רבקה ערנטרוי

הילד שבתוכי, מתבונן בהנאה ובהערכה רבה מסביב, ועיני בוהות בתצוגת התערוכה האסתטית שעל שולחן הסדר...

משהו בלתי מובן לי נשתנה ב"מה נשתנה" שלי השנה...

השלהבות המהבהבות מרצדות בזיוון, בתוככי הפמוטים המבהיקים. הכל מבריק מסביב... הפנים זורחות מאושר ותקווה והן מקרינות מבע של סיפוק ושמחה, ומתוכן עולה רחש של בטחון... של עונג מהול בתחושה של רוגע ושלווה. אך אני משתאה: מה נשתנה בתוכי כ"כ השנה?

1) זרוע - רגש מתפשט של חסד ואהבה:

אני מתבונן בזרוע הצלויה, זכר לקרבן הפסח בצידה העליון והימני של הקערה תוהה מה בינה וביני?

היא, אכן, מסמלת את מידת החסד! את זרוע הימין של ה' המחבקת ומקרבת בבחינת "ימין ה' רוממה" (הגדת הרבי) והיתה נטויה בהוצאת העם ממצריים וגם בישועת הגאולה לעתיד לבוא, שוב תהיה זרוע ימנית זו נטויה. מידה זו אמורה לפעפע לתוכי הנפש שלי...

אך עבורי מסמלת מידת החסד תופעה של רגש האהבה הנע ומתפשט אין סופית, איך אוכל, אפוא, לצמצם את השטף הזה ע"מ שיתאפשר לי לתפוס ברגש האהבה הזה, להפנים אותו וליישם אותו בהתאם... בהתאם לנכונות של הדמויות לקבל את השפע הזה שאני עורג להעתיר?

2) הביצה - מידת הגבורה ומיקומה בצד השמאלי והעליון בקערה

הביצה המונחת בצידה השמאלי העליון שבקערה, מסמלת את קרבן החגיגה שנאכל עם קרבן הפסח כדי שיווצר מצב של שובע לאות חרות ועושר ...

אולם גם התרגום של המילה מורה על רעיון משמעותי, שהרי כוונת המושג "ביעה" (בארמית) היא מאווים.

הביצה מגלמת את רצונו של ה' לגאול אותנו מהעבדות בזרועו הנטויה - "בעא (ביצה) רחמנא למיפרק יתנא בדרעא (זרוע) מרממא"...

בהגדה של הרבי היכל מנחם מהדורה ערוכה ומבוארת דף ט"ו מובא כי "הביצה צריכה להיות מבושלת עד שתתקשה" והחתם סופר מבאר בנידון "מה הביצה הזו, ככל שמרבים לבשל אותה - היא מתעצמת ונעשית מוצקה יותר...

איך נמצא כאן הקבלה בין הביצה המתבשלת ומתחזקת בסמל של גבורה עם מידת הגבורה בנפש שלי... עם היכולת שלי לשמור על אפוק, על שליטה ורסן?

והחתם סופר מקיש את עם ישראל לביצה ומשווה בינו לבין שאר אומות העולם ואותו שוני מבדיל בין הביצה המתבשלת ובין שאר המאכלים:

"כל המאכלים יותר שהם מתבשלים יותר הם נעשים רכים אבל הביצה יותר מה שהיא מתבשלת יותר היא מתקשה ואף ישראל דומים כך, כל מה שאומות העולם משעבדים בהם ומענים אותם אף הם נעשים קשים יותר ואינם נכנעים להם ואין מתערבים בהם לעולם.. עם לבדד ישכון וכאשר יענו אותו - כן ירבה וכן יפרוץ...

3) מרור - מידת הרחמים - תפארת (תורת מנחם חלק כ"ח עמ' 56 ולקוטי תורה שיר השירים דב"ה קול דודי י"ד, ד')

עיני ננעצות במרור המר והמונח בנקודה האמצעית והתחתית הממזגת בין הזרוע בימין והביצה בשמאל..(והם יוצרים את הסגול העליון) והדים של שיעול נאנק, נחנק מצמררים אותי..

האדמומיות השוטפת את הפנים והדמע הזולג אמור להוות נקודה מרה וממזגת של מידת התפארת, בין החסד והגבורה - אני תוהה כ"כ... הכיצד?

וביחוד מדהים הדבר איך תתרחש עובדת ההתמזגות הזו בתוכי הנפש הגועשת שלי, כשכל תנועה המתעוררת בה, משתלטת עלי לחלוטין באופן מוקצן כ"כ ואינה מותירה שום חלל למידה נגדית ונוספת אז איך יתמזג בתוכי הרגש הזה ע"י סמל המרור?

כל מידה הרוחשת בי, אני מהרהר ביני לבין עצמי, היא מבע מצהיר של רגש ה"אני"... של "היש" והמציאות שלי אבל הכלום, צפונים בי סימנים ואותות של יכולות להתמקד בעולמו של הזולת?

האם מסוגל אני לראות אותו מקרוב... להרגיש אותו ואולי אפילו לחמול עליו.. לחוש רחמים כלפיו...ולא רק לרחוש לו אהבה אך להיחלץ לעברו ולפעול למענו?

אולי, יהיו אלה צעדי ה"נחשון" הראשונים שלי וזוהי טבילת האש הראשונה שלי ואני טובל את "המרור" שלי בים של תקווה!

"אלוקי", כאילו אני לוחש..."המשך אלי הלילה הזה את מידת הרחמים שלך.. אני מתבונן בחסה המבצבצת במרכז הקערה בסגול העליון, בנקודת המיצוע של קו התפארת ואני לוחש בדומיה "רבש"ע, חוסה נא (חסה) עלי... אנא, העליני נא, ודלה את נפשי ממיצריה...אני שוחר להשתחרר ממיצרי הישות התופחת בי ולטעום את החירות, אך איזו פונקציה משחק פה המרור?

"וישמע אלוקים את נאקתם"... השאגה המרה הזו היא שעוררה את רחמי שמים" עולה לה מתוכי בת קול עונה והיא שחה לי:

המרירות הזו שבהישגיך המאתגרים והאדירים הם שמעניקים לך בהווה את תחושת העונג והערכה של הטוב הזה בחינת המתיקות והחסד הטמון במרור וכשלבך זועק במרירות לרחמים בשלבי התמרון הנועזים שלך ובזינוק אל מרחבים של צמיחה, כשאתה מאותגר בספקות ובקושיות מטרידות אותך כמרורים - אזי יתעוררו רחמי הקב"ה עליך במידה של אהבה וחסד ויחשפו לפניך את ההוד וההדר שאתה שואף להשיג...

4) חרוסת - מתיקות של חסד בצד ימין במידה של נצח (הגדה של הרבי)

והתינוק...העולל...הילד הרך שבי כמה כ"כ ומתמוגג ללחך את מעדן החרוסת. הייתי נוכח ועד בעמל להכנתה.. השתוקקתי כ"כ לטעום אותה אך הובהר לי אז ברוך שכזה, כי מקפידים לא לטעום מששת הסימנים שעל הקערה עד לסעודה ועלי להמתין עד אז...

כמה סובלנות וכמה איפוק נדרשו ממני אז אך החזיון המנקר של אבות אבותינו נמקים בפרך להכנת הטיט.. החרס - חרוסת העיב כ"כ על העונג הזה, ותמיד תמהתי מדוע ערך המגלם סבל ונאנקה נקלט בי באופן ערב כ"כ? מדוע טעימה כ"כ החרוסת והיא מונחת לה דווקא בצד הימין וה"חסד" מתחת לזרוע (בראשתית הסגול התחתון) אני משתאה!

מתיקות החרוסת והעיסה ההסמיכה בשל האגוזים והשקדים וכל הפירות המעורבים בה - מקנים לה מחת תכונה של חסד ביד ימין, אך גם עוצמה להתנצח במידה של נצח...

בתורה אור פרשת בשלח דף ס"ה מובא כי עבודת העם בחומר ובלבנים מסמלת את המלחמה האישית והנפשית בעבודת ה' ביגיעה בתורה (חומר - דא קל וחומר לבנים - דא ליבון הילכתא) וכן בהפיכת כוחות אנרגטים שאינם חיוביים באופן של "אתכפיא" ו"היתהפכא" במידת הנצח למקורות של אנרגיה לאהבת ה' (חסד בצד ימין).

5) כרפס - ספירת ההוד (התבטלות)

ובמקביל לחרוסת בצד השמאלי של הסגול התחתון מונחים פלחי "הכרפס" - נוטריקון ס' פרך. הצד השמאלי מגלם את העינויים של העם בעבודת הפרך (מובא בהגדת הרבי בשם אבודרהם והמהרי"ל)

כרפס זה מסמל את ההמשכיות של ספירת ההוד לתוכי נפש המסובים...

הוד זו בחינה של זריחת קרני הדר מפציעות על הנפש, אבל היא נובעת מתנועה בוגרת, כשלאדם יש מוכנות נפשית להודות (הוד) למי שמטיב עימו... ואף להודות על אמת אף שהיא אינה נעימה לעיתים ונוגדת את הדרה של דמות מסויימת...

מדוע כ"כ קשה ונבצר מהאדם להודות? אני תוהה.

תנועה זו של "מודה אני" מעוררת באדם תחושה של תלות כדמות עלובה שהיא נצרכת... שהיא נזקקת...

והודיה באמת היא מעין הכרזה שהיא אמנם (חשאית וסמויה בנבכי ליבו) על נקודות חלשות באדם והדבר מסב לו כלימה אישית וכאילו מציאותו נרמסת. אבל אדם בוגר ומחושל אינו חושש מהאמת. הוא מצהיר ומכריז עליה בגאון, היות וזאת היא האמונה שלו... היא חלק מחייו... (סדור המהרי"ד מודה אני)

ואילו בעבודת היגע המרושש והמפרך במצרים לא נשבר העם והמשיך לשמור על יסודות היהדות. (הוד) הם לא שינו את שמם העברי, לשון הקודש ואת לבושם הצנוע והאופייני לעם ישראל....

ואולם, אני ממשיך לשוחח במונולוג האישי שלי... חיים ללא הפנמת מידת ההוד בישות העצמית הוא אופן של חיפוי רצוץ על האיגו המעושה הזה שהוא כה צורמני... חריג ומצמצם... החשיבה אינה עוד אובייקטיבית אז והיא מסובבת ע"י מניעים חלשלשים...מתרפסים..

6) חזרת (המרור לכורך) - מידת היסוד הכורכת את כל הספירות:

בנקודה התחתית שבסגול התחתון בין החרוסת והכרפס מצויה החזרת. היא מסמלת את אכילת קרבן הפסח בזמן שבית המקדש היה קיים ושהיה נאכל ביחד עם מצות ומרורים (על מצות ומרורים יאכלוהו) ומאחר והיום אין לנו אפשרות לאכול את קרבן הפסח, אנו כורכים את החזרת (המרור) בין המצות.

נקודה תחתית זו של סגול - ממזגת את כל הספירות המתגלמים בקערה כדלהלן:

א)ע"י קרבן הפסח, המיוצג היום ע"י הזרוע והביצה, (חסד וגבורה - שהרי אכלו את קרבן הפסח (הזרוע) על השובע והביצה מסמלת את קרבן החגיגה שנאכל ביחד עם קרבן הפסח שיתממש מצב של שובע).

ב)ע"י המרור המסמל את ספירת התפארת והממזגת את שני הקוים של חסד וגבורה, וכך מקשרת מידת היסוד הגלומה בחזרת בסימן הכורך, וכוללת ומלכדת את כל קווי הספירות בינהן והם מועברים לספירת המלכות.

עבורי בחינה זו של חזרת ויסוד היא מעין צינור המחבר אותי... מקשר אותי ומעביר לתוכי את מהותה של כל האמת.. ואני חש שכל הרגשות האלו המתגלמים בקערת הסדר כרוכים בי וסוגרים עלי בסימן של כורך, אך מי אני? מהו העצם המשמעותי שבתוכן חיי?

7) הקערה - מידת המלכות (האריז"ל בפרי עץ חיים, שער חג המצות פרק ו' שם הוא גם מבאר את ההקבלה בין הספירות ובין מיני המזון המונחים בצד המסמל אותם בשל ההתאמה העזה ביניהם.)

אני חש כמו קערה ככלי קעור שיש לו מוכנות של לב פתוח והכרה צמאה לקלוט את ההשראה הנפלאה הזו של הסדר...

8) שלש המצות בקערה ומשמעותם הפנימית:

ואני מהרהר...החירות של הצמח מתבטאת בכך שהוא צומח ושל החיה בכך שהיא מהלכת... חיה שצומחת אך אינה מהלכת - אינה חופשית!

והחרות של האדם אמורה לאפשר לכוחות הנפש השכליים (והרגשיים) שלו לצמוח... וכשהם מהלכים ומתפקדים אצלו עד המיצוי- הוא חש אז את טעם החירות האמיתית והוא מסוגל אז לצאת ממצרים ולפרוץ את מחסומיו הנפשיים ולהניח לחדירה של האור לפעפע לתוכי מוחין החכמה שלו... אלי כח הבינה המפרט ועד לתחושה של הרגשת הדבר, המתגלמת בכח הדעת...(מכתב כללי של הרבי ר"ח ניסן תשל"ה)

המצה התחתית בין השלוש היא סמל לכח הדעת המכוונת לישראל (כי ישראל כולל את מגוון האופי של שאר השבטים על מידותיהם האופיניות והנוגדניות אך מתמזגים ביניהם לספירה של דעת.. של התקשרות הרגש והוא מבין, חי ויודע...) עליה, (על מצת הישראל) על גבי מפית מפרידה מונחת המצה המכוונת ללוי והמסמלת את כח הבינה (היא מהווה את קו השמאל והגבורה של זמרת הלווים בביהמ"ק בתנועה מתנשאת ומעוררת) ומעליה על גבי המפית החוצצת מונחת מצה המכוונת לכהן, המסמל את כח החכמה שכיוונה נע מלמעלה מטה, בנחת ובחשאי מתוך קור מצנן ומרגיע...

ראשי התבות של המילים ישראל, לוי כהן - בונות את המילה יל"ך, והאיחול שלנו הוא שהאורות הנמשכים אלינו בסדר זה ימשיכו לפעם בקרבנו ולהפיח בנו תחושה של חירות לנצח!
בברכת חג פסח כשר ושמח