הרב מאיר אליטוב

כשרצתה המשנה במנחות להשמיענו שעיקר בקרבנות הוא כוונת הלב אמרה כך: "נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח לה' ובעולת העוף אשה ריח ניחוח לה' ובמנחה אשה ריח ניחוח לה' לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" ולא משנה אם יביא אדם קרבן גדול ויקר ערך או קרבן פשוט ופחות ערך כי העיקר הוא שיכוון לבו לשמים.

ובגמרא שאל רב זירא: "מאי קרא"? וחיפש פסוק ממנו לומדים שהעיקר הוא שיכוון לבו לשמים והשיב, שלומדים זאת מהפסוק בקהלת: "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל".

ושואל הרבי: לשם מה צריך להביא פסוק מקהלת הלא עניין זה נאמר במפורש בתורה והם הם הפסוקים שהביאה המשנה זה עתה שבכל הקרבנות נאמר "אשה ריח ניחוח לה'"!

ולאידך, אם פסוקים אלו הם אינם הראיה מדוע לא הביאה המשנה כראיה את הפסוק שהביא רב זירא מקהלת?

ומתרץ הרבי, שהמשנה והגמרא עוסקים בשני עניינים שונים, המשנה רצתה לומר שאצל הקב"ה מתקבל כל קרבן של האדם בשווה הגדול והפחות כאחד ועל כך הביאה המשנה את הפסוק שנאמר בכל הקרבנות "אשה ריח ניחוח לה'".

אבל רב זירא בגמרא חיפש להוכיח עניין אחר והוא: כיצד ירגיש האדם המקריב קרבן פחות ערך והאם תהיה בו את אותה הרגשת הקרבה לה' שיש במי שמביא קרבן גדול ומשובח ולכן הביא פסוק מהקהלת המדבר בנחת שיש לאדם במעט כמו בהרבה.

כיון שעסקה הגמ' בקרבן כפי שהוא מצד האדם ובהרגשתו של המקריב, כתבה עניין נוסף: "שלא נאמר בקרבנות לא שם א-ל ולא אלוקים כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר רשויות הרבה הן" כלומר, שבקרבנות נאמר רק שם ה' כדי שלא יטען מאן דהו שיש כמה אלוקים ח"ו.

ולכאורה טענה זו היא טענת כפירה ושיתוף ממש ואיך יכולה הגמ' לקרוא לזה הטוען אותה "בעל דין" היינו כזה שיש חשיבות לדעתו ושיש להשיב עליה. ובנוסף, מה יעזור שרק בקרבנות לא הוזכר שם א-ל ולא שם אלוקים והלא בשאר מצות ודינים כן הוזכרו. וההסבר הוא, שדווקא בקרבנות שיש בהם כמה סוגים שונים יכול האדם (גם זה שאינו כופר) לטעות ולחשוב שכל קרבן מוקרב לשם אחר, קרבן חטאת שענינו כפרה לשם אלוקים שעניינו דין, וקרבן נדבה או שלמים לשם השם שעניינו חסד וכו'. משום כך, דווקא בקרבנות כתבה התורה רק שם ה' כי רק בהם עלול להיות מקום לטעות ולומר רשויות הרבה הן.

ומעתה מבארת הגמ' עניין יסודי בכל הקרבנות כולם: "ושמא תאמר לאכילה הוא צריך תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה.... כו' לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם שנאמר לרצונכם תזבחהו". והלא משמעות הפסוק לכאורה שהקב"ה כן צריך לאכילה אלא שאינו צריך לאדם המקריב כי "לי תבל ומלואה בהמות בהררי אלף".

אמרו חז"ל "הנפש הזו ממלאת את הגוף והקב"ה ממלא את עולמו" ומשום כך נקראו הקרבנות "לחם" ו"אכילה", כי כשם שעל ידי אכילה גורם האדם שהנפש לא תיפרד מהגוף כך גם על ידי הקרבנות אנו גורמים שהקב"ה מחיה את עולמו, כי עניינו של הקרבן הוא הצהרת האדם כלפי עצמו שהכל שלו ומידו הכל, הוא הרועה, הוא השומר, והוא בעל הבית של העולם ומשנוהג כך האדם הוא מגלה את האור האלוקי בעולם.

וזוהי כוונת הפסוקים לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם ו"אם ארעב לא אומר לך" כי אילו רצה הקב"ה יכול היה להגלות בעולם בדרך אחרת או על ידי אחרים אלא שנתן לנו את הזכות לגלות את האור האלוקי בעולם על ידי הקרבנות ובעיקר על ידי משמעותם הפנימית.

שבת שלום

על פי לקו"ש חלק י"ב ע' 42