מערכת COL
|
יום ל' אדר א ה׳תשע״ו
10.03.2016
כשהגעגועים גוברים, האוצרות נפתחים ● בנימין ליפקין
שטף קדוש ונדיר של כתבי-יד-קודש של הרבי שעד כה חתום וסגור היה בחותמו של מלך הולך ומתפשט ומאיר באור יקרות את חלקתו הפרטית של כל מי שרק יחפוץ בכך: טעמו וראו כי טוב ה'! ● מה שמכונה בעגה הפנימית של הבקיאים באורחות בית חיינו, "צעטלאך", היינו פתקים, מענות קודש בכתב יד קודשו של הרבי, שעד כה היו נחלתם של אספנים עקשנים שהצליחו להניח ידיהם עליהם - פורץ אל נחלתו הפרטית של כל חסיד ● טורו של בנימין ליפקין, מיוחד ב-COL האוצרות נפתחים
בנימין ליפקין
צמד המילים "יתיר מבחיוהי" מלווה אותנו זה עשרים ואחת שנים ושמונה חודשים, מאז ג' תמוז תשנ"ד. לקביעה הזו שמקורה בדברי הזוהר הקדוש המובאים באיגרת הקודש הנודעת של רבנו הזקן ניתן משנה דגש וחשיבות בשיחותיו הקדושות של הרבי לאחר הסתלקות הרבי הריי"צ. לנו, כיושבי בתי חומר, העניקה ההשגחה העליונה שורה ארוכה מספור של הזדמנויות בהן זכינו לחוש באמיתות הקביעה הזו.
בראש ובראשונה, זה בא לידי ביטוי מרהיב בהתעצמותו האדירה של מפעל השליחות בכל מרחבי תבל עד הפינות הנידחות ביותר. משאת נפשו הטהורה של הרבי, עליה הכריז בפה קודשו מן הרגע הראשון, "אייננעמן די וועלט", לתקן עולם במלכות ש-ד-י, להגיע לכך ששום יהודי לא יישאר מאחור, ולהכין את תבל וכל יושבי בה לגאולה האמיתית והשלמה – התעצמה, הוכפלה ושולשה בשנים האחרונות עד לשיאים שקשה להגזים בעוצמת ההיקף האדיר שלהם.
בד בבד, מרחיבה את הלב התנופה האדירה שהתחוללה דווקא בשנים האחרונות בהפצת המעיינות ובהתקרבותם של יהודים מכל החוגים אל תורת הרבי ואל ההליכה באורחותיו עד כדי התקשרות אמת שאין לה הסבר אנושי, למעלה מטעם ודעת, בלתי לרבי לבדו. וכהנה רבות, גדולות ונצורות, כידוע וכנרגש בקרב כל מי שבשם חב"דניק יכונה.
אולם מעבר לכך, ברובד הפנימי והעמוק יותר של להט ההתקשרות הפנימית מתחולל בעת האחרונה תהליך מדהים ומשובב נפש שכמו משרת את כיסופי הגעגועים לשנות האורה והטובה במחיצת הרבי ומעלה אותם מעלה.
● ● ●
את התכונה החברתית הדומיננטית ביותר בעת האחרונה בעולם כולו אפשר לכנות במילה אחת: שיתוף. עד לפני זמן לא רב, מרחב הרגש ההתפתחותי של כל אדם נותר בד' אמותיו, בינו לבין עצמו או לכל היותר בין בני משפחתו הקרובים ביותר או קומץ החברים הקרובים והנאמנים ביותר.
עם חדירת כל סוגי ההתפתחות האלקטרונית למעגלי החיים, הפכה רשות היחיד לרשות הרבים. העולם כולו חווה בכל רגע נתון שורה של אירועים מרגשים שבעבר היו כמוסים וחתומים. צמחה שן לילד, כל העולם מתבשר על כך, מילולית וויזואלית. הילד פוסע פסיעות ראשונות, כל העולם מוזמן לעקוב אחר הצעדים ולחוות דעה למי בדיוק הוא דומה, לא רק בתלתלי שערותיו אלא גם בדרך הילוכו. קריאה מענגת של ספר שהותיר רושם אינה יכולה להסתיים מבלי לשתף בכך את העולם כולו. וכהנה רבות מספור, לטוב ולמוטב.
מטבע הדברים, השיתופיות הזו צופנת בחובה גם מידה בלתי מבוטלת של שלילה, של סטרא-אחרא ושל כל מרעין בישין. אם רבנו הזקן כבר קבע בתניא קדישא (פרק ו) כי "כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו", על אחת כמה וכמה כשמדובר בזירה שמעצם טיבה גועשת, תוססת ורועשת ואת עיקר ומקור חיותה היא יונקת מדברים שהשתיקה יפה להם. בדיוק לשם כך, נתקנו תקנות, הוצבו סייגים ונקראו כל העם שבשדות לשמוע אל "הכהן אשר יהיה בימים ההם", בדמות בית דין רבני חב"ד, להזהיר גדולים על הקטנים בדרך אשר ילכו במסלול שאתגר ומוקש משמשים בו בערבוביה ומתהלכים שלובי זרוע.
אבל איך אומר השיר מלא העיזוז: חסידי חב"ד אנו! תלמידי הרבי אשרינו! ומהרבי למדנו לנצל כל דבר, כל כלי, כל אפיק, לתורה ולקדושה, להפצת המעיינות, לחיזוק ההתקשרות. בעת האחרונה גם התכונה הדומיננטית השיתופית שמאיימת לכבוש כל פיסה בחיי היום יום הולכת ומתועלת אל קודש הקודשים.
● ● ●
שטף קדוש ונדיר של כתבי-יד-קודש של הרבי שעד כה חתום וסגור היה בחותמו של מלך הולך ומתפשט ומאיר באור יקרות את חלקתו הפרטית של כל מי שרק יחפוץ בכך: טעמו וראו כי טוב ה'!
מה שמכונה בעגה הפנימית של הבקיאים באורחות בית חיינו, "צעטלאך", היינו פתקים, מענות קודש בכתב יד קודשו של הרבי, שעד כה היו נחלתם של אספנים עקשנים שהצליחו להניח ידיהם עליהם - פורץ אל נחלתו הפרטית של כל חסיד.
אתאפק לא אוכל מלהעניק למי שטרם נחשף לתופעה ולגילוייה המאלפים, כמה טעימות. אחדות מני אלף. כזה הוא פתק שבו נכתב: "...שמחר יום א' יתקיים אי"ה הברית מילה אצל בנו שי' וביקש לשאול אם יש חשש ליתן שם על שם אחד שנהרג על קידוש השם אצל הגרמנים". וכזה הוא המענה המרטיט בכתב-יד-קודשו של הרבי: "באם לא קפיד בודאי דלא קפדי ואדרבא זכות גדול הוא".
ועוד שאלה באותו ה'פתק': "כן ביקש לשאול אם כדאי ליתן רק שם א' מב' השמות של כ"ק אדמו"ר נ"ע". וכזה הוא המענה המציב באור חדש שורה של פלפולים ודיונים שקדמו בנושא (כמובן, ככל הנראה במקרה שבו לא ניתן להעניק את ב' השמות): הרבי, כדרכו בקודש, בקצירת האומר, מחק את המילה "אם" וסימן חץ לכיוון: "כדאי". ואין לך הכרעה ברורה מזו.
הנה מענה חריף בלשונו הקדושה (תוך פענוח ראשי התיבות): "האומנם לדעתו צריך אני להסכים על שחניך חב"די יעזוב עבודת הקודש בבית ספר חב"ד וילך לבקש כרמים אחרים דוקא?".
וכזה הוא מענה קודש על דף המכתבים של מי שכותב לרבי במר נפשו: "בזמן האחרון קשה עלי עבודת הישיבה שהוא מכביד עלי יותר מדאי וקשה לסבול ממנו בגו"ר. ואין לנו סיפוק נפש מעבודה בכלל ואני רוצה לשאול עצת כ"ק אדמו"ר שליט"א אם אעזוב הישיבה". הרבי מקיף את המילים "ואין לי סיפוק נפש מעבודה בכלל", מוסיף עליה סימן תמיהה (סימן שאלה וסימן תשובה) וכותב: "הרי זה עבודת הקודש בחינוך על טהרת הקודש של בני ישראל עם קדוש! ואיזה סיפוק נפשי גדול מזה? ואדרבה ימשיך בשמחה וטוב לבב".
אלו הן, כאמור, דוגמאות בודדות ביותר מתוך תשפוכת אורות הקודש הזורחת עלינו באור נגוהות. על כל אחד מהמענות הללו אפשר וצריך להתוועד לילה שלם. לפלפל בכל אות שנכתבה, בבחינת "אני נפשי כתבית יהבית". ללמוד את הדרוש לימוד מהמחיקה, מהדגש ומהמעשה הוא העיקר המזדעק מכל התוכן.
ההתוועדויות הפוטנציאליות הללו חודרות אל ד' האמות שלנו, מרוממות את השיח שעסק בזוטות ובנגזרות מהן וכמו מבליחות בניצוצי אורות אל תוך שגרת ימינו החשוכה. היש לך יתיר מבחיוהי יותר מכך?
ב'היום יום' כותב הרבי על כך שגם בעת ההליכה ברחוב והעיסוק בענייני עולם הזה, יקדיש לתורה ולקדושה. הנה ניתנה לנו הזדמנות עכשווית, נגישה, מוחשית ומרגשת מאין כמותה לחוות זאת לא כסיפורים בעלמא על חסידים קדמונים כר' בנימין קלעצקער שהיה מחשבי חישובים ובסופם מסכמם "אין עוד מלבדו" – אלא לאנשים כערכנו, בדורנו ובמצבנו.
לו יהי השיח החברי, המשפחתי, הבינאישי, עוסק, רוגש, קולח ותוסס, באותיות הקדושות שיצאו מקולמוסו של הרבי, בכוונת קודשו ובדיבוריו. בכל דרכיך דעהו!
צמד המילים "יתיר מבחיוהי" מלווה אותנו זה עשרים ואחת שנים ושמונה חודשים, מאז ג' תמוז תשנ"ד. לקביעה הזו שמקורה בדברי הזוהר הקדוש המובאים באיגרת הקודש הנודעת של רבנו הזקן ניתן משנה דגש וחשיבות בשיחותיו הקדושות של הרבי לאחר הסתלקות הרבי הריי"צ. לנו, כיושבי בתי חומר, העניקה ההשגחה העליונה שורה ארוכה מספור של הזדמנויות בהן זכינו לחוש באמיתות הקביעה הזו.
בראש ובראשונה, זה בא לידי ביטוי מרהיב בהתעצמותו האדירה של מפעל השליחות בכל מרחבי תבל עד הפינות הנידחות ביותר. משאת נפשו הטהורה של הרבי, עליה הכריז בפה קודשו מן הרגע הראשון, "אייננעמן די וועלט", לתקן עולם במלכות ש-ד-י, להגיע לכך ששום יהודי לא יישאר מאחור, ולהכין את תבל וכל יושבי בה לגאולה האמיתית והשלמה – התעצמה, הוכפלה ושולשה בשנים האחרונות עד לשיאים שקשה להגזים בעוצמת ההיקף האדיר שלהם.
בד בבד, מרחיבה את הלב התנופה האדירה שהתחוללה דווקא בשנים האחרונות בהפצת המעיינות ובהתקרבותם של יהודים מכל החוגים אל תורת הרבי ואל ההליכה באורחותיו עד כדי התקשרות אמת שאין לה הסבר אנושי, למעלה מטעם ודעת, בלתי לרבי לבדו. וכהנה רבות, גדולות ונצורות, כידוע וכנרגש בקרב כל מי שבשם חב"דניק יכונה.
אולם מעבר לכך, ברובד הפנימי והעמוק יותר של להט ההתקשרות הפנימית מתחולל בעת האחרונה תהליך מדהים ומשובב נפש שכמו משרת את כיסופי הגעגועים לשנות האורה והטובה במחיצת הרבי ומעלה אותם מעלה.
● ● ●
את התכונה החברתית הדומיננטית ביותר בעת האחרונה בעולם כולו אפשר לכנות במילה אחת: שיתוף. עד לפני זמן לא רב, מרחב הרגש ההתפתחותי של כל אדם נותר בד' אמותיו, בינו לבין עצמו או לכל היותר בין בני משפחתו הקרובים ביותר או קומץ החברים הקרובים והנאמנים ביותר.
עם חדירת כל סוגי ההתפתחות האלקטרונית למעגלי החיים, הפכה רשות היחיד לרשות הרבים. העולם כולו חווה בכל רגע נתון שורה של אירועים מרגשים שבעבר היו כמוסים וחתומים. צמחה שן לילד, כל העולם מתבשר על כך, מילולית וויזואלית. הילד פוסע פסיעות ראשונות, כל העולם מוזמן לעקוב אחר הצעדים ולחוות דעה למי בדיוק הוא דומה, לא רק בתלתלי שערותיו אלא גם בדרך הילוכו. קריאה מענגת של ספר שהותיר רושם אינה יכולה להסתיים מבלי לשתף בכך את העולם כולו. וכהנה רבות מספור, לטוב ולמוטב.
מטבע הדברים, השיתופיות הזו צופנת בחובה גם מידה בלתי מבוטלת של שלילה, של סטרא-אחרא ושל כל מרעין בישין. אם רבנו הזקן כבר קבע בתניא קדישא (פרק ו) כי "כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו", על אחת כמה וכמה כשמדובר בזירה שמעצם טיבה גועשת, תוססת ורועשת ואת עיקר ומקור חיותה היא יונקת מדברים שהשתיקה יפה להם. בדיוק לשם כך, נתקנו תקנות, הוצבו סייגים ונקראו כל העם שבשדות לשמוע אל "הכהן אשר יהיה בימים ההם", בדמות בית דין רבני חב"ד, להזהיר גדולים על הקטנים בדרך אשר ילכו במסלול שאתגר ומוקש משמשים בו בערבוביה ומתהלכים שלובי זרוע.
אבל איך אומר השיר מלא העיזוז: חסידי חב"ד אנו! תלמידי הרבי אשרינו! ומהרבי למדנו לנצל כל דבר, כל כלי, כל אפיק, לתורה ולקדושה, להפצת המעיינות, לחיזוק ההתקשרות. בעת האחרונה גם התכונה הדומיננטית השיתופית שמאיימת לכבוש כל פיסה בחיי היום יום הולכת ומתועלת אל קודש הקודשים.
● ● ●
שטף קדוש ונדיר של כתבי-יד-קודש של הרבי שעד כה חתום וסגור היה בחותמו של מלך הולך ומתפשט ומאיר באור יקרות את חלקתו הפרטית של כל מי שרק יחפוץ בכך: טעמו וראו כי טוב ה'!
מה שמכונה בעגה הפנימית של הבקיאים באורחות בית חיינו, "צעטלאך", היינו פתקים, מענות קודש בכתב יד קודשו של הרבי, שעד כה היו נחלתם של אספנים עקשנים שהצליחו להניח ידיהם עליהם - פורץ אל נחלתו הפרטית של כל חסיד.
אתאפק לא אוכל מלהעניק למי שטרם נחשף לתופעה ולגילוייה המאלפים, כמה טעימות. אחדות מני אלף. כזה הוא פתק שבו נכתב: "...שמחר יום א' יתקיים אי"ה הברית מילה אצל בנו שי' וביקש לשאול אם יש חשש ליתן שם על שם אחד שנהרג על קידוש השם אצל הגרמנים". וכזה הוא המענה המרטיט בכתב-יד-קודשו של הרבי: "באם לא קפיד בודאי דלא קפדי ואדרבא זכות גדול הוא".
ועוד שאלה באותו ה'פתק': "כן ביקש לשאול אם כדאי ליתן רק שם א' מב' השמות של כ"ק אדמו"ר נ"ע". וכזה הוא המענה המציב באור חדש שורה של פלפולים ודיונים שקדמו בנושא (כמובן, ככל הנראה במקרה שבו לא ניתן להעניק את ב' השמות): הרבי, כדרכו בקודש, בקצירת האומר, מחק את המילה "אם" וסימן חץ לכיוון: "כדאי". ואין לך הכרעה ברורה מזו.
הנה מענה חריף בלשונו הקדושה (תוך פענוח ראשי התיבות): "האומנם לדעתו צריך אני להסכים על שחניך חב"די יעזוב עבודת הקודש בבית ספר חב"ד וילך לבקש כרמים אחרים דוקא?".
וכזה הוא מענה קודש על דף המכתבים של מי שכותב לרבי במר נפשו: "בזמן האחרון קשה עלי עבודת הישיבה שהוא מכביד עלי יותר מדאי וקשה לסבול ממנו בגו"ר. ואין לנו סיפוק נפש מעבודה בכלל ואני רוצה לשאול עצת כ"ק אדמו"ר שליט"א אם אעזוב הישיבה". הרבי מקיף את המילים "ואין לי סיפוק נפש מעבודה בכלל", מוסיף עליה סימן תמיהה (סימן שאלה וסימן תשובה) וכותב: "הרי זה עבודת הקודש בחינוך על טהרת הקודש של בני ישראל עם קדוש! ואיזה סיפוק נפשי גדול מזה? ואדרבה ימשיך בשמחה וטוב לבב".
אלו הן, כאמור, דוגמאות בודדות ביותר מתוך תשפוכת אורות הקודש הזורחת עלינו באור נגוהות. על כל אחד מהמענות הללו אפשר וצריך להתוועד לילה שלם. לפלפל בכל אות שנכתבה, בבחינת "אני נפשי כתבית יהבית". ללמוד את הדרוש לימוד מהמחיקה, מהדגש ומהמעשה הוא העיקר המזדעק מכל התוכן.
ההתוועדויות הפוטנציאליות הללו חודרות אל ד' האמות שלנו, מרוממות את השיח שעסק בזוטות ובנגזרות מהן וכמו מבליחות בניצוצי אורות אל תוך שגרת ימינו החשוכה. היש לך יתיר מבחיוהי יותר מכך?
ב'היום יום' כותב הרבי על כך שגם בעת ההליכה ברחוב והעיסוק בענייני עולם הזה, יקדיש לתורה ולקדושה. הנה ניתנה לנו הזדמנות עכשווית, נגישה, מוחשית ומרגשת מאין כמותה לחוות זאת לא כסיפורים בעלמא על חסידים קדמונים כר' בנימין קלעצקער שהיה מחשבי חישובים ובסופם מסכמם "אין עוד מלבדו" – אלא לאנשים כערכנו, בדורנו ובמצבנו.
לו יהי השיח החברי, המשפחתי, הבינאישי, עוסק, רוגש, קולח ותוסס, באותיות הקדושות שיצאו מקולמוסו של הרבי, בכוונת קודשו ובדיבוריו. בכל דרכיך דעהו!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
