הרב מנחם ברוד

ככל שחולפים השבועות והחודשים ופיגועי הסכינים והדריסות נמשכים, גוברת תחושת ההתמרמרות בציבור. אי-אפשר לקבל את המסר הסמוי היוצא מהממשלה ומכוחות הביטחון, שזו תופעה שעלינו לחיות איתה. ממש לא! הגישה צריכה להיות הפוכה לגמרי – זו תופעה שחייבים למגר אותה ואי-אפשר לקבל אותה כחלק ממציאות חיינו.

אבל יש גורמים המנסים לרכוב על גל הפיגועים כדי לקדם את עמדתם שקרסה. כמו תקליט שבור הם נתקעו על עמדה המאמינה בשלום קסום שיושג על-ידי ויתורים ונסיגות, ואל תבלבלו אותם עם עובדות. הם ראו איזו שפיכות דמים נוראה הביאו עלינו הסכמי אוסלו והנסיגות מערי יהודה ושומרון. כמו כולנו, חוו גם הם את תוצאותיה של הנסיגה מרצועת עזה. והם בשלהם: נסיגה עכשיו; 'אופק מדיני'.

ניסינו ונוכחנו

הם מדקלמים עכשיו את המנטרה שהסיבה ל'טרור היחידים' היא הייאוש. והלוא כבר ניסינו לתת 'תקווה', בדמות הסכמי אוסלו, ומה קיבלנו? – מרחץ דמים נורא, פיגועי התאבדות ברחובותינו ואוטובוסים מתפוצצים. גם אם נניח שאכן הייאוש דוחף אנשים מסויימים לבצע פיגועים, הרי המציאות הוכיחה שדווקא ה'תקווה' הניעה גל גדול פי כמה וכמה של מרצחים.

וזו האמת שאותה הם מסרבים לראות – הדלק המניע את המחבלים אינו הייאוש אלא התקווה דווקא. מה שמכונה 'אופק מדיני' הוא המפיח עידוד בלב המרצחים ותומכיהם, מכיוון שהם רואים את היעד באופק. אין סיכוי שייכנעו ויתייאשו, כל עוד אנחנו עצמנו נותנים להם תקווה.

הדרך האחת והיחידה לנצח את הטרור היא שלילת 'האופק המדיני'. עובדה שבשנים שהערבים לא טיפחו תקוות על הקמת מדינה עצמאית, הם חיו את חייהם בשקט, עבדו בתוכנו, דאגו לפרנסתם, ואיש לא חלם להתאבד כדי לרצוח יהודים. כל ההידרדרות החלה ברגע שהסתמן 'האופק המדיני', ואז החל המאבק להשגתו.

'האופק המדיני' הוא הממלא את חלומותיהם של המרצחים. הוא המטפח את הציפיות להתממשות 'זכות השיבה'. הוא הנוסך במחבלים תחושת עידוד והצלחה. הם נתפסים כ'שהידים' על מזבח 'המדינה הפלסטינית' העומדת לקום עוד מעט. כל מי שמדבר על 'ויתורים עתידיים' מזמין את פעולת הטרור הבאה ומונע אפשרות להדברת הטרור.

החלום האמיתי

למעשה, גם חלום 'המדינה הפלסטינית' איננו יעד בעבור הערבים אלא אמצעי בלבד להשמדת המדינה היהודית. זו הטעות הגדולה של מטפחי אשליית ה'שלום'. הבעיה של הערבים איננה ה'כיבוש' ביהודה ושומרון, אלא ה'כיבוש' בתל-אביב, בחיפה, בעכו ובאשקלון. הם שואפים 'לשחרר' את הארץ כולה, מהים ועד הנהר.

לכן הפסקת ה'כיבוש' ברצועת עזה לא הורידה את מפלס השנאה אלא בדיוק להפך – עכשיו חשו אויבינו כי התקדמו עוד צעד לעבר משאת נפשם הגדולה, ומיד השקיעו את כל משאביהם בהפיכת הרצועה לבסיס טילים ענק שמאיים על הארץ כולה. לזה שואפים גם האוחזים בסכינים מיהודה ושומרון.

את התקווה הזאת עלינו לגדוע על-ידי העברת מסר חד וברור – אנחנו כאן ונישאר כאן. דווקא עכשיו צריך להרחיב את הבנייה, לחזק את האחיזה היהודית בארץ ישראל. כשאויבינו יתייאשו מתקוותם, או-אז נוכל לחיות בשלום.