מערכת COL
|
יום י"ב ניסן ה׳תשע״ו
20.04.2016
"אשרינו שחסידי חב"ד אנו!" ● טור אישי מכינוס הקהל ההיסטורי
"אי אפשר להישאר אדיש אל מול עוצמת האחדות של הקהל הענק. להיווכח בכינוס במראה עיניים עד כמה הרבי רואה ב'הקהל' לא 'עוד מבצע' אלא פסגת הייעוד, שמביא כאן אלינו את ימות המשיח. הקהל זה הרבי, והרבי זה הקהל" ● בבוקר שלאחר כנס ה'הקהל' הענק, כתב COL משה בן חיים בטור אישי על הרגעים הגדולים שנצרבו בתודעה ● מהנסיעה ב'נערינו ובטפינו' - עם כל המשפחה, הנאום שריתק והוזיל דמעות, הקהל שרגש, ועד להקראת הפ"נ באוהל הק' ● 'הקהל' מזווית אישית הקהל תשע"ו - הייתי שם
(תמונות: מנדי הכטמן, חיים טויטו)
משה בן-חיים
לא בגלל הזמרים החסידיים, אלו שהגיעו ואלו שלא; לא בגלל אפקטי הלייזר המתקדמים שהובטחו; לא בגלל רמיזות על הפתעות, או הגרלה. קניתי כרטיסים לכל המשפחה, מהתינוקת הקטנה שהחלה לזחול לאחרונה, ועד בתנו הגדולה. בנערינו, ובטפינו.
בגלל שרצינו להרגיש שייכים לחסידי חב"ד, ל'הקהל' שהיה חשוב כל כך לרבי. חסידי חב"ד אנו.
לא באתי לתאר את הלוגיסטיקה המורכבת בנסיעה עם משפחת ברוכת ילדים בלע"ה, מי הגיע ברכב, ומי נסע באוטובוס. רק על התחושה שאפפה אותי, עם כמה זאטוטים באוטובוס לכיוון ה'ארנה'.
באוטובוס הבחנתי בעוד משפחות אנ"ש, על טפיהם. גם הם במסע אל ה'הקהל' הגדול, מי יודע אם היה כמותו מאז בית המקדש. כמו עולים לרגל, אנשים נשים וטף. כמו שאמר השליח הרב שבתי בכינוס לאחר מכן, "ותודה לכל הנשים שעזבו את כל ההכנות ואת הסירים, והגיעו". הרב שבתי לא שכח להזכיר גם את הגברים, ש'עוזרים לפעמים...'
כבר בדרך, הרגשה מיוחדת, של רגע באמת היסטורי, בלי קלישאות. אגב, אחרי האירוע, פנה-שאל אותי מישהו: "לך תדע איפה נהיה ב'מקץ שבע שנים' הבא?"...
ההתקהלות סביב ה'ארנה' הענק, קהל חסידי חב"ד בכניסות ובשערים, עם תפילות מנחה מאולתרות רגע לפני, הזכירו לי בבת-אחת 'הקהל' קודם שהתקיים אז בתשמ"ח, כשהייתי אז בסה"כ ילד, ב'יד אליהו' בתל אביב. כנראה האירוע הראשון מסוגו בהיקף כזה, מאז הכריז הרבי לראשונה בתשמ"א על עניין 'הקהל'.
באותו 'הקהל', אז בתשמ"ח, היו אלו רגעים היסטוריים, ולו משום שאני עד היום זוכר אותם, ובטח כמוני עוד אלפים שהיו שם. מי שר ואיך הוא שר, מי נאם ומה אמר, לא זה מה שנצרב בזכרון. מה שכן, זה התרוממות הרוח של "חסידי חב"ד אנו", בעוצמה שאין לה אח ורע. מה שביטא את זה יותר מכל, יותר מכל נאום בומבסטי, היה חסיד וותיק שעלה לבמה ופצח בשיר שהוא עצמו חיבר, אותו שר במבטא כבד: "בתי חב"ד, בתי חב"ד, בכל עיר ועיירה".
בתחילה, הציבור הענק נראה היה כאילו בהלם. אט-אט, החלו האלפים לחזור אחריו, עד שכל ההיכל געש. דווקא השירה הפשוטה הזו, מעומקא דליבא של החסיד, היא זו שנחרטה עמוק בזכרוננו, כ'סיסמא' של אותו כינוס, כמטרה שלשמה אנו פועלים, 'בתי חב"ד בכל עיר ועיירה!' כל אחד בלב שלו, בבית שלו, פותח בית חב"ד, כרצון הרבי ומביא את הגאולה השלימה!
אני זוכר שאולי בתחילה כנערים צעירים, קצת לעגנו פה ושם על השיר המאולתר, אך כיום אני מבין את המשמעות ההיסטורית-מכוננת של האירוע ההוא דרך השיר הזה, והוא מהווה בעיני המשך אחד לכנס שהתקיים אמש, ב'ארנה'.
***
ונחזור ל'ארנה', אמש. כשהתחיל הכנס, התחילו לרוץ על המסך קטעים של חסידי חב"ד ומשפיעי אנ"ש, שדיברו בצורה מעניינת ומרגשת, כל אחד בשפתו הוא, מה שהותיר רושם גדול על הצופים, שמידי פעם הגיבו במחיאות כפיים. אך מה שאותי 'תפס', היה סיפורו של ר' יעקב לרנר, מי שמכונה "החסיד הרקדן", וזאת על שם ריקודיו בשמחות שהפכו מזמן לשם דבר, שהחלו עוד מהזמנים בהם שימח כילד בשמחות של אנ"ש מאחורי מסך הברזל. (אגב, לימים סיפר לי שרקד גם בחתונת הורי מאחורי מסך הברזל...)
וזה בערך מה שהוא סיפר: "יש כמה סוגי התכנסות", הוא פתח. "יש אסיפה, יש כינוס, ועוד כמה ביטויים להתכנסות. 'הקהל' זה מיצוי ואיסוף הכוחות שיש בך". ואז הוא סיפר, שכילד שגדל בין החסידים, בשבתות היתה לו בעיה: החסידים היו מתחילים להתפלל בשמונה בבוקר, וממשיכים שעות על גבי שעות, עד ארבע אחר הצהרים. כילד, הוא היה חסר סבלנות, וגם רעב. מה עושים? אז גם הוא התחיל להתפלל יחד איתם, וגם אמר את התפילה בניגונים ארוכים, לא תמיד הבין בכלל מה הוא מפזם. "השליטה העצמית הזו, היא-היא שעזרה לי אחר כך כל ימי חיי להתגבר על כל המכשולים הקשים שעמדו בפני!" הוא תיאר. "זה מבחינתי 'הקהל', להקהיל את כל כוחות הנפש!"
לראות יהודי שנושק לגיל השמונים, עבר מה שעבר מאחורי מסך הברזל, ונשאר נחוש כפלדה, זה מותיר רושם עצום. 'הקהל' אמיתי, פנימי ומעורר מחשבה.
*
מקהלת הפנסאים עשתה את שלה והלהיבה את ההמונים. כך גם צמד הזמרים החסידיים שמחה פרידמן ונמואל הרוש, שפשוט הניעו אלפים בריקודים סוערים. יד אל יד, כתף אל כתף נעו כולם בקצב אחיד, והיציעים של הבחורים התמימים הפליאו בשירת 'הקהל'.
הילד מנדי מארגון הפנסאים צבאות ה', הפליא לדבר כוותיק ורגיל, והותיר רושם עז על הנוכחים. אלו הילדים של הרבי! איזו נחישות, איזו עוצמה.
על המסך הופיע השליח באנטוורפן, הרב שבתי סלבטיצקי. הוא סיפר על ימי בראשית, והקשיים שעמדו בפניו ובפני רעייתו. כאן היתה הפתעה: הרב שבתי הופיע על הבמה, 'להמשיך את הסיפור'. הרב שבתי ידוע כמרצה ונואם בחסד, אך את סיפורו האישי שהביא לדמעות בעיניו ובעיני רבים-רבים בציבור, קשה לשחזר.
השליח הרב שבתי סלבטיצקי, אמש ב'ארנה' (צילום: חיים טויטו)
בהמשך, הוא סיפר את הסיפור הבא: זה היה לפני פסח, והרב שבתי הסתובב בבתי עסק באנטוורפן לחלק מצה שמורה ליהודים. הוא נכנס לבית עסק גדול באנטוורפן שבעליו הוא יהודי. 'מה שלומך' ומילות ברכה, ואז היהודי מספר לו: "עוד מעט אני מתחתן..." "נו, יפה, מזל טוב!" הגיב הרב שבתי. "לי זה מזל טוב, אבל לך – לא-כל-כך", הפטיר היהודי. הרב שבתי הבין מיד עם מה יש לו עסק, ושרח"ל היהודי הזה הולך להתחתן עם גויה...
"התפללתי לה' שישים בפי את התשובה הנכונה, ואז לפתע הבריק בראשי סיפור", שיחזר לקהל המרותק הרב סלבטיצקי. והוא סיפר ליהודי על א 'גוטר איד' (=יהודי טוב, כינוי לאדמו"ר בימים ההם) שהיה באחד המחנות בשואה. יום לא בהיר אחד, הוא אסף את היהודים בצריף והכריז: 'בעוד כמה ימים חל חג הפסח. אנחנו נאפה כאן במחנה מצות!'
היהודים הכחושים והשדופים בצריף, הסתכלו עליו כעל מטורף, שמא הרעב והייסורים טשטשוהו לרגע. אך ה'רבי' לא הרפה: 'יענקל', הוא פנה לאחד הנערים שעבדו אצל הנאצים ימ"ש במטבח. "לך למטבח ותשיג לנו קמח"! הרעיון היה נשמע מטורף, ויכל להסתיים בקלות על עמוד התלייה במרכז המחנה.
והנה, ניגש 'מזולמן' (כינוי לשלד מהלך שחייו אינם חיים, במחנות) ליענקל, נטל כפיס עץ ועקר שני שיני זהב. "חיי כבר אינם חיים, בקרוב אני מחזיר הפקדון לבורא עולם. קח את השיניים הללו ותשיג עבורם קמח למצות. לפחות שליהודים אחרים תצא טובה מזה ".
הנער שם את נפשו בכפו, והגיע לנאצי האחראי במטבח. כשרק ראה אותו מרחוק, התחרט על הרגע, ולא פנה אליו בכלל, לשונו נעתקה מפחד. והנה, הנס הגיע: מטס אווירונים חלף בגובה נמוך, והופעלה אזעקה. הנאצי אץ בפחד למרתף, ויענקל מיודעינו – אחריו. והנה, הנאצי המפחיד, רועד כולו כעלה נידף. "זו הזדמנות פז", חשב יענקל וניגש אליו. פתח את השקית, והציע את 'מרכולתו': שני שיני זהב.
"אני צריך שני קילו קמח", אמר. הנאצי הסתכל בו במבט חודר וסינן: "אה, אני יודע שעוד מעט אצלכם פסח ואתם צריכים מצות". כאן יענקל חשב שאת הלילה הוא כבר לא יעבור.
והנה, למחרת מגיע הנאצי, מגיש ליענק'ל שקית ובה קמח, ולא ביקש כלום בתמורה. במקום זאת, הוא סינן בלחש: "בבקשה, תתפללו עלי". בליל הסדר כל אחד בצריף קיבל כמה פיסות מצה זעירות, את הפסח הזה כל מי שהיה שם - לא שכח לעולם.
את כל זה מספר ר' שבתי ליהודי בחנות באנטוורפן, והוסיף: "תראה איך מסר יהודי את הנפש ליהודים אחרים, ואתה רוצה להתנתק מהעם הזה? החלום של היטלר ימ"ש, שהילדים שלך לא יהיו יהודים. אתה רוצה לתת להיטלר לנצח?!"
היהודי, החל להסתובב בחדר במעגל, הלוך ושוב. ואז הוא ניגש לרב שבתי, חיבק אותו בדמעות ולחש באוזנו: "אני מבטיח לך אני הולך לעשות ברית מילה, 'לחתוך'. אני מבטיח לך, הילדים שלי יהיו יהודים!..."
"אם תכנסו לאותו משרד גדול באנטוורפן, תראו מיד את חבילת המצות ההיא, עומדת לראווה. 'זה מה שאומר לי מי אני ולאיזה עם אני שייך', מספר לכל מי שרוצה לשמוע, אותו יהודי".
את הסיפור הזה, סיפר הרב שבתי בדמעות, והדביק את כל הצופים במעמד.
***
רגע השיא האמיתי של הכינוס, היה כשיו"ר אגו"ח העולמית הרב אברהם שמטוב, הקריא כשליח של כל אחד מבאי הכינוס ועדת חסידי חב"ד את הפ"נ בשידור חי, ב'אוהל'. הוא ביקש ברכות וישועות, ושהזכיר "אדונינו מורינו ורבינו", פרץ בבכי. כך כמה פעמים. עין לא נותרה יבשה באולם הענק. כולנו היינו שם איתו ברגעים אלו, ממש.
הרב אברהם שמטוב יו"ר אגו"ח העולמי מקריא את הפ"נ באוהל הק':
המחשבות נודדות לכמה רגעים גדולים, שהביאו כבוד לרבי ולכל חסידי ליובאוויטש: התמונות עם נשיא ארצות הברית רולנד רייגן, חותם על "יום החינוך" לכבוד יום הולדת הרבי, ואחריו נשיאים נוספים, כמו גורג' בוש האב, ואחריו הבן, ואחריו גם ביל קלינטון. בכל אלו הרב שמטוב ניצב כשושבין ראשי, כשליח אישי של הרבי למעמד, יחד עם נציגים נוספים. כבוד לרבי, כבוד לליובאוויטש. כשהוא בוכה, זה מדביק אותך.
לדעתי, הכינוס הזה הביא להחלטות פנימיות אמיתיות; ידע איניש בנפשיה. אי אפשר להישאר אדיש אל מול עוצמת האחדות של הקהל הענק, והרגש הפנימי. להיווכח בכינוס במראה עיניים עד כמה הרבי רואה ב'הקהל' לא 'עוד מבצע' אלא פסגת הייעוד, שמביא כאן אלינו את ימות המשיח. הקהל זה הרבי, והרבי זה הקהל. המלך שאוסף את העם אליו, לחזק אותם למען יראו את ה'. ולא רק בחג הסוכות, אלא כל השנה. הכנס אתמול היה הקהל אחד גדול, של כל חסיד לרבי, להביא לימות המשיח. בפשטות.
חסידי חב"ד אנו. אשרינו.
לא בגלל הזמרים החסידיים, אלו שהגיעו ואלו שלא; לא בגלל אפקטי הלייזר המתקדמים שהובטחו; לא בגלל רמיזות על הפתעות, או הגרלה. קניתי כרטיסים לכל המשפחה, מהתינוקת הקטנה שהחלה לזחול לאחרונה, ועד בתנו הגדולה. בנערינו, ובטפינו.
בגלל שרצינו להרגיש שייכים לחסידי חב"ד, ל'הקהל' שהיה חשוב כל כך לרבי. חסידי חב"ד אנו.
לא באתי לתאר את הלוגיסטיקה המורכבת בנסיעה עם משפחת ברוכת ילדים בלע"ה, מי הגיע ברכב, ומי נסע באוטובוס. רק על התחושה שאפפה אותי, עם כמה זאטוטים באוטובוס לכיוון ה'ארנה'.
באוטובוס הבחנתי בעוד משפחות אנ"ש, על טפיהם. גם הם במסע אל ה'הקהל' הגדול, מי יודע אם היה כמותו מאז בית המקדש. כמו עולים לרגל, אנשים נשים וטף. כמו שאמר השליח הרב שבתי בכינוס לאחר מכן, "ותודה לכל הנשים שעזבו את כל ההכנות ואת הסירים, והגיעו". הרב שבתי לא שכח להזכיר גם את הגברים, ש'עוזרים לפעמים...'
כבר בדרך, הרגשה מיוחדת, של רגע באמת היסטורי, בלי קלישאות. אגב, אחרי האירוע, פנה-שאל אותי מישהו: "לך תדע איפה נהיה ב'מקץ שבע שנים' הבא?"...
ההתקהלות סביב ה'ארנה' הענק, קהל חסידי חב"ד בכניסות ובשערים, עם תפילות מנחה מאולתרות רגע לפני, הזכירו לי בבת-אחת 'הקהל' קודם שהתקיים אז בתשמ"ח, כשהייתי אז בסה"כ ילד, ב'יד אליהו' בתל אביב. כנראה האירוע הראשון מסוגו בהיקף כזה, מאז הכריז הרבי לראשונה בתשמ"א על עניין 'הקהל'.
באותו 'הקהל', אז בתשמ"ח, היו אלו רגעים היסטוריים, ולו משום שאני עד היום זוכר אותם, ובטח כמוני עוד אלפים שהיו שם. מי שר ואיך הוא שר, מי נאם ומה אמר, לא זה מה שנצרב בזכרון. מה שכן, זה התרוממות הרוח של "חסידי חב"ד אנו", בעוצמה שאין לה אח ורע. מה שביטא את זה יותר מכל, יותר מכל נאום בומבסטי, היה חסיד וותיק שעלה לבמה ופצח בשיר שהוא עצמו חיבר, אותו שר במבטא כבד: "בתי חב"ד, בתי חב"ד, בכל עיר ועיירה".
בתחילה, הציבור הענק נראה היה כאילו בהלם. אט-אט, החלו האלפים לחזור אחריו, עד שכל ההיכל געש. דווקא השירה הפשוטה הזו, מעומקא דליבא של החסיד, היא זו שנחרטה עמוק בזכרוננו, כ'סיסמא' של אותו כינוס, כמטרה שלשמה אנו פועלים, 'בתי חב"ד בכל עיר ועיירה!' כל אחד בלב שלו, בבית שלו, פותח בית חב"ד, כרצון הרבי ומביא את הגאולה השלימה!
אני זוכר שאולי בתחילה כנערים צעירים, קצת לעגנו פה ושם על השיר המאולתר, אך כיום אני מבין את המשמעות ההיסטורית-מכוננת של האירוע ההוא דרך השיר הזה, והוא מהווה בעיני המשך אחד לכנס שהתקיים אמש, ב'ארנה'.
***
ונחזור ל'ארנה', אמש. כשהתחיל הכנס, התחילו לרוץ על המסך קטעים של חסידי חב"ד ומשפיעי אנ"ש, שדיברו בצורה מעניינת ומרגשת, כל אחד בשפתו הוא, מה שהותיר רושם גדול על הצופים, שמידי פעם הגיבו במחיאות כפיים. אך מה שאותי 'תפס', היה סיפורו של ר' יעקב לרנר, מי שמכונה "החסיד הרקדן", וזאת על שם ריקודיו בשמחות שהפכו מזמן לשם דבר, שהחלו עוד מהזמנים בהם שימח כילד בשמחות של אנ"ש מאחורי מסך הברזל. (אגב, לימים סיפר לי שרקד גם בחתונת הורי מאחורי מסך הברזל...)
וזה בערך מה שהוא סיפר: "יש כמה סוגי התכנסות", הוא פתח. "יש אסיפה, יש כינוס, ועוד כמה ביטויים להתכנסות. 'הקהל' זה מיצוי ואיסוף הכוחות שיש בך". ואז הוא סיפר, שכילד שגדל בין החסידים, בשבתות היתה לו בעיה: החסידים היו מתחילים להתפלל בשמונה בבוקר, וממשיכים שעות על גבי שעות, עד ארבע אחר הצהרים. כילד, הוא היה חסר סבלנות, וגם רעב. מה עושים? אז גם הוא התחיל להתפלל יחד איתם, וגם אמר את התפילה בניגונים ארוכים, לא תמיד הבין בכלל מה הוא מפזם. "השליטה העצמית הזו, היא-היא שעזרה לי אחר כך כל ימי חיי להתגבר על כל המכשולים הקשים שעמדו בפני!" הוא תיאר. "זה מבחינתי 'הקהל', להקהיל את כל כוחות הנפש!"
לראות יהודי שנושק לגיל השמונים, עבר מה שעבר מאחורי מסך הברזל, ונשאר נחוש כפלדה, זה מותיר רושם עצום. 'הקהל' אמיתי, פנימי ומעורר מחשבה.
*
מקהלת הפנסאים עשתה את שלה והלהיבה את ההמונים. כך גם צמד הזמרים החסידיים שמחה פרידמן ונמואל הרוש, שפשוט הניעו אלפים בריקודים סוערים. יד אל יד, כתף אל כתף נעו כולם בקצב אחיד, והיציעים של הבחורים התמימים הפליאו בשירת 'הקהל'.
הילד מנדי מארגון הפנסאים צבאות ה', הפליא לדבר כוותיק ורגיל, והותיר רושם עז על הנוכחים. אלו הילדים של הרבי! איזו נחישות, איזו עוצמה.
על המסך הופיע השליח באנטוורפן, הרב שבתי סלבטיצקי. הוא סיפר על ימי בראשית, והקשיים שעמדו בפניו ובפני רעייתו. כאן היתה הפתעה: הרב שבתי הופיע על הבמה, 'להמשיך את הסיפור'. הרב שבתי ידוע כמרצה ונואם בחסד, אך את סיפורו האישי שהביא לדמעות בעיניו ובעיני רבים-רבים בציבור, קשה לשחזר.
השליח הרב שבתי סלבטיצקי, אמש ב'ארנה' (צילום: חיים טויטו)
בהמשך, הוא סיפר את הסיפור הבא: זה היה לפני פסח, והרב שבתי הסתובב בבתי עסק באנטוורפן לחלק מצה שמורה ליהודים. הוא נכנס לבית עסק גדול באנטוורפן שבעליו הוא יהודי. 'מה שלומך' ומילות ברכה, ואז היהודי מספר לו: "עוד מעט אני מתחתן..." "נו, יפה, מזל טוב!" הגיב הרב שבתי. "לי זה מזל טוב, אבל לך – לא-כל-כך", הפטיר היהודי. הרב שבתי הבין מיד עם מה יש לו עסק, ושרח"ל היהודי הזה הולך להתחתן עם גויה...
"התפללתי לה' שישים בפי את התשובה הנכונה, ואז לפתע הבריק בראשי סיפור", שיחזר לקהל המרותק הרב סלבטיצקי. והוא סיפר ליהודי על א 'גוטר איד' (=יהודי טוב, כינוי לאדמו"ר בימים ההם) שהיה באחד המחנות בשואה. יום לא בהיר אחד, הוא אסף את היהודים בצריף והכריז: 'בעוד כמה ימים חל חג הפסח. אנחנו נאפה כאן במחנה מצות!'
היהודים הכחושים והשדופים בצריף, הסתכלו עליו כעל מטורף, שמא הרעב והייסורים טשטשוהו לרגע. אך ה'רבי' לא הרפה: 'יענקל', הוא פנה לאחד הנערים שעבדו אצל הנאצים ימ"ש במטבח. "לך למטבח ותשיג לנו קמח"! הרעיון היה נשמע מטורף, ויכל להסתיים בקלות על עמוד התלייה במרכז המחנה.
והנה, ניגש 'מזולמן' (כינוי לשלד מהלך שחייו אינם חיים, במחנות) ליענקל, נטל כפיס עץ ועקר שני שיני זהב. "חיי כבר אינם חיים, בקרוב אני מחזיר הפקדון לבורא עולם. קח את השיניים הללו ותשיג עבורם קמח למצות. לפחות שליהודים אחרים תצא טובה מזה ".
הנער שם את נפשו בכפו, והגיע לנאצי האחראי במטבח. כשרק ראה אותו מרחוק, התחרט על הרגע, ולא פנה אליו בכלל, לשונו נעתקה מפחד. והנה, הנס הגיע: מטס אווירונים חלף בגובה נמוך, והופעלה אזעקה. הנאצי אץ בפחד למרתף, ויענקל מיודעינו – אחריו. והנה, הנאצי המפחיד, רועד כולו כעלה נידף. "זו הזדמנות פז", חשב יענקל וניגש אליו. פתח את השקית, והציע את 'מרכולתו': שני שיני זהב.
"אני צריך שני קילו קמח", אמר. הנאצי הסתכל בו במבט חודר וסינן: "אה, אני יודע שעוד מעט אצלכם פסח ואתם צריכים מצות". כאן יענקל חשב שאת הלילה הוא כבר לא יעבור.
והנה, למחרת מגיע הנאצי, מגיש ליענק'ל שקית ובה קמח, ולא ביקש כלום בתמורה. במקום זאת, הוא סינן בלחש: "בבקשה, תתפללו עלי". בליל הסדר כל אחד בצריף קיבל כמה פיסות מצה זעירות, את הפסח הזה כל מי שהיה שם - לא שכח לעולם.
את כל זה מספר ר' שבתי ליהודי בחנות באנטוורפן, והוסיף: "תראה איך מסר יהודי את הנפש ליהודים אחרים, ואתה רוצה להתנתק מהעם הזה? החלום של היטלר ימ"ש, שהילדים שלך לא יהיו יהודים. אתה רוצה לתת להיטלר לנצח?!"
היהודי, החל להסתובב בחדר במעגל, הלוך ושוב. ואז הוא ניגש לרב שבתי, חיבק אותו בדמעות ולחש באוזנו: "אני מבטיח לך אני הולך לעשות ברית מילה, 'לחתוך'. אני מבטיח לך, הילדים שלי יהיו יהודים!..."
"אם תכנסו לאותו משרד גדול באנטוורפן, תראו מיד את חבילת המצות ההיא, עומדת לראווה. 'זה מה שאומר לי מי אני ולאיזה עם אני שייך', מספר לכל מי שרוצה לשמוע, אותו יהודי".
את הסיפור הזה, סיפר הרב שבתי בדמעות, והדביק את כל הצופים במעמד.
***
רגע השיא האמיתי של הכינוס, היה כשיו"ר אגו"ח העולמית הרב אברהם שמטוב, הקריא כשליח של כל אחד מבאי הכינוס ועדת חסידי חב"ד את הפ"נ בשידור חי, ב'אוהל'. הוא ביקש ברכות וישועות, ושהזכיר "אדונינו מורינו ורבינו", פרץ בבכי. כך כמה פעמים. עין לא נותרה יבשה באולם הענק. כולנו היינו שם איתו ברגעים אלו, ממש.
הרב אברהם שמטוב יו"ר אגו"ח העולמי מקריא את הפ"נ באוהל הק':
המחשבות נודדות לכמה רגעים גדולים, שהביאו כבוד לרבי ולכל חסידי ליובאוויטש: התמונות עם נשיא ארצות הברית רולנד רייגן, חותם על "יום החינוך" לכבוד יום הולדת הרבי, ואחריו נשיאים נוספים, כמו גורג' בוש האב, ואחריו הבן, ואחריו גם ביל קלינטון. בכל אלו הרב שמטוב ניצב כשושבין ראשי, כשליח אישי של הרבי למעמד, יחד עם נציגים נוספים. כבוד לרבי, כבוד לליובאוויטש. כשהוא בוכה, זה מדביק אותך.
לדעתי, הכינוס הזה הביא להחלטות פנימיות אמיתיות; ידע איניש בנפשיה. אי אפשר להישאר אדיש אל מול עוצמת האחדות של הקהל הענק, והרגש הפנימי. להיווכח בכינוס במראה עיניים עד כמה הרבי רואה ב'הקהל' לא 'עוד מבצע' אלא פסגת הייעוד, שמביא כאן אלינו את ימות המשיח. הקהל זה הרבי, והרבי זה הקהל. המלך שאוסף את העם אליו, לחזק אותם למען יראו את ה'. ולא רק בחג הסוכות, אלא כל השנה. הכנס אתמול היה הקהל אחד גדול, של כל חסיד לרבי, להביא לימות המשיח. בפשטות.
חסידי חב"ד אנו. אשרינו.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
