הסיפור הבא סופר על-ידי עורך הדין של בית חב"ד בוואלי של לוס אנג'לס:

בשנת 2005 נקראתי על-ידי הרב גורדון, השליח של הרבי בוואלי, לייצג את בית חב"ד בהליך משפטי לא נעים. אחד מהתורמים של בית חב"ד נקלע לבעיות כספיות והגיע לפשיטת רגל. הוא הואשם במעילה בכספים, וכחלק מהליך ההוצאה לפועל של בית המשפט הוחלט לתבוע מבית חב"ד להשיב את התרומות של אותו אדם. התביעה הייתה על סך אסטרונומי ואם חלילה היא הייתה מתקבלת במלואה, היו יכולות להיות תוצאות מאוד לא טובות עבור המשך הפעילות של הבית חב"ד.

עורך הדין שייצג את התביעה הגיע למשרדו של הרב גורדון כדי לגבות ממנו עדות, ואני הייתי שם כדי להגן על זכויותיו המשפטיות.

"נראה לך שהוא יהודי"?

שאלותיו של עורך הדין נגעו בכל התחומים, כולל גם שאלות על חסידות חב"ד, אופי הפעילות, המטרות ודרך גיוס הכספים. תשובותיו של הרב גורדון היו מפורטות ומדוייקות.

בצהריים, כשלקחנו פסק זמן מהעדות, הרב גורדון משך אותי הצידה כדי לשמוע את דעתי על התשובות שסיפק וכן לתכנן ביחד כיצד להתקדם הלאה, כשלפתע הוא זרק שאלה לא קשורה: "תגיד, נראה לך שעורך הדין יהודי?"

לא היה לי שמץ של מושג, ושם המשפחה שלו לא היה נשמע יהודי במיוחד. "אבל מה זה משנה בכלל?" קצת כעסתי. "אנחנו באמצע הליך משפטי, ואני חושש מאוד שהם יגישו – ויקבלו – בקשה להליך משפטי מקוצר בו אנו עלולים להפסיד!"

הרב גורדון לא התרשם במיוחד מהתשובה שלי. הוא ציין שתוך כדי החקירה הוא הרגיש משהו יהודי מסגנון השאלות וההתעניינות של עורך הדין. היה לו מכ"ם של אהבת ישראל, והוא היה פעיל גם באמצע זמנים מתוחים במיוחד.

"אני מרגיש את הנשמה היהודיה שלו. אולי אני טועה, אבל זה לא נראה לי. אני מאמין שהוא יהודי". ותוך כדי שיחה הוא הכריז שארוחת הצהריים צריכה לחכות והוא חייב לצאת ולהביא משהו מהרכב. הייתי בטוח שהוא שכח איזה מסמך חשוב שיועיל לטיעונים שלנו, אבל הוא חזר עם זוג תפילין ביד.

"ברוך, אם הוא יהודי אני רוצה להניח עמו תפילין. תרשה לי לעשות את זה. אני יודע מה אני עושה".

הגבתי: "יצאת מדעתך? זה לא הזמן או המקום המתאימים לעשות את זה. אני צריך להזכיר לך שאתה נמצא במיגננה? תעזוב את הרעיון של התפילין ותתמקד בתביעה..."

הטענות שלי לא עזרו במאום. הרב גורדון לקח איתו את התפילין והלך לחדר האסיפות שם נגבתה העדות.

עורך הדין כועס

במשך השעה האחרונה של החקירה הצולבת, כשכל מילה מתועדת על-ידי הקלדן של בית המשפט, הרב גורדון שאל בנימוס את עורך הדין בן כמה הוא ואם הוא יהודי.

"סליחה?" הגיב הלה בחריפות. "אני הוא זה ששואל את השאלות ואתה צריך להשיב עליהן".

טמנתי את פניי בכפות ידיי בפחד. הרב גורדון המשיך בלי לחשוש. "אין בעיה, אשיב על השאלות שלך, אבל האם תוכל בבקשה להשיב על השאלות שלי?"

עורך הדין הורה לקלדן להפסיק להקליד כדי שהם יוכלו להמשיך את השיחה. הוא ענה בכעס עצור שהוא בן חמישים ואכן הוא יהודי אבל לא יהודי דתי כמונו. האם נוכל עכשיו להמשיך בהליך העדות והחקירה?

הרב גורדון הוציא את התפילין ושאל אותו אם הוא הניח פעם תפילין. יכולתי לראות על עורך הדין שהוא כועס מאוד ושהוא לא מעוניין להמשיך לשוחח על הנושא. "לא, לא הנחתי תפילין. אנחנו יכולים להמשיך בחקירה?"

הרב גורדון לא התייאש. הוא המשיך לשאול, להסביר ולבקש: האם עורך הדין יסכים להניח איתו תפילין, כאן ועכשיו? לא יכלתי לבעוט בו מתחת לשולחן כדי להגיד לו להפסיק (ולא נראה לי שזה היה עוזר).

עורך הדין הבהיר בצורה שלא משתמעת לשני פנים שהשיחה הסתיימה, הוא הורה לקלידן להמשיך להקליד והמשיך בשאלותיו עד לתום גביית העדות.

שאלתו של השופט

חודשיים לאחר-מכן היינו בבית המשפט, מגיבים לבקשת המוציא לפועל להליך משפטי מקוצר שייפסק לרעתנו. השופט השתמש במונחים מעורפלים ולא הצלחנו להגיב האם הוא נוטה לאשר את הבקשה או לא, אך במהלך הדברים הוא שאל את הרב גורדון מה אומרת ההלכה במקרה כזה, והאם יש לבעלי החוב זכות לגבות את חובותם מכספי תרומות צדקה.

ללא דפים או ספרים, הרב גורדון החל לתת הרצאה מלומדת, מלאה במקורות מהתלמוד והשולחן ערוך שסקרה את הנושא לאור ההלכה. הייתי בהלם; מעולם לא ידעתי שיש לו ידע רחב כל-כך בתחום ה"חושן משפט" וההלכות הכרוכות בנושאים כספיים.

גם השופט התרשם לטובה מדבריו של הרב גורדון, והוא הציע לנו לגשת למסדרון ולנסות להתפשר בינינו.

פשרה? בשמחה, אבל יש לזה מחיר...

אחרי שעות של משא ומתן מותח במסדרונות בית המשפט, היינו עדיין מאוד רחוקים זה מזה – מבחינת הסכומים שהם ביקשו והסכומים שאנו היינו מוכנים לתת. לפתע הרב גורדון תפס בידי וקרץ לעברי – וראיתי שוב את אותו זיק בעיניים.

הוא אמר שהוא מוכן לקבל את הסכום שהציע נאמן כונס הנכסים בתנאי אחד: שעורך הדין יסכים להניח תפילין. הלה הסכים בתנאי שלא יהיו במקום מצלמות, וכך, שנים של הליכים משפטיים ארוכים הסתיימו בלחיצת יד.

אחרי שהעיסקה הסתיימה ונחתמה והתשלום בוצע – הרב גורדון הלך למשרדו של עורך הדין והניח עמו תפילין, לראשונה בחייו.

מאוחר יותר הוא הסביר לי עד כמה זה היה חשוב עבורו. "ר' ברוך" הוא אמר, "באותם רגעים, התביעה לא הייתה כל-כך חשובה בעיניי. תאמין או לא, הדבר היחיד שחשבתי עליו היה איך אני יכול להניח תפילין עם עורך הדין, הוא יהודי, הוא אח שלי".

לו לא הייתי עד בעצמי לסיפור, לא הייתי מאמין לו.

(הערת המערכת: הרב יהושע בנימין גורדון נפטר בסוף חודש שבט תשע"ו לאחר מחלה קשה. יהי זכרו ברוך!)