מאז שאני ילד' אני זוכר את רגעי השמחה והאכזבה הקשה בכל פעם שקרובי משפחה היו מגיעים או נוסעים לחו"ל.

זה בעיקר חזר על עצמו כשאבא ואמא נסעו, או אחיי הגדולים.

תמיד תהיתי, אם באמת אוהבים אחד את השני, מדוע נפרדים, מתנתקים וגרים במקומות שונים.

למה שלא נגור כולנו יחד וכל הזמן נוכל לראות לבקר ולשמוח אחד עם השני, בלי געגועים, בלי תסכולים, כל-הזמן-ביחד. נקודה!

בכל נקודת מפגש או פרידה שכזו הדברים היו צפים מציפים ומסתכלים.

אני זוכר את פינות המפגש והפרידה בנמל התעופה בן גוריון.

ואפילו גם היו 2 נקודות בהלוך ובחזור שכיום לא נמצאים יותר כבר מעל ל-30 שנה.

א. כשהיו מגיעים היה חלון זכוכית, דרכו היו עומדים כל הממתינים לשבים, והיו יכולים לראות את אולם השבים תרים אחר מזוודותיהם, זו היתה חוויה מיוחדת כאשר מי שאתה מחכה לו היה מגיע לחלון רק בשביל לראות לשלוח חיבוק או נשיקה מבעד לזכוכית. בינתיים עד למפגש האמיתי עם המזוודות בחוץ.

ב. כשהיו נפרדים, היו מדריגות נעות עליהם היו עולים הנוסעים ואט אט נעלמים 'בתוך הקומה השניה'.. אך גם היה מקום מיוחד לשם יכולת ללכת ולעקוב אחר תנועת המטוסים ואף אחר המטוס שיקירך טס בו.

אלו היו חוויות מיוחדות!

זוכרים אותם, המבוגרים מבינינו בוודאי...

אז למה באמת?

למה שלא להיות ביחד כל הזמן.

מסתבר שלכל אחד מאיתנו יש שליחות ומשימות במקום בו הוא נמצא. ויתירה מזו: אף הנסיעות עצמם יש בהם עניין בפני עצמו.

לתגובות' ניתן לכתוב ל [email protected]



לצפייה בוידאו לחצו על כפתור ההפעלה או על האופצייה הנוספת:
לא מצליחים לצפות? לחצו כאן (להורדה)