ושרש נשמתו אינו גבוה כשלה ואין הוא עשוי להכיר באותם נימים עדינים סמויים ואינטואיביים אלה, הדורשים הבנה וקשב הכרחיים.

ולכן ציווה ה' את אברהם לשמוע לקול שרה, המגלמת את כח הבינה של האישה. תכונה זו נוגעת בצפור הנפש של חינוך בני הבית... באינטואיציה שלה מרגישה האישה את הילד, מבינה אותו היות והיא יודעת להצטמצם אל רמתו ולרדת לדרגתו ולהבינו!

ההיבט שלה מדומה להתבוננות מבעד למראה, בה משתקפים תמונות העצמים העומדים לפניה, היות ומעטה הכסף הדק העוטה עליה מאחורה - מחזיר אחורנית קרניים אילו וניתן לראות באופן פלאי את המתרחש מאחורי לאדם באמצעות המראה ...הדבר מסמל את המבט העמוק שלה החודר אל מתחת למעטה של מצבים אינם ברורים ובכח הבינה שממשיך אליה הבורא, היא חוזה במציאות הנעלמת ועיתים הרגשית מאוד של סובביה...

בכח היצירתיות שלה היא מסוגלת לפתח את הרעיונות ההיולים שהוא הוגה ולהביאם לצורתם הפוריה והמעשית . יכולתה להביא את (נקודת הי' שבאש שלו - הברק המבריק) להתגלותה מתממשת ע"י עוצמת הה' החותמת את אותיות ה"אש" שבשמה. (אשה)

אות ה' מגלמת התפשטות והתרחבות של השכלה ותפיסת העומק שבה.

היא גם נטלה את קו הדבור היות וקו זה ממשיך ומחדש רעיונות משרש הבינה שלה העולה על רמת החכמה של האיש.

בשעה שאדם יושב ולומד, הוא אינו מגלה רעיונות חדשים כבשעה שהוא מבטא את הרעיון בדיבור. הקול מסמל את האיש - המעורר את הדיבור המתגלם באישה, שנתברכה בדיבור.
האיש שלה אינו משתאה עוד מדוע היא פטפטנית, הרי זוהי דרך התחברות במקור הבינה, הבונה את ביתה!

שמה של האישה הראשונה הוא "חווה" ולא "חיה", למרות היותה אם כל חי, היות ובכח הגבורה שלה, היא שוברת את המעלימים, חולשת לתוך עולמות סמויים ומביאה אותם לגילויים וזוהי אכן, כוונת שרש המילה "חוה".. (תורה אור בראשית דף ה, א-ב)

(יום ליום יביע אומר ולילה ללילה "יחוה: דעת. לחוות דעה היא פעולה המוביל את האדם לבטויו וזה מקנה לו זרימה של חיים .

"הלילה" מבטא את המחשכים והאתרים הנחיתיים אליהם היא משתפלת כדי להביא להם תקומה של קודש!

וזהו מה שמעורר בה את העונג והשמחה הזורמים שלה ומחממים את חיק הבית באהבה ושלום של התמזגות.

החסידות רואה את משמעות המילים בפסוק: "על כן יעזוב איש את אביו ואת (בראשית ב, כ"ה) אימו ודבק באשתו" כתנועה של גבר המשתחרר מהנקודה ההיולית שלו - הברק המבריק במוחו וידבק באשתו, בכח הבינה שלה, כך יתקדם לעבר תפיסה שהיא מרחיבה לו את הנקודה, מפשטת אותה בכח הדיבור ובכח היצירה שלה ומקנה לה את אופנה החי והאמיתי בתדמית של בית יהודי, המקריו חום ואהבה..

והצמיחה הזו משתקפת מבעד לתכשיטי הנוי שה' מעתיר עליה: "צמידים על ידייך ורביד על גרונך ואתן נזם זהב על אפך עגילים על אזניך, ועטרת תפארת בראשך ותיפי מאוד מאוד..." (יחזקאל שם)

כל תכשיט מגלם קו אחר של הזדככות הנפש והתרוממותה... האבן המזדככת בעטרת נוצצת היות ושום סיג אוכל גוף מעלים אחר אינו מסווה עוד על זריתה.

הרביד על הצוואר מדומה לקול הכוונה הבוקע מהגרון והחלל דרכו נשחל הפתיל המחבר את חוליות האבנים מסמל את כוונת הקודש ותחושה של חלל.. של התבטלות ודבקות בתפילה.
היופי הזה מקנה לעם את תפארת ההדר שלו ומהווה עבורו מעין "ליל שמורים".

אווירה של קודש נסוכה בבית והיא אופפת ומגנת לבל יחדור לכאן זר. "והנה עיתך עת דודים"!