מערכת COL
|
יום ג' ניסן ה׳תשע״ו
11.04.2016
רגעי הגות להורים ומחנכים מתלבטים ● רבקה ערנטרוי
"עיתים אני חושש מפני הסחף הזה של רגשותיי ההומים מלאי ההתפעלות מהזאטוט החמוד שלי. אני עומד לקרב אליו ולנסוך עליו קמעה של חמימות... מידה של חום מלטף... ולפתע בוקע ציוץ הומה: "חדל" ● רגעי הגות להורים ומחנכים מתלבטים, מאת רבקה ערנטרוי רגעי הגות להורים
(אילוסטרציה: ישראל ברדוגו)
רבקה ערנטרוי
קמתי אני לפתוח...
ושח לו האב:
"עתים אני חושש מפני הסחף הזה של רגשותיי ההומים מלאי ההתפעלות מהזאטוט החמוד שלי... ואני עומד לקרב אליו ולנסוך עליו קמעה של חמימות... מידה של חום מלטף...יד ענוגה תופחת על שכם...
ולפתע בוקע מתוך נשמתי ציוץ הומה של יונה תמימה והיא זועקת מהמעמקים "חדל"..
ואני תוהה כחוקר אותה, מדוע שאניח? מדוע שארפה?
והיא כמשיבה לי בתום:
רגשי התפעלות אינם נאים לך... הם פוגעים ביוקרת המוניטין שלך.. בכבודך ויחס הערצה של ילד השעשועים שלך... הוא רואה את הרחש הזה של ההתרגשות כאקט שאינו שקול ומדוד...
כסטייה מן הפורמליות השכיחה.. כאילו הנך נופל במלכודת של נוהג שהוא נחפז ופזיז וחסר תבונה... נטול בגרות ואני מנסה לבלום בתוכי את ההתעוררות הזו ולהפיג את המאווים שלי לקרב הלום... ואט אט שוכחים סמני הרשמים של הרוח המתרוממת שבי והאופפת אותי..." חותם האב הנבוך...
והדמות הקשובה שלו מעלה לו רעיונות פז מהמאמר של האדמו"ר הרש"ב "ואז קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור" (שיר השירים ה', ה') דברים נוקבים שמגמתם היא להאיץ בהורים לפרוץ את הבריח הסוגר על פתחיהם של לבבותיהם הנבוכים, כך שמור ייטוף על הידיים הנשלחות אל המנעול...
היונה התמימה הזו שהמסר ה"ברור" שלה אכן, פורץ מתוכי הנשמה והוא בוקע את שסתומי הבריח של הלב.. היא יונה מלשון "הונאה" ובהשפעתה החברתית הערמומית היא מוליכה שלל ומנסה לפתות דמויות העורגות לפלס דרכם אל נתיבות של חכמה... אל ערוצי החינוך המבוכרים... יונה זו מנסה לשדל אותם לשנות דפוסי חשיבה ותפיסה של חיים בטאקטים מסולפים שלה, עד שהעיוורון מכה באדם...
"זהו קול קורא מהנשמה?" מתקשה ההורה להבין את דברי המאמר, היות והרי, כל נושא של נשמה מעורר בו לתומו אסוסיאציות של טהרה וקודש..
"הנשמה היא רחבה ועצומה בכדי שכלי הגוף יאחזו בה ורק הארה מזערת נמשכת מקרבה אלי האדם ואולם אך היא אופפת את האדם...
ואולם, חיי היומיום שלו ו"ידיו" הבאות במגע יומי של מסחר ועסקים בעוה"ז עשויים ליצור מחיצה ומסווה בינו לחדירת השראתה אל המודעות של האדם והוא מדומה לקברניט עצמאי, המטיס את מטוסו ללא הנחיות מבסיס הנמל.. עינו אינה שולטת באמידה ריאליסטית של מרחקי גובה ופערים במסלול השמיים...
התחינה היא שהאדם יפתח את המנעול וייתן להשראה ליטוף לתוכו...
שרש הנשמה הוא, למעשה, המזל של האדם, דרכו "נוזל - מזל" שפע וברכה לאדם... המשכה זו משיבת נפש כמו המור, המיוצר מדם נקרש בערפה של חית המושק הרווי שמנים ודווקא מריח הצחנה האיום הזה ניתן להפיק את המור - הבושם המענג ביותר!
צחנה היא מרה וחזקה מאוד. היא מגלמת את מאווי היצר המסית.. הוא מגיע בלבוש שכלתני מאופק... משוכלל כאילו אינו מניח לרגש להתפרע...
אך לו הייתה יונה זו מהווה סמל לשכלתנות ושליטה, הייתה מקרינה משלווה זו ורוגע מאופק זה השלכות לכל התשתיות בחייה... אז מדוע היא מתפרצת ורוגשת כשהמוטיבים נוגעים לה בעמקי נשמתה או מנגדים לעמדתה? מה היה אז על רוחה המתוחכמת??
והאב נאנח:
"כשאני מגלה נוהג מעוות בקרב הילד או בינות האישים שאני בא עימם במגע, אני עומד להתפרץ עליהם ולהכות בהם בשבט לשוני המייסרת... איני מאזין אז לדברי ויתכן שהם מוקיעים מאוד... משפילים ביותר והילד גונח ואינו עשוי לשאת בקושי המייסר של התוכחה, אך היונה הזו מניפה מקרבי זרוע איתנה ועליה מתנוסס דגלון של יושר התוכחה ואמינותה ואני מגלה אז לדאבת הלב כי הילד עוד ממשיך להתדרדר וללכת מדחי אל דחי ואני חש עצמי אז מבותר... מבודד" נאנק האב ונושא עיניו נאנח...
אין אב זה משקף דמות של אדם קל דעת והפכפך הנע במקצב של תמורות תכופות חסרי מאזן בתפיסת חייו ובהשקף שלו אלי החיים..
אין הוא מתנהל אלי חיו בהתאם לכל משב קל של רוח הנע בחיי החברה שלו והוא אינו מחליף את כיוון תנועתו בצורה מוקצנת מבלי לאחוז באופן רציני ובוגר בעמדה שהיא...
ואין הוא מתפעל בקלות שכזו מכל שיח ומבע של האספסוף אך הוא מבקש לעצב בקרבו אופי בעל דעה עצמית, ברת תוקף ומשמעות... אין הוא רוצה לפול למלכודת של התפעלות חיצונית שהיא יבשה.. חסרת לחלוחית ונטולת חיים של מעש..
והוא מתבונן מתוך הפנימיות של נפשו והוא חש כמיהה וכיסופים עזים לחנך את הילד... והוא מייחל לעשות זאת מתוך רגש כן, כך שהאמצעים שהוא ינקוט יועילו ויהיו יצירתיים! תכליתיים!
ודברי הרבי נשפכים על לבו כמים קרים על נפש צמאה..
כשאדם מבקש להשפיע על זולתו ולעורר אותו למוטיבים המשנים את אפיקיו אליהם הורגל - אל יעש זאת מתוך התפעלות יתר... היא עשויה אולי, להותיר בו רשמים באופן מקיף ושאינו חודר והשראה זו עשויה לחלוף כהרף...
ואולם אם האדם הבא לחנך - ינסה לדמיין לעצמו כאילו הוא נמצא בעיצומו של המשחק והוא חש בעצמו ועל בשרו הוא את החוויה של התנסות במצבו ומעמדו של הילד,(בתנאי שלילה או בחיוב) ואולי, יתגלה לו אז שאף הוא נזקק להיגמל ממידה מגונה זו שנפש הבן נקלעה לתוכה...ואז הוא ינסה לעקור מקרבו חולשה זו ולדחות מחדלים אילו...
בשלב הבא ינסה האב לבחון את הרושם שעושה אופן דיבורו על הילד.. שמא היו אלה דברי כיבושין שלא נגעו ולא חדרו ועתה אולי ינסה האב לדבר עם הילד רכות, שהרי הנטל המונח על צווארו של הילד הבא לשנות כיוון - כבד הוא והאורח המלבב והבוגר בטון האב המבין, מביא לילד הפוגה.. הקלה ואופן זה של קירבה יוביל אותו קרוב יותר לתכלית המשימה ובקלות יתר....
והאופן המשמעותי ביותר בנגישותו של האב אל הילד לשכנע אותו לנקוט בצעדים יעילים יותר... מתאימים יותר - נעוצה ביכולות האב המבורכות, לרדת לעומקם של הדברים אותם הוא דורש להשיג בנוהג בנו, להבין אותם על לבורים עד שמציאותו העצמית תזדהה עם ערכים אילו ותתעצם איתם, כאילו היו חלק מהווייתו - אזי האמת שבהזדהותו תעשה רושם אדיר על הכל ודבריו יחדרו ללב הנער, יחלחלו בו ויפעפעו העמק לקרבו ואז יכריז האב קורן מאושר: "דודי שלח ידו מן החור... קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור..."
אילו רגעי הגות המתעוררים בי כי דודי ממשיך לי השראות ואני קם לפתוח את הבריח הסוגר על ליבי וכשאני מניח לדברי רבותינו לחדור לקרבי ולדוש אותי בלחלוחית חסידית וחיים - יתרככו הרגבים שבסלעי הלב ורק אז..."
ורק אז הוא יחוש את נטפי המור נוזלים לו משרש נשמתו, מהמזל שלו והוא יתענג מהבוסם בעוצמה נשמתית המקנה לנפש עוז ותושייה והוא מרווה אותה בנחת עד אין סוף.
ואזי ייהפך הוא ליונה תמימה שאינה הונה מלשון הונאה ואינה מאמירה את בן זוגה באחר לעולם...
ו"עיניה יונים" היות ובכל אשר תפנה בנקיקי הסלע... בין החרכים, ובין החגווים ובסתר המדריגה - היא רואה רק את דמות בן זוגה.
קמתי אני לפתוח...
ושח לו האב:
"עתים אני חושש מפני הסחף הזה של רגשותיי ההומים מלאי ההתפעלות מהזאטוט החמוד שלי... ואני עומד לקרב אליו ולנסוך עליו קמעה של חמימות... מידה של חום מלטף...יד ענוגה תופחת על שכם...
ולפתע בוקע מתוך נשמתי ציוץ הומה של יונה תמימה והיא זועקת מהמעמקים "חדל"..
ואני תוהה כחוקר אותה, מדוע שאניח? מדוע שארפה?
והיא כמשיבה לי בתום:
רגשי התפעלות אינם נאים לך... הם פוגעים ביוקרת המוניטין שלך.. בכבודך ויחס הערצה של ילד השעשועים שלך... הוא רואה את הרחש הזה של ההתרגשות כאקט שאינו שקול ומדוד...
כסטייה מן הפורמליות השכיחה.. כאילו הנך נופל במלכודת של נוהג שהוא נחפז ופזיז וחסר תבונה... נטול בגרות ואני מנסה לבלום בתוכי את ההתעוררות הזו ולהפיג את המאווים שלי לקרב הלום... ואט אט שוכחים סמני הרשמים של הרוח המתרוממת שבי והאופפת אותי..." חותם האב הנבוך...
והדמות הקשובה שלו מעלה לו רעיונות פז מהמאמר של האדמו"ר הרש"ב "ואז קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור" (שיר השירים ה', ה') דברים נוקבים שמגמתם היא להאיץ בהורים לפרוץ את הבריח הסוגר על פתחיהם של לבבותיהם הנבוכים, כך שמור ייטוף על הידיים הנשלחות אל המנעול...
היונה התמימה הזו שהמסר ה"ברור" שלה אכן, פורץ מתוכי הנשמה והוא בוקע את שסתומי הבריח של הלב.. היא יונה מלשון "הונאה" ובהשפעתה החברתית הערמומית היא מוליכה שלל ומנסה לפתות דמויות העורגות לפלס דרכם אל נתיבות של חכמה... אל ערוצי החינוך המבוכרים... יונה זו מנסה לשדל אותם לשנות דפוסי חשיבה ותפיסה של חיים בטאקטים מסולפים שלה, עד שהעיוורון מכה באדם...
"זהו קול קורא מהנשמה?" מתקשה ההורה להבין את דברי המאמר, היות והרי, כל נושא של נשמה מעורר בו לתומו אסוסיאציות של טהרה וקודש..
"הנשמה היא רחבה ועצומה בכדי שכלי הגוף יאחזו בה ורק הארה מזערת נמשכת מקרבה אלי האדם ואולם אך היא אופפת את האדם...
ואולם, חיי היומיום שלו ו"ידיו" הבאות במגע יומי של מסחר ועסקים בעוה"ז עשויים ליצור מחיצה ומסווה בינו לחדירת השראתה אל המודעות של האדם והוא מדומה לקברניט עצמאי, המטיס את מטוסו ללא הנחיות מבסיס הנמל.. עינו אינה שולטת באמידה ריאליסטית של מרחקי גובה ופערים במסלול השמיים...
התחינה היא שהאדם יפתח את המנעול וייתן להשראה ליטוף לתוכו...
שרש הנשמה הוא, למעשה, המזל של האדם, דרכו "נוזל - מזל" שפע וברכה לאדם... המשכה זו משיבת נפש כמו המור, המיוצר מדם נקרש בערפה של חית המושק הרווי שמנים ודווקא מריח הצחנה האיום הזה ניתן להפיק את המור - הבושם המענג ביותר!
צחנה היא מרה וחזקה מאוד. היא מגלמת את מאווי היצר המסית.. הוא מגיע בלבוש שכלתני מאופק... משוכלל כאילו אינו מניח לרגש להתפרע...
אך לו הייתה יונה זו מהווה סמל לשכלתנות ושליטה, הייתה מקרינה משלווה זו ורוגע מאופק זה השלכות לכל התשתיות בחייה... אז מדוע היא מתפרצת ורוגשת כשהמוטיבים נוגעים לה בעמקי נשמתה או מנגדים לעמדתה? מה היה אז על רוחה המתוחכמת??
והאב נאנח:
"כשאני מגלה נוהג מעוות בקרב הילד או בינות האישים שאני בא עימם במגע, אני עומד להתפרץ עליהם ולהכות בהם בשבט לשוני המייסרת... איני מאזין אז לדברי ויתכן שהם מוקיעים מאוד... משפילים ביותר והילד גונח ואינו עשוי לשאת בקושי המייסר של התוכחה, אך היונה הזו מניפה מקרבי זרוע איתנה ועליה מתנוסס דגלון של יושר התוכחה ואמינותה ואני מגלה אז לדאבת הלב כי הילד עוד ממשיך להתדרדר וללכת מדחי אל דחי ואני חש עצמי אז מבותר... מבודד" נאנק האב ונושא עיניו נאנח...
אין אב זה משקף דמות של אדם קל דעת והפכפך הנע במקצב של תמורות תכופות חסרי מאזן בתפיסת חייו ובהשקף שלו אלי החיים..
אין הוא מתנהל אלי חיו בהתאם לכל משב קל של רוח הנע בחיי החברה שלו והוא אינו מחליף את כיוון תנועתו בצורה מוקצנת מבלי לאחוז באופן רציני ובוגר בעמדה שהיא...
ואין הוא מתפעל בקלות שכזו מכל שיח ומבע של האספסוף אך הוא מבקש לעצב בקרבו אופי בעל דעה עצמית, ברת תוקף ומשמעות... אין הוא רוצה לפול למלכודת של התפעלות חיצונית שהיא יבשה.. חסרת לחלוחית ונטולת חיים של מעש..
והוא מתבונן מתוך הפנימיות של נפשו והוא חש כמיהה וכיסופים עזים לחנך את הילד... והוא מייחל לעשות זאת מתוך רגש כן, כך שהאמצעים שהוא ינקוט יועילו ויהיו יצירתיים! תכליתיים!
ודברי הרבי נשפכים על לבו כמים קרים על נפש צמאה..
כשאדם מבקש להשפיע על זולתו ולעורר אותו למוטיבים המשנים את אפיקיו אליהם הורגל - אל יעש זאת מתוך התפעלות יתר... היא עשויה אולי, להותיר בו רשמים באופן מקיף ושאינו חודר והשראה זו עשויה לחלוף כהרף...
ואולם אם האדם הבא לחנך - ינסה לדמיין לעצמו כאילו הוא נמצא בעיצומו של המשחק והוא חש בעצמו ועל בשרו הוא את החוויה של התנסות במצבו ומעמדו של הילד,(בתנאי שלילה או בחיוב) ואולי, יתגלה לו אז שאף הוא נזקק להיגמל ממידה מגונה זו שנפש הבן נקלעה לתוכה...ואז הוא ינסה לעקור מקרבו חולשה זו ולדחות מחדלים אילו...
בשלב הבא ינסה האב לבחון את הרושם שעושה אופן דיבורו על הילד.. שמא היו אלה דברי כיבושין שלא נגעו ולא חדרו ועתה אולי ינסה האב לדבר עם הילד רכות, שהרי הנטל המונח על צווארו של הילד הבא לשנות כיוון - כבד הוא והאורח המלבב והבוגר בטון האב המבין, מביא לילד הפוגה.. הקלה ואופן זה של קירבה יוביל אותו קרוב יותר לתכלית המשימה ובקלות יתר....
והאופן המשמעותי ביותר בנגישותו של האב אל הילד לשכנע אותו לנקוט בצעדים יעילים יותר... מתאימים יותר - נעוצה ביכולות האב המבורכות, לרדת לעומקם של הדברים אותם הוא דורש להשיג בנוהג בנו, להבין אותם על לבורים עד שמציאותו העצמית תזדהה עם ערכים אילו ותתעצם איתם, כאילו היו חלק מהווייתו - אזי האמת שבהזדהותו תעשה רושם אדיר על הכל ודבריו יחדרו ללב הנער, יחלחלו בו ויפעפעו העמק לקרבו ואז יכריז האב קורן מאושר: "דודי שלח ידו מן החור... קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור..."
אילו רגעי הגות המתעוררים בי כי דודי ממשיך לי השראות ואני קם לפתוח את הבריח הסוגר על ליבי וכשאני מניח לדברי רבותינו לחדור לקרבי ולדוש אותי בלחלוחית חסידית וחיים - יתרככו הרגבים שבסלעי הלב ורק אז..."
ורק אז הוא יחוש את נטפי המור נוזלים לו משרש נשמתו, מהמזל שלו והוא יתענג מהבוסם בעוצמה נשמתית המקנה לנפש עוז ותושייה והוא מרווה אותה בנחת עד אין סוף.
ואזי ייהפך הוא ליונה תמימה שאינה הונה מלשון הונאה ואינה מאמירה את בן זוגה באחר לעולם...
ו"עיניה יונים" היות ובכל אשר תפנה בנקיקי הסלע... בין החרכים, ובין החגווים ובסתר המדריגה - היא רואה רק את דמות בן זוגה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
