אחים ● הרב אלי וולף
כשאנחנו שומעים את צמד השמות-מדינות 'רוסיה' ו'אוקראינה', באופן טבעי אנו מדמיינים זאת בהקשר של 'מלחמה', 'אש' וכדומה. במקרה הטוב על הפרה או המשך של 'הפסקת אש'. אלו צמד מילים כמו מגנטים הפוכים, שככל שתנסה לקרב ביניהם – הם יתרחקו זה מזה, לא צמד של אהבה גדולה.
אבל השבוע הוכח, שלפחות כפי שזה ברוחניות הדברים, הדברים שונים לגמרי, ואפילו הפוכים לחלוטין.
הם מתגוררים בקצותיה של אוקראינה. אלו מתגוררים בדרומה של המדינה, על שפת הים השחור, ואלו מתגוררים במערבה, לא הרחק מגבול פולין. זה מתגורר בעיר נוצצת, עיר הבירה, העיר שהקולות שעולים משם, הם "קול ענות גבורה" או "קול ענות חלושה", אבל לא בהכרח "קול נערים ממשתה נגינתם" – וזה מתגורר בעיר קטנה, קצת דהויה, והם כולם הגיעו, מתוך רגש של "חסידים איין משפחה", רגש של אהבה לחבר, תחושת "די אחדות פון חסידים", אל בירת רוסיה, למוסקבה.
הוא חגג בר מצוה לבנו, והם כולם הגיעו למוסקבה.
בעבר, כשהיו שאומרים "הגיעו", המשמעות היתה: עלו על מטוס בעירם, טסו שעה או שעה ועשרים, ונחתו היישר במוסקבה. אך היום, כשאומרים "להגיע למוסקבה", העסק מורכב יותר.
בשל "תופעת המגנט" של היחסים בין המדינות – אין טיסות ישירות מהכא להתם. על מנת להגיע ממדינה זו למדינה זו, יש לטוס דרך מדינה שלישית.
אבל הם לא התחשבו לא "בטלטולי גברא", לא בעלויות הכספיות הכרוכות במסע-חתחתים זה, והם יצאו לדרך. אחד מהם נסע תשע שעות ברכב, עד לשדה התעופה 'הקרוב', משם עלה על מטוס למדינה שלישית, ומשם הוא טס למוסקבה.
כי ככה זה אצל חסידים בכלל, ואצל שלוחים במיוחד.
הם חשו שזו שמחה של אחיהם הגדול, וכשאח עורך שמחה, איזה אח לא יגיע, גם אם זה מתגורר באוקראינה וזה מתגורר במוסקבה.
אבל יותר מתחושת ה'חסידים איין משפחה', הם חשו צורך אישי, אנושי, רגש של הכרת הטוב.
הם היטלטלו בדרכים, מנעו מעצמם שעות שינה, עבור מי שמיטלטל בדרכים, מי שמונע מעצמו שעות שינה רבות – עבורם.
ובערב זה, הם באו לומר לו, לר' דוד מונדשיין, תודה.
הם באו להצדיע ולהביע את רחשי לבם, הוקרה ותודה, על מה שהוא עושה עבורם ללא צלמים ואורות נוצצים, ללא כוסות יין ומנה ראשונה שניה ושלישית. אלא בינו לבין המשלח.
הוא חורק שיניים לבד מול הבנקים, לבד מול התומכים, לבד מול הקרנות השונות, הוא טס, הוא מבקש, מקבל על הראש, תובע, מחליק על טעויות, ביום ובלילה, בקיץ ובחורף, והכל בהצנע, בשקט, שקט תעשייתי.
הוא תמיד שם עבורם, והיום הם באו לומר תודה.
הם באו לומר לו: "גם אם לא תמיד אנחנו יודעים, אנחנו לא חווים, אבל אנחנו חשים, מרגישים". והם הגיעו. הם הגיעו מאודסה ומחרסון, מזיטומיר העיר ומזריצני שבפרוור, מניקולייב ומצרנוביץ, מדונצק החופ"ק בקייב, מדניפרודרזינסק ומויניצא.
הם טסו והגיעו, ובדרכם הם פגשו באחיהם הבוגר מריגא, באחיהם מרחבי רוסיה, ויחדיו חגגו מתוך שבת אחים גם יחד.
ואני יושב ממרחק ומביט, רואה וחושב לעצמי, כשכך ניראים האחים - בטח אבא, היושב בשמים, מחייך ורווה נחת.
וכשאלו האחים וזה האבא, אני מאושר להיות אח-צעיר שלהם.
מאפשרים לכם לקבל
