מערכת COL
|
יום ג' אדר ב ה׳תשע״ו
13.03.2016
הם מ-פ-ח-ד-י-ם ● מנחם זיגלבוים
אחד האויבים הגדולים שמונעים מאתנו 'להיות גדולים', הוא הפחד. זה מוזר, אבל אנחנו מפחדים לא להצליח ואנחנו מפחדים להצליח. כמו מכונה מתוחכמת, הפחדים שולפים מעומק המודע ומהתת-מודע אינספור סיבות, תירוצים ונסיבות מקלות למה לא לעשות ● כמידי שבוע ב-COL: המנטור והקאוצ'ר החב"די, ר' מנחם זיגלבוים, פותח את השבוע בטיפ אימוני שבועי לטור המלא
צילום רקע: מנחם שרף
שבוע טוב!
הדיאלוג הבא עולה פעמים רבות במהלך תהליך אימון:
אני: "אמרת שאתה רוצה לנסות משהו אחר. אז מדוע שלא תעשה את זה?"
מתאמן מהוסס: "אני לא בטוח שאני יכול".
"הרי בדקת את הנושא לעומק וראית שזה ממש מתאים לך, למה שלא תקפוץ למים?!"
מתאמן: "ואם בכל זאת אני לא אצליח?"
אחד האויבים הגדולים שמונעים מאתנו 'להיות גדולים', הוא הפחד. זה מוזר, אבל אנחנו מפחדים לא להצליח ואנחנו מפחדים להצליח. כמו מכונה מתוחכמת, הפחדים שולפים מעומק המודע ומהתת-מודע אינספור סיבות, תירוצים ונסיבות מקלות למה לא לעשות.
דוגמאות? בבקשה. "אני לא מסוגל", "זה לא בשבילי", "אינני בטוח", "ומה יהיה אם..."
הפתרון להתגבר על הפחד הוא מאד פשוט – לקפוץ למים ולהתחיל לעשות. אני יודע שאיני מחדש לכם דבר, אבל זו האפשרות היחידה! התמודדות זה חלק ממשחק החיים, אך במקום להתמודד עם הפחד, עדיף להתמודד עם האתגרים שצצים תוך כדי עשיה. הפסיעה הראשונה שאדם עושה, היא כל ההבדל בין להישאר באותו מקום לבין המראה ונסיקה. אני מודה שזה נשמע קל, אבל באמת קשה לביצוע.
מניסיון רב-השנים שלי בתהליכי אימון אני יודע, כי מי שעושה את הצעד הראשון, האמיץ, לא מפסיד. יותר מכך: כשאדם יוצא מ'אזור הנוחות' שלו, הוא נוכח פתאום בשערים הנפתחים בפניו, והדרך הופכת להיות קלה וסלולה יותר. הבטחה שלי.
בפרשה שקראנו היום פגשנו את משה מקים את המשכן, מעמיד בזה אחר זה קורות עץ, כל אחת במשקל עצום שאדם רגיל לא מסוגל להרים. משה עצמו הודה כי הוא אינו מסוגל, אבל בציווי ה' הוא הושיט ידו והחל להרים, והקרשים ניצבו כמו מאליהם. סיוע שמיימי. למרות שה' יכול להסתדר לבד, הוא מבקש את ה'פוש' הראשוני שלנו. לא סתם ה' מבטיח "פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ילדים שלי, תעשו רק את המאמץ הראשוני, קשה אבל קטן, וכשאראה שאתם רציניים בעסק, אפתח בפניכם את כל השערים.
"וברכך ה' בכל אשר תעשה", קודם תעשה ואז השם ישלח ברכתו בעשייתך. שילוב מנצח.
הדיאלוג הבא עולה פעמים רבות במהלך תהליך אימון:
אני: "אמרת שאתה רוצה לנסות משהו אחר. אז מדוע שלא תעשה את זה?"
מתאמן מהוסס: "אני לא בטוח שאני יכול".
"הרי בדקת את הנושא לעומק וראית שזה ממש מתאים לך, למה שלא תקפוץ למים?!"
מתאמן: "ואם בכל זאת אני לא אצליח?"
אחד האויבים הגדולים שמונעים מאתנו 'להיות גדולים', הוא הפחד. זה מוזר, אבל אנחנו מפחדים לא להצליח ואנחנו מפחדים להצליח. כמו מכונה מתוחכמת, הפחדים שולפים מעומק המודע ומהתת-מודע אינספור סיבות, תירוצים ונסיבות מקלות למה לא לעשות.
דוגמאות? בבקשה. "אני לא מסוגל", "זה לא בשבילי", "אינני בטוח", "ומה יהיה אם..."
הפתרון להתגבר על הפחד הוא מאד פשוט – לקפוץ למים ולהתחיל לעשות. אני יודע שאיני מחדש לכם דבר, אבל זו האפשרות היחידה! התמודדות זה חלק ממשחק החיים, אך במקום להתמודד עם הפחד, עדיף להתמודד עם האתגרים שצצים תוך כדי עשיה. הפסיעה הראשונה שאדם עושה, היא כל ההבדל בין להישאר באותו מקום לבין המראה ונסיקה. אני מודה שזה נשמע קל, אבל באמת קשה לביצוע.
מניסיון רב-השנים שלי בתהליכי אימון אני יודע, כי מי שעושה את הצעד הראשון, האמיץ, לא מפסיד. יותר מכך: כשאדם יוצא מ'אזור הנוחות' שלו, הוא נוכח פתאום בשערים הנפתחים בפניו, והדרך הופכת להיות קלה וסלולה יותר. הבטחה שלי.
בפרשה שקראנו היום פגשנו את משה מקים את המשכן, מעמיד בזה אחר זה קורות עץ, כל אחת במשקל עצום שאדם רגיל לא מסוגל להרים. משה עצמו הודה כי הוא אינו מסוגל, אבל בציווי ה' הוא הושיט ידו והחל להרים, והקרשים ניצבו כמו מאליהם. סיוע שמיימי. למרות שה' יכול להסתדר לבד, הוא מבקש את ה'פוש' הראשוני שלנו. לא סתם ה' מבטיח "פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ילדים שלי, תעשו רק את המאמץ הראשוני, קשה אבל קטן, וכשאראה שאתם רציניים בעסק, אפתח בפניכם את כל השערים.
"וברכך ה' בכל אשר תעשה", קודם תעשה ואז השם ישלח ברכתו בעשייתך. שילוב מנצח.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
