מערכת COL
|
יום כ"ז אדר א ה׳תשע״ו
07.03.2016
כ"ז אדר ה'תשנ"ב בעיניים של ילד ● מצמרר
"קשה לצמצם למילים, תמונות, רגשות וחוויות, במיוחד כשמדובר על כ"ז אדר ה'תשנ"ב. ברצוני לשתף את מה שעברתי באותו יום כילד מישראל, בן של שליח שהתגורר בקראון הייטס לתקופה קצרה, סה"כ שנה אחת. שנה אחת מלאה, אבל הרבה הרבה חסרה… שנת ה'תשנ"ב" ● טור מרגש - 'בעיניים של ילד' לטור המלא
הרבי בכ"ז אדר ה'תשנ"ב (ארכיון col)
הרב שמוליק אוירכמן
"יומן אישי מאותו היום...
קשה לצמצם למילים, תמונות, רגשות וחוויות, במיוחד כשמדובר על כ"ז אדר ה'תשנ"ב.
ברצוני לשתף את מה שעברתי באותו יום כילד מישראל, בן של שליח שהתגורר בקראון הייטס לתקופה קצרה, סה"כ שנה אחת. שנה אחת מלאה, אבל הרבה הרבה חסרה… שנת ה'תשנ"ב.
אכן בן של שליח אני!
הורי שי' שליחי הרבי לעיר עכו. כשליח של הרבי. אבא שלי מסר את נפשו למטרת השליחות, ימים כלילות.
לצערינו, בעקבות הבטחות של תורמים, נקלע אבי למצב כלכלי קשה, עד כדי שנאלצנו לעזוב את מקום שליחותנו בין-לילה, בהכוונת וברכת הרבי, ולעבור לתקופה של 'עד יעבור זעם', להתגורר בסמוך ל'חצרות קודשינו'.
מיותר לציין את החוויה הקשה והמורכבת של ילד שנאלץ לעזוב את מקום חייו, לעזוב את השליחות שחונך עליה ולברוח לחו"ל. אומנם כילד, חווית הנסיעה והמעבר למגורים בסמיכות-מקום לרבי החליפה את הטעם המר, לטעם מתוק מדבש.
טעם של צפייה גדולה לרגע המיוחל לראות את הרבי! באמיתי! לראות את הרבי 'בעיני בשר' - למולי.
נכון, חווית החלום לעלות על המטוס ולטוס בפעם הראשונה, גם היא נחרטה בליבי עד היום. ילד זה ילד.
רגעי הפרידה ממשפחתנו הרחבה בארץ היו רווי דמעות. שמחה המהולה בעצב... אני זוכר את העמידה בשדה התעופה, ככה פתאום ביום בהיר, ארגזים סביבי בלי סוף (עוד בימים שארגז בטיסה היה דבר שבשיגרה) והמשפחה המורחבת עומדת ונפרדת.
***
בבוקר שעה מוקדמת, אחי שניאור אוירכמן, שליח הרבי בטלהסי פלורידה, לקח אותי בפעם הראשונה לרבי.
מדהים איך שהזיכרון חקוק, עמוק ובלתי נשכח! עמדנו מצד שמאל של ארון הקודש בבית המדרש 770 , עמדתי על גבי שולחן בכדי שאוכל לראות. אני עומד, שתי ידי תחובות בכיסי מכנסי, ועוד רגע קט הרבי נכנס. הקהל בדריכות גדולה, אני רואה שהשביל לרבי נפתח, ואז ברגע אחד אני רואה את הרבי במלוא הדרו.
אחי מושך במהירות את ידי מהכיסים, ואומר לי: "ליד הרבי לא עומדים עם ידים בכיסים!"
מחשבה אחת אז עברה לי בראש, אותה לא אשכח: אני אומר לעצמי 'הנה זה הוא הרבי! הרבי שראיתי בוידאו, מי שראיתי בתמונות - עומד כעת לנגדי'.
הראש מלא בהרבה חלקי זכרונות, מרגעים רבים ומיוחדים שהיו בשנה הזאת. כילד שאביו טרוד בהצלת בית חב"ד בארץ, 'ביליתי' המון שעות ב-770. בשנה הזו לא פספסתי אפילו חלוקת דולרים אחת, לא מנחה לא מעריב. כל תפילה, כל שיחה, כל התוועדות שלא היתה בזמן הלימודים - הייתי שם.
יום אחד, היה זה בשעת צהרים לאחר סיום הלימודים בתלמוד תורה. ידעתי שהרבי נסע לאהל וכשהרבי חוזר יש תפילה, שיחה, חלוקת דולרים לצדקה וכיו"ב. הגעתי ל-770 קצת מוקדם מהרגיל. האמת? אהבתי לאכול שם את העוגיות... הכל אהבתי שם.
אווירה מוזרה ב-770
אני נכנס מהדלת האחורית, ומרגיש אווירה מוזרה, שקט, דממה. אני יורד את המדרגות הקטנות ועדין הספרייה מסתירה לי את 770 המלא. אני מתקדם, כעת אני כבר רואה: כולם מחזיקים סידורים ומתפללים או אומרים תהילים.
אני לא מבין מה קורה?!
היתכן שהרבי כבר חזר כ"כ מוקדם?
היתכן שלא הספקתי להגיע בזמן לתפילה?
כמה חבל! תמיד ניסיתי להגיע ולהחזיק את הדלת לרבי כשהיה יוצא מהמעלית, מה שהצלחתי בפועל לעשות רק פעם אחת, למיטב זכרוני בשנה זאת.
אני מתקדם עוד קצת, ורואה שהבימה ריקה.
מה, הרבי איננו?!
איפה הרבי?
הרבי לא במקום שלו?
זה לא הגיוני?
למה מתפללים?
מה הולך כאן?
חכו לרבי!!!...
אני זוכר כל מיני מחשבות מוזרות שהתרוצצו בראשי... אני לא זוכר בדיוק איך נודע לי הדבר, אבל המילים ששמעתי - לא נשכחות מליבי.
הרבי נפל באהל!!!
אני זוכר שרצתי הביתה בבהלה גדולה. נכנסתי, ומיד ניגשתי לאבא בחדר העבודה שלו. אמרתי לו "אבא, אבא! הרבי נפל באהל, משהו קרה לרבי…" אבא נתן לי סטירה על הלחי. לא זוכר למה, אבל מבין טוב למה. אבא לא ידע כלום, אני סיפרתי לו.
אני לא זוכר את השעות, הזמנים, וסדר הדברים. הכל בחלקים. בכל-אופן, חזרתי ל770 . כולם חיכו לראות: מה יקרה?! עמדתי בין המון חסידים, היה שם חוסר סדר מוחלט.
באוויר שררה מעין תחושה חנוקה, אפילו אני בתור ילד יכולתי להרגיש ולהריח אותה, וגם היום כשאני נזכר - אני חש בה.
הרבי הגיע! המראה היה קשה, הביאו את הרבי באמבולנס, ושרר חוסר סדר נוראי. כולם ניסו לראות, להבין, להרגיש. היה בליל של מראות שאני זוכר מאותם רגעים. קשה לתאר.
הרגשתי 'חי' את הרבי באותה שנה, לא פספסתי רגע. ברגע הכל השתנה... שום דבר לא חזר להיות אותו דבר, מאותו היום.
***
היום אני ב"ה שליח בהונגריה, וגם לי יש 'בן של שליח'. איך אני יוכל להסביר לו? איך אני יכול להעביר לו את הצמרמורת הזאת, את הלחלוחית שבעין?
הלוואי, הלוואי והייתי נכנס אז ל-770 והרבי היה שם כרגיל…
רבי, עד מתי?!
"יומן אישי מאותו היום...
קשה לצמצם למילים, תמונות, רגשות וחוויות, במיוחד כשמדובר על כ"ז אדר ה'תשנ"ב.
ברצוני לשתף את מה שעברתי באותו יום כילד מישראל, בן של שליח שהתגורר בקראון הייטס לתקופה קצרה, סה"כ שנה אחת. שנה אחת מלאה, אבל הרבה הרבה חסרה… שנת ה'תשנ"ב.
אכן בן של שליח אני!
הורי שי' שליחי הרבי לעיר עכו. כשליח של הרבי. אבא שלי מסר את נפשו למטרת השליחות, ימים כלילות.
לצערינו, בעקבות הבטחות של תורמים, נקלע אבי למצב כלכלי קשה, עד כדי שנאלצנו לעזוב את מקום שליחותנו בין-לילה, בהכוונת וברכת הרבי, ולעבור לתקופה של 'עד יעבור זעם', להתגורר בסמוך ל'חצרות קודשינו'.
מיותר לציין את החוויה הקשה והמורכבת של ילד שנאלץ לעזוב את מקום חייו, לעזוב את השליחות שחונך עליה ולברוח לחו"ל. אומנם כילד, חווית הנסיעה והמעבר למגורים בסמיכות-מקום לרבי החליפה את הטעם המר, לטעם מתוק מדבש.
טעם של צפייה גדולה לרגע המיוחל לראות את הרבי! באמיתי! לראות את הרבי 'בעיני בשר' - למולי.
נכון, חווית החלום לעלות על המטוס ולטוס בפעם הראשונה, גם היא נחרטה בליבי עד היום. ילד זה ילד.
רגעי הפרידה ממשפחתנו הרחבה בארץ היו רווי דמעות. שמחה המהולה בעצב... אני זוכר את העמידה בשדה התעופה, ככה פתאום ביום בהיר, ארגזים סביבי בלי סוף (עוד בימים שארגז בטיסה היה דבר שבשיגרה) והמשפחה המורחבת עומדת ונפרדת.
***
בבוקר שעה מוקדמת, אחי שניאור אוירכמן, שליח הרבי בטלהסי פלורידה, לקח אותי בפעם הראשונה לרבי.
מדהים איך שהזיכרון חקוק, עמוק ובלתי נשכח! עמדנו מצד שמאל של ארון הקודש בבית המדרש 770 , עמדתי על גבי שולחן בכדי שאוכל לראות. אני עומד, שתי ידי תחובות בכיסי מכנסי, ועוד רגע קט הרבי נכנס. הקהל בדריכות גדולה, אני רואה שהשביל לרבי נפתח, ואז ברגע אחד אני רואה את הרבי במלוא הדרו.
אחי מושך במהירות את ידי מהכיסים, ואומר לי: "ליד הרבי לא עומדים עם ידים בכיסים!"
מחשבה אחת אז עברה לי בראש, אותה לא אשכח: אני אומר לעצמי 'הנה זה הוא הרבי! הרבי שראיתי בוידאו, מי שראיתי בתמונות - עומד כעת לנגדי'.
הראש מלא בהרבה חלקי זכרונות, מרגעים רבים ומיוחדים שהיו בשנה הזאת. כילד שאביו טרוד בהצלת בית חב"ד בארץ, 'ביליתי' המון שעות ב-770. בשנה הזו לא פספסתי אפילו חלוקת דולרים אחת, לא מנחה לא מעריב. כל תפילה, כל שיחה, כל התוועדות שלא היתה בזמן הלימודים - הייתי שם.
יום אחד, היה זה בשעת צהרים לאחר סיום הלימודים בתלמוד תורה. ידעתי שהרבי נסע לאהל וכשהרבי חוזר יש תפילה, שיחה, חלוקת דולרים לצדקה וכיו"ב. הגעתי ל-770 קצת מוקדם מהרגיל. האמת? אהבתי לאכול שם את העוגיות... הכל אהבתי שם.
אווירה מוזרה ב-770
אני נכנס מהדלת האחורית, ומרגיש אווירה מוזרה, שקט, דממה. אני יורד את המדרגות הקטנות ועדין הספרייה מסתירה לי את 770 המלא. אני מתקדם, כעת אני כבר רואה: כולם מחזיקים סידורים ומתפללים או אומרים תהילים.
אני לא מבין מה קורה?!
היתכן שהרבי כבר חזר כ"כ מוקדם?
היתכן שלא הספקתי להגיע בזמן לתפילה?
כמה חבל! תמיד ניסיתי להגיע ולהחזיק את הדלת לרבי כשהיה יוצא מהמעלית, מה שהצלחתי בפועל לעשות רק פעם אחת, למיטב זכרוני בשנה זאת.
אני מתקדם עוד קצת, ורואה שהבימה ריקה.
מה, הרבי איננו?!
איפה הרבי?
הרבי לא במקום שלו?
זה לא הגיוני?
למה מתפללים?
מה הולך כאן?
חכו לרבי!!!...
אני זוכר כל מיני מחשבות מוזרות שהתרוצצו בראשי... אני לא זוכר בדיוק איך נודע לי הדבר, אבל המילים ששמעתי - לא נשכחות מליבי.
הרבי נפל באהל!!!
אני זוכר שרצתי הביתה בבהלה גדולה. נכנסתי, ומיד ניגשתי לאבא בחדר העבודה שלו. אמרתי לו "אבא, אבא! הרבי נפל באהל, משהו קרה לרבי…" אבא נתן לי סטירה על הלחי. לא זוכר למה, אבל מבין טוב למה. אבא לא ידע כלום, אני סיפרתי לו.
אני לא זוכר את השעות, הזמנים, וסדר הדברים. הכל בחלקים. בכל-אופן, חזרתי ל770 . כולם חיכו לראות: מה יקרה?! עמדתי בין המון חסידים, היה שם חוסר סדר מוחלט.
באוויר שררה מעין תחושה חנוקה, אפילו אני בתור ילד יכולתי להרגיש ולהריח אותה, וגם היום כשאני נזכר - אני חש בה.
הרבי הגיע! המראה היה קשה, הביאו את הרבי באמבולנס, ושרר חוסר סדר נוראי. כולם ניסו לראות, להבין, להרגיש. היה בליל של מראות שאני זוכר מאותם רגעים. קשה לתאר.
הרגשתי 'חי' את הרבי באותה שנה, לא פספסתי רגע. ברגע הכל השתנה... שום דבר לא חזר להיות אותו דבר, מאותו היום.
***
היום אני ב"ה שליח בהונגריה, וגם לי יש 'בן של שליח'. איך אני יוכל להסביר לו? איך אני יכול להעביר לו את הצמרמורת הזאת, את הלחלוחית שבעין?
הלוואי, הלוואי והייתי נכנס אז ל-770 והרבי היה שם כרגיל…
רבי, עד מתי?!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
