מאת מנחם זיגלבוים

כשסיימתי את לימודי מסלול הקאוצ'ינג ב'בר אילן' בטרם הנושא הפך לטרנד, בחרתי להגיש את עבודת הסיום שלי בנושא "יציאת מצריים". מצאתי כי יציאת מצריים היא המודל ואב-הטיפוס המובהק ביותר לתהליך אימון אישי - יציאה ממסגרות של קושי ומצוקה ובחירה ללכת למקום טוב יותר. מצריים מסמלת את המֵצַרים, וההליכה במדבר מסמלת את התנועה התמידית בדרך אל "ארץ טובה ורחבה".

תוך כדי עיון מצאתי, כי המתודות המודרניות ביותר שמציע עולם הקאוצ'ינג, נמצאות בסיפור המקרא של יציאת מצרים ובסיפור ההגדה של פסח. העקרונות אותן עקרונות, הדרך אותה דרך והקשיים שבדרך – גם הם זהים.

תורת החסידות מלמדת על עבודה אישית ויגיעה. מי שמעיין, ולו במקצת במאמרי החסידות ושיחות הקודש הנוגעים לחג הפסח, מוצא את ה'איזור הנוחות' המהווה "מֵיצַר" שצריך לצאת ממנו. לצאת? לברוח ממנו מהר ככל האפשר. גם כשיוצאים לתהליך של שינויים, ישנם בדרך עוד הרבה משימות ואתגרים, אבל כולם כבר חלק מהדרך להצלחה ולמצוינות, בדרך אל "ארץ נחלי מים עיינות ותהומות", הארץ המובטחת.

ההבטחה הגדולה של חסידות היא, שמי שלוקח על עצמו לעשות שינויים בתקופה זו, זה יהיה בסימן של "פסיחה ודילוג", ולא בדרך רגילה. סייעתא דשמיא מיוחדת באופן של "נס", שבירת מסגרות הטבע האישיות והמקובעויות האישיות שאנחנו נתונים בהן כל חודשי השנה.

ערב חג החירות, אני מבקש להצדיע למתאמנים שאני פוגש בחדר האימון מדי יום, אנשים שמבצעים 'יציאת מצריים' ממשית לא רק בחג הפסח, אלא בכל ימות השנה, ובוחרים - עם הרבה מאמץ - לצאת מעבדות אישית לפחדים, לסטיגמות ולמסגרות המקובעות, ומבכרים לחיות חיים טובים ואיכותיים יותר; חיים של בחירה ולא חיים של עבדות. אין ספק שלהישאר במצרים, זו אופציה הקלה והנוחה ביותר. אבל לצאת מהמֵצַרים, זו זכות. מי שבחר בכך, מרגיש חירות כל השנה. תשאלו אותם.