מנחם זיגלבוים

הרבה פעמים אנשים נוטים להאשים אחרים בחידלון ובחוסר ההצלחה שלהם. "אשתי לא מעוניינת", "בעלי הטיל וטו", "הבוס שלי שם תקרת זכוכית", "אין לי מזל", ואפילו האסטרולוגיה אשמה, "זה לא היה היום שלי". מכירים? כי אני שומע את זה פעמים רבות בתהליך אימון אישי.

אנשים נוטים להאשים את כל העולם בחוסר עשיה שלהם, בחוסר התקדמות או גם בכישלונות שהם עוברים. אז אם ההורים / אשתי / הילדים / הבוס / השכנה / המזל הרע  (מחק את המיותר) גרמו לי שלא להצליח, ככה מצוין. לפחות אינני אשם, ובכך אני פטור מלשאת בעול של העשיה. כי הרי "כולם שמים לי רגליים".

אבל בינינו, גם אם כל התירוצים נכונים, מה בתכלס? אנחנו הרי נשארים תקועים באותו מקום לא טוב שבו לא רצינו להישאר. הרי אף אחד מאותם גורמים לא יקח אחריות על כך שהוא גרם לי להיכשל. מי שנשאר להתבוסס בבוץ, זה אני.

מסתבר שהאחראי היחיד על חייך, זה אתה. קח את המושכות בידיים והתחל לנהל את חייך באופן מושכל ונכון. אם אינך יודע, התייעץ עם אנשים שיודעים. אם אינך בטוח – כתוב לרבי ובקש ברכה. התפלל לסייעתא דשמיא, אבל בסופו של דבר, העשיה מוטלת לפתחך. בלבד.

בשבועות אלו אנו עוסקים בעניני הקרבנות. משפט המפתח של פרשיות אלו הוא בארבע המילים: "אדם כי יקריב מכם". הרבי הריי"צ במאמר "באתי לגני" שואל, הרי בתחביר הנכון היה צריך להיות כתוב "אדם מכם כי יקריב"? אבל בתורה אין טעויות. הכל מדויק. זה ההסבר: כשאדם רוצה להתקרב יותר – לבוראו, לעצמו, למשפחתו, למטרות ולשאיפות שהוא הציב בכל תחום – הוא צריך להקריב מעצמו, "מכם". אם לא תקריב מעצמך, אם לא תתאמץ, אין סיכוי גדול שתממש את תכניותיך.

אז גם אם זה נכון שכולם אשמים בחוסר ההצלחה שלך, זה לא יקדם אותך. תתחיל לתת מעצמך יותר, להתאמץ ולהשקיע, ולבקש ברכתו של בורא עולם ועזרתו. התקרב אליו יותר, כי קרבן מלשון קירוב. והוא ישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיך.