מערכת COL
|
יום כ"א אדר ב ה׳תשע״ו
31.03.2016
"הופקעה מעמנו הרשות לעמוד מן הצד" ● בנימין ליפקין
השנה הופקעה מעמנו הרשות לעמוד מן הצד כמעודדים בלבד את צעירי הצאן הנתונים בלהט של התקשרות אמת. השנה היא שנת הקהל ובשנה כזו, כולנו, אנשים, נשים וטף, מקדשים את יום י"א ניסן כשאנו מקיימים הלכה למעשה, בידיים וברגליים, בכל עצמותינו שתאמרנה: "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף, למען ישמעו, ולמען ילמדו, ויראו את ה' אלוקיכם" ● טורו של בנימין ליפקין ב-COL הקהל את העם
צילומים: מאיר אלפסי
בנימין ליפקין
הכוכבים יצאו זה מכבר. שחור השמים נשקף היטב מבעד לחלונות המלבניים. בתוך חללו של בית הכנסת החב"די הוותיק, בשיפולי רחוב חנה בירושלים, איש לא נחפז לתפילת ערבית ואחריה להבדלה בואכה העלאת והורדת הכלים של צאת חג הפסח. דבוקת אדם שרויה בשירת ניגוני כיסופים בעיצומה של סעודת משיח.
לפתע הושלך הס ואחד היושבים ראשונה בכותל המזרח, הגה"ח רבי יוסף צבי הלוי סגל, ראש כולל 'צמח צדק', פתח בדברים. ילד קטן הייתי אז אבל אני זוכר זאת עד היום. אפילו הניגון שבו הצטלצלו מילותיו מתנגן באוזניי. במתק שפתיו תיאר הרב סגל את סיפור השעון של החוזה מלובלין שהתגלגל לחדרו של הפונדקאי שבאכסנייתו לן הרה"ק מרדושיץ.
"דער זייגער" – ציטט הרב סגל את קריאת ההתפעלות של האורח הקדוש והטעים – "איז עפעס א פריילאכער זייגער". בניגוד לתקתוק הקבוע של כל שעון אשר בכל שעה מבשר כי עוד שעה חלפה, השעון הזה בישר בכל שעה כי קרבה ובאה הגאולה בשעה נוספת. לא יכולתי, אמר האורח לבעל הפונדק, להישאר אדיש לשמע תקתוקיו העליזים של השעון הזה. פיזזתי ורקדתי בשמחתה של הגאולה אשר בואה הקרוב נשמע לפתע כה מוחשי באוזניי.
התיאור של הרב סגל, התארך והתנגן ומשך אליו כמו בכבלי קסם את השומעים המסתופפים סביב השולחן. עיניהם נצצו, פיהם נותר פעור ובבת אחת כמו נעקרו מהווייתם הנוכחית אל עיני רוחם הנעוצות בשעון המיוחס בחדרו של בעל הפונדק.
הסיפור הקסום הזה, כמו חוויית השמיעה הראשונית שלו באותה סעודת משיח, צף ועלה בזכרוני באחת משעות הלילה הקטנות של אמש.
שבתי לביתי מעמל יומי ומשניים מכתלי חדר הילדים הציצו לעברי שני שעוני קיר חדשים. מראש אחד מהם השקיפה תמונה של שניאור בר המצווה (וחצי). מראש השני השקיפה תמונתו של שמוליק בן האחת עשרה (וחצי). כל אחד מהם נראה שעון על סטנדר שבמרכזו ספר לימוד פתוח ונהרה נסוכה בפניו. סביב שעון המחוגים העגול שלמרגלות התמונה הופיעה הכתובת: גם אני מנצל את שעות הפנאי ללימוד תורה.
מבעד לעיניי המצועפות למראה שכרי עלי אדמות בכל עמלי, כמו ראיתי גם שמעתי את אותו תקתוק עליז שאותו זכה לשמוע הצדיק מרדושיץ במחוגי השעון שנותרו מעזבונו של החוזה הקדוש. הנה כי כן המיזם המבורך של ארגון צבאות ה' הנודע בשמו הנפוץ ומחמם הלב, 'פנסאים', אשר בכל פעם מפתיע מחדש, הבליח באורו אל תוככי בתינו.
עמל התורה שעליו שוקדים הילדים הזוכים להימנות עם ילדי האורה המשתרגים כענפים על שפע פעולותיו – מאיר מעתה במזכרת בוהקת על כל בני הבית, במתכונת תנועתית, מתקדמת, עולה ומתעלה, מחיל אל חיל.
כי על אלה וכאלה הורה לנו הרבי: הדרך הישרה להביא את המשיח היא על ידי לימוד התורה. על כך שוקדים חיילי צבאות ה' ילדי הפנסאים. את זאת משננים המה. זהו עיסוקם לילה ויום. ואנו רק יכולים להתקנא בתום הנלהב שלהם וללכת שבי אחריו. משכני אחריך נרוצה.
● ● ●
הרבי לימד אותנו כי שלושים יום קודם החג איננו רק מליצה או המלצה אלא דרך חיים. יותר מעשרה ימים חלפו מאז שהחלו שלושים יום קודם יום הבהיר י"א ניסן, יום הולדת אבינו רוענו, הרבי, נשיא דורנו.
הבה נתבונן בעצמנו ונודה באמת. בשנים האחרונות התחלנו להיות כמתבוננים מהצד ביום הגדול והקדוש הזה, שעל איזה יום אם לא עליו נאמר "אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא". מה אנו, מה חיינו ומה כל מציאותנו אלמלא בא לעולם יום י"א ניסן תרס"ב. אנו מלווים בשמחה ובהתפעמות את תלמידי התמימים הכובשים את היכלה של ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית ל'יום תמים לרבי' וחולקים את שעותיו בין שיעורים והתוועדויות פעילות לבין מבצעים; אנו שולחים את ברכתנו לבנות המתכנסות ביום הזה, חרף היותו בעיצומה של חופשת פסח; אנו מלווים את הילדים הצעירים יותר בשלל פעולותיהם ואתגריהם לקראת היום הזה; רבים מעמנו גם עושים טובה ונוטלים חלק סמלי כזה או אחר בהתוועדות הקרובה למקום המגורים. ושוב שבים אל ההכנות לפסח, תוך כדי הניסיון להיזכר אך לשווא כי לכלוך אינו חמץ וילדים אינם קרבן פסח.
לא כן השתא הכא. השנה הופקעה מעמנו הרשות לעמוד מן הצד כמעודדים בלבד את צעירי הצאן הנתונים בלהט של התקשרות אמת. השנה היא שנת הקהל ובשנה כזו, כולנו, אנשים, נשים וטף, מקדשים את יום י"א ניסן כשאנו מקיימים הלכה למעשה, בידיים וברגליים, בכל עצמותינו שתאמרנה: "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף, למען ישמעו, ולמען ילמדו, ויראו את ה' אלוקיכם".
השנה כולנו, בלי יוצא ויוצאת מן הכלל, לא מותירים את הפנס האחוז ביד הילדים והילדות, הפנסאים הוותיקים. כולנו נושאים את לפיד ההתקשרות ולא רוצים להרפות ממנו. כולנו נפגשים בהיכל 'ארנה' בירושלים – בעיצומו של יום י"א ניסן – במטרה אחת ויחידה לזעוק כלפי שמיא, להכריז קבל תבל ומלואה: ברכנו אבינו! כי אכן כולנו, אנשים, נשים וטף, כאחד!
● ● ●
אל נא נסתפק בהתרגשות אמיתית לנוכח בנינו ובנותינו המתנצחים בדברי תורה, מקדשים עצמם במותר להם, פוסעים ועולים במעלות ההתקשרות הטהורה, שאין בה מתום ואין בה רבב. אל נא נטפח לעצמנו על השכם בהפטירנו, ספק למען השקטת מצפוננו ספק למען הותרת הרושם על שומעינו, בנוסח "אני אמנם לא אשתתף אבל הילדים שלי כמובן יהיו".
בשנת הקהל ההשתתפות החלקית הזו, באמצעות הילדים, לא מספיקה ולא מְסַפֶּקֶת. והטף למה באו – נאמר בדיוק על מעמד 'הקהל' – ליתן שכר למביאיהם. אז מי מעמנו לא רוצה את השכר. לא רק שכר המצופה ומזומן לכל העולה בדרך העולה בית א-ל בבוא יומו לאחר מאה ועשרים. שכר מצווה – מצווה, כפי שרק תורת החסידות שכולנו אמונים עליה מבארת וממחישה.
מחוגי השעון כבר מתקדמים. הצליל המתנגן מהם מבשר כי הנה זה משיח בא. אי אפשר להישאר אדישים. אי אפשר להשקיף מהצד. צריך לקפוץ אל מרכבת אש ההתקשרות ולעלות לירושלים. כי עוד מעט קט, כשתבוא הגאולה, נוכל להיות בשורה הראשונה ולא רק להסתפק בהכרזה מדושנת עונג כלפי צאצאינו בנוסח "ראו גידולים שגידלנו". נוכל לבוא בעצמנו, בגופנו, ברוחנו ובכל חושינו ונשמתנו ולהסתופף עם כולם בירושלים, ב'הקהל' הגדול, לראות ולהיראות. כי הקרבנו גם אנו מעצמנו, מהפנאי שלנו כמו גם מהעיסוקים החשובים לנו, מכל סדר יומנו. הכרזנו כלפי עצמנו וכלפי כל אשר לנו: י"א ניסן ה'תשע"ו לא יהיה ככל הימים. זהו יום שבו כולנו מתנתקים מהכל ועולים לירושלים.
להתראות בי"א ניסן, ב'ארנה', בירושלים!
הכוכבים יצאו זה מכבר. שחור השמים נשקף היטב מבעד לחלונות המלבניים. בתוך חללו של בית הכנסת החב"די הוותיק, בשיפולי רחוב חנה בירושלים, איש לא נחפז לתפילת ערבית ואחריה להבדלה בואכה העלאת והורדת הכלים של צאת חג הפסח. דבוקת אדם שרויה בשירת ניגוני כיסופים בעיצומה של סעודת משיח.
לפתע הושלך הס ואחד היושבים ראשונה בכותל המזרח, הגה"ח רבי יוסף צבי הלוי סגל, ראש כולל 'צמח צדק', פתח בדברים. ילד קטן הייתי אז אבל אני זוכר זאת עד היום. אפילו הניגון שבו הצטלצלו מילותיו מתנגן באוזניי. במתק שפתיו תיאר הרב סגל את סיפור השעון של החוזה מלובלין שהתגלגל לחדרו של הפונדקאי שבאכסנייתו לן הרה"ק מרדושיץ.
"דער זייגער" – ציטט הרב סגל את קריאת ההתפעלות של האורח הקדוש והטעים – "איז עפעס א פריילאכער זייגער". בניגוד לתקתוק הקבוע של כל שעון אשר בכל שעה מבשר כי עוד שעה חלפה, השעון הזה בישר בכל שעה כי קרבה ובאה הגאולה בשעה נוספת. לא יכולתי, אמר האורח לבעל הפונדק, להישאר אדיש לשמע תקתוקיו העליזים של השעון הזה. פיזזתי ורקדתי בשמחתה של הגאולה אשר בואה הקרוב נשמע לפתע כה מוחשי באוזניי.
התיאור של הרב סגל, התארך והתנגן ומשך אליו כמו בכבלי קסם את השומעים המסתופפים סביב השולחן. עיניהם נצצו, פיהם נותר פעור ובבת אחת כמו נעקרו מהווייתם הנוכחית אל עיני רוחם הנעוצות בשעון המיוחס בחדרו של בעל הפונדק.
הסיפור הקסום הזה, כמו חוויית השמיעה הראשונית שלו באותה סעודת משיח, צף ועלה בזכרוני באחת משעות הלילה הקטנות של אמש.
שבתי לביתי מעמל יומי ומשניים מכתלי חדר הילדים הציצו לעברי שני שעוני קיר חדשים. מראש אחד מהם השקיפה תמונה של שניאור בר המצווה (וחצי). מראש השני השקיפה תמונתו של שמוליק בן האחת עשרה (וחצי). כל אחד מהם נראה שעון על סטנדר שבמרכזו ספר לימוד פתוח ונהרה נסוכה בפניו. סביב שעון המחוגים העגול שלמרגלות התמונה הופיעה הכתובת: גם אני מנצל את שעות הפנאי ללימוד תורה.
מבעד לעיניי המצועפות למראה שכרי עלי אדמות בכל עמלי, כמו ראיתי גם שמעתי את אותו תקתוק עליז שאותו זכה לשמוע הצדיק מרדושיץ במחוגי השעון שנותרו מעזבונו של החוזה הקדוש. הנה כי כן המיזם המבורך של ארגון צבאות ה' הנודע בשמו הנפוץ ומחמם הלב, 'פנסאים', אשר בכל פעם מפתיע מחדש, הבליח באורו אל תוככי בתינו.
עמל התורה שעליו שוקדים הילדים הזוכים להימנות עם ילדי האורה המשתרגים כענפים על שפע פעולותיו – מאיר מעתה במזכרת בוהקת על כל בני הבית, במתכונת תנועתית, מתקדמת, עולה ומתעלה, מחיל אל חיל.
כי על אלה וכאלה הורה לנו הרבי: הדרך הישרה להביא את המשיח היא על ידי לימוד התורה. על כך שוקדים חיילי צבאות ה' ילדי הפנסאים. את זאת משננים המה. זהו עיסוקם לילה ויום. ואנו רק יכולים להתקנא בתום הנלהב שלהם וללכת שבי אחריו. משכני אחריך נרוצה.
● ● ●
הרבי לימד אותנו כי שלושים יום קודם החג איננו רק מליצה או המלצה אלא דרך חיים. יותר מעשרה ימים חלפו מאז שהחלו שלושים יום קודם יום הבהיר י"א ניסן, יום הולדת אבינו רוענו, הרבי, נשיא דורנו.
הבה נתבונן בעצמנו ונודה באמת. בשנים האחרונות התחלנו להיות כמתבוננים מהצד ביום הגדול והקדוש הזה, שעל איזה יום אם לא עליו נאמר "אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא". מה אנו, מה חיינו ומה כל מציאותנו אלמלא בא לעולם יום י"א ניסן תרס"ב. אנו מלווים בשמחה ובהתפעמות את תלמידי התמימים הכובשים את היכלה של ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית ל'יום תמים לרבי' וחולקים את שעותיו בין שיעורים והתוועדויות פעילות לבין מבצעים; אנו שולחים את ברכתנו לבנות המתכנסות ביום הזה, חרף היותו בעיצומה של חופשת פסח; אנו מלווים את הילדים הצעירים יותר בשלל פעולותיהם ואתגריהם לקראת היום הזה; רבים מעמנו גם עושים טובה ונוטלים חלק סמלי כזה או אחר בהתוועדות הקרובה למקום המגורים. ושוב שבים אל ההכנות לפסח, תוך כדי הניסיון להיזכר אך לשווא כי לכלוך אינו חמץ וילדים אינם קרבן פסח.
לא כן השתא הכא. השנה הופקעה מעמנו הרשות לעמוד מן הצד כמעודדים בלבד את צעירי הצאן הנתונים בלהט של התקשרות אמת. השנה היא שנת הקהל ובשנה כזו, כולנו, אנשים, נשים וטף, מקדשים את יום י"א ניסן כשאנו מקיימים הלכה למעשה, בידיים וברגליים, בכל עצמותינו שתאמרנה: "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף, למען ישמעו, ולמען ילמדו, ויראו את ה' אלוקיכם".
השנה כולנו, בלי יוצא ויוצאת מן הכלל, לא מותירים את הפנס האחוז ביד הילדים והילדות, הפנסאים הוותיקים. כולנו נושאים את לפיד ההתקשרות ולא רוצים להרפות ממנו. כולנו נפגשים בהיכל 'ארנה' בירושלים – בעיצומו של יום י"א ניסן – במטרה אחת ויחידה לזעוק כלפי שמיא, להכריז קבל תבל ומלואה: ברכנו אבינו! כי אכן כולנו, אנשים, נשים וטף, כאחד!
● ● ●
אל נא נסתפק בהתרגשות אמיתית לנוכח בנינו ובנותינו המתנצחים בדברי תורה, מקדשים עצמם במותר להם, פוסעים ועולים במעלות ההתקשרות הטהורה, שאין בה מתום ואין בה רבב. אל נא נטפח לעצמנו על השכם בהפטירנו, ספק למען השקטת מצפוננו ספק למען הותרת הרושם על שומעינו, בנוסח "אני אמנם לא אשתתף אבל הילדים שלי כמובן יהיו".
בשנת הקהל ההשתתפות החלקית הזו, באמצעות הילדים, לא מספיקה ולא מְסַפֶּקֶת. והטף למה באו – נאמר בדיוק על מעמד 'הקהל' – ליתן שכר למביאיהם. אז מי מעמנו לא רוצה את השכר. לא רק שכר המצופה ומזומן לכל העולה בדרך העולה בית א-ל בבוא יומו לאחר מאה ועשרים. שכר מצווה – מצווה, כפי שרק תורת החסידות שכולנו אמונים עליה מבארת וממחישה.
מחוגי השעון כבר מתקדמים. הצליל המתנגן מהם מבשר כי הנה זה משיח בא. אי אפשר להישאר אדישים. אי אפשר להשקיף מהצד. צריך לקפוץ אל מרכבת אש ההתקשרות ולעלות לירושלים. כי עוד מעט קט, כשתבוא הגאולה, נוכל להיות בשורה הראשונה ולא רק להסתפק בהכרזה מדושנת עונג כלפי צאצאינו בנוסח "ראו גידולים שגידלנו". נוכל לבוא בעצמנו, בגופנו, ברוחנו ובכל חושינו ונשמתנו ולהסתופף עם כולם בירושלים, ב'הקהל' הגדול, לראות ולהיראות. כי הקרבנו גם אנו מעצמנו, מהפנאי שלנו כמו גם מהעיסוקים החשובים לנו, מכל סדר יומנו. הכרזנו כלפי עצמנו וכלפי כל אשר לנו: י"א ניסן ה'תשע"ו לא יהיה ככל הימים. זהו יום שבו כולנו מתנתקים מהכל ועולים לירושלים.
להתראות בי"א ניסן, ב'ארנה', בירושלים!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
