מערכת COL
|
יום כ"ד אדר א ה׳תשע״ו
04.03.2016
הגיגים לפרשת ויקהל ● רבקה ערנטרוי
'המראות הצובאות' - ההשקף שלו ושלה בראי הפרשה ● "מתמיה מאוד מדוע, אפוא, מאס משה בשימוש במראות אלה למלאכת המשכן וכליו וה' דווקא חיבב אותן מהכל?" ● הגיגים לפרשת ויקהל רבקה ערנטרוי
(אילוסטרציה: ישראל ברדוגו)
הגיגים לפרשת 'ויקהל'
רבקה ערנטרוי
הגברים חשו שלא בנוח להביא נדבות למשכן לאחר מה שהתרחש בחטא העגל - בו לא השתתפו הנשים ולכן כאן הן הצטרפו ו"צבאו" על האנשים בהביאן את מראות הנחושת שלהן - כדי להקל על תחושת החרפה של האנשים...
את המילים "במראות הצובאות" מתרגם אונקלוס "במחזית נשיא" במראות שרואות בהן הנשים...
יש מראות המשקפות את קלסתר הפנים ויש מראות רוחניות המגלמות את ההשקף... את החזות של האדם אלי העולם סביבו...
כיצד, אכן, משקפות המראות הצובאות "שרואות בהן כשמתקשטות" את החזות הנשית, ומתמיה מאוד מדוע, אפוא, מאס משה בשימוש במראות אלה למלאכת המשכן וכליו וה' דווקא חיבב אותן מהכל ודווקא ממראות הנשים המשקפות את החזות הנשית - נעשה הכיור שעמד בחצר אוהל מועד??
"בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה משה מואס בהן מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה "קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים..." (מדרש תנחומא פקודי אות ט', במדבר רבה ט', י"ד)
מהי משמעותה התכנית והעמוקה של מציאות כיור העשוי ממתכת נחושת זולה אותה הבריקו וצחצחו הנשים לצורך מראותיהן, והעומד בחצר אוהל מועד בתור כלי הכנה לכל הנכנסים לאוהל ובקרבם אל מזבח הנחושת שעומד בחצר?
גוף המראה עשוי מזכוכית ומאחוריה נמצא מעטה דק חוצץ של כסף, שאינו מניח לקרניים הנופלות עליו להמשיך בדרכן הלאה כמבעד לזכוכית שקופה, אך החיץ הדק מחזיר אותן חזור, אחורנית ומשתקפת בה דמות העצם המונחת מלפניה.. ללא מעטה כסף דק זה - לא היה האדם מעולם מסוגל לחזות במה שנעשה מאחוריו. הדבר מסמל את תפיסת האישה. הכיצד?
(הנשים במצרים השתמשו למטרה זו במתכת הנחושת הזולה... הן צחצחו והבריקו אותה וכך יכלה בבואתן להשתקף אליהן מבעד למראה זו...)
מראה זו מסמלת את כוח תבונתה הרבה של האישה ואת האינטואיציה המבורכת שלה, המתבטאות בעובדת יכולתה לרדת לרבדים העמוקים והנסתרים של התשתית, לראות את מה שמסתתר מאחורי לגוף מסווה ומעלים. ושעה שאברהם חיבב את ישמעאל, הרי שרה מלש' שררה ומושלת - חדרה לעומק וראתה מה שאברהם בחזותו הגברית - לא ראה...
מה שנחשב אצל הגבר גורם של "יצר רע" בחזות של דעת רחבה ויכולת לחלוש בהשקפו על עולם רחב ולראות תמונה הכוללת בתוכה ניגודים וסתירות, הרי, היא, למרות, קלות דעתה והיצמדותה לאפיק יחיד מבלי לראות מחוצה לו, הרי אל המוטיב הזה היא עשויה לחדור פנימה... העמק ולצפות מה עומד מאחוריו, ולהפוך את המאתגרים לאנרגיה יצירתית... בונה... מרוממת!!!
היא עשויה לחזות למעמקים, היות והיא נחונה ביכולות של כיור - לצחצח, להבריק, להסיר מעלימים ולשטוף....
דעתה נחושה, כאותה מתכת נחושת, היות והחזות שלה נשפלת אליה ממקור נשגב, אליו אין הגבר עשוי להגיע בכוחותיו העצמיים... הוא זקוק "לעזר כנגד" - לסיועה!
מאותו מקור נשגב, מהמזל שלה בשמים - היא חוזה באמת של החיים וזאת למרות היותה טבועה בהעלם ובמסתור. ובכח הרגש שלה היא חיה אמת זו! היא חווה אותה והחזות הזו מעמידה אותה על כן - בסיס של כיור. שהוא נאמן ויציב, ואכן, רגליה מעוצבות יותר ביציבותן וישרות יותר משלו...
וכשהיא באה לבנות בית ישראל שיהיה משכן וכשהיא נוטעת יתד למשכן בתוכי הלבב של הצבא שהיא מקימה, היא תובעת משמעת פנימית של חיל בצבא - במראות הצובאות שלה!
היא מייחלת שהילד שלה יהיה רווי ברגשות חיוביים... היא מייחסת חשיבות רבה יותר לאיכות המידות מאשר לזריחה שבשכל... בזריחה הזו חולפת או סוחפת למדרון, ללא בסיס נאמן ועמוק של רגל ישרה, של אמונה עמוקה ויראת שמיים פנימית!
היות והרגש הוא המוטיבציה המניעה, הכוח המנהיג... המנשים חיות ותנועה של מרץ שוקקת חיים להתקדם באפיק הישר... בנתיבות של חכמה....
את הרגש הזה היא מצחצחת, מבריקה... מסירה את האבק שדבק בו... ושוטפת במי הכיור..
רגש זה מתגלם בידיים. אותן נוטלים עם בוקר ומסירים את הטומאה שדבקה בהן עם לילה, ואף שהנשמה חזרה ומרבית כח הטומאה נעלם, כח טומאה זה עדיין מתבצר במקום תורפה של האדם.. בידיים, וביחוד בחציצה שבצפרניים, היות והידיים מגלמות את הבטוי של הלב.. שהרי כשהלב משתוקק לחפץ מסויים - אדם סופק את ידיו אוטומטית בשל הקשרן הישיר והצמוד ללב
ושעה שרצון הלב, היצר - מנותק מהמוח, כח הטומאה דבק בו! - יש לרומם אז את הידיים לכיוון המוח, לקבל השראה... התעוררות..
ולכן מנשאים את הידיים בנטילת ידיים של שחר ואח"כ שוטפים אותן בסמל של ג' כוחות השכל : חכמה, בינה ודעת, בבחינת מוח שליט על הלב.
הרגש הזה מתבטא בכלים שונים... בלבושי המחשבה, הדיבור והמעשה... המה מהווים בחינת הרגליים המוליכות את האדם למחוז חפצו... הם מבטאים את הרחש של הרגש וגם את אלה מקנחת האם במי הכיור, ולמרות היותה (בשונה לו) צפונה בין קורות ביתה, בעולם שהוא, כביכול, צר וסגור, אין ההיבט שלה מצטמצם, אך הוא חולש על מרחבי האין סוף והיא זו שיודעת להבחין בכשרים הנשיים שלה בין המאוס והמועיל, היות והיא צופה משרש מזלה... משם נוזל זיו המקנה לה צלילות... תפיסה עמוקה...
הכיור הזה עומד בחוץ היות ומגמתו לטהר את חוצות העולם והיא המהווה סמל לכיור, דווקא, שוהה בתוכי הארמון שהיא בנתה לצבאות ה' ובמצח נחושתיים של כיור הנחושת תדחה כל כוח אורב מסתנן . איך תכיר בגורמים אלה וכיצד היא נבונה להערים ולהתנצח עליהם, בתוך ד' האמות של מידות ביתה?
מצחה נחוש, כאותה נחושת ממנה נוצר הכיור, אך היא מדומה ליונה בחגווי הסלע, בסתר המדריגה... ולשם מפציר בה ה'"הראיני את מראך, כי מראך נאה..."
היונה התמה מהווה סמל לנשמה הטהורה הנקלעת לתוך חיץ של גוף... לתוך עולם של חומר, מסתיר ומעלים על האלוקות במגמה לזכך את הנפש הבהמית... את המאוויים הבלתי רצויים ... ובכך מתייפה היונה, ולנשמה עצמה יש התעלות והתרוממות...
העולם סוחף את האדם המתנהל בו לתומו ליצרים שאינם רצויים, דווקא עולם מנגד זה מהווה כח מאתגר, כח המגלה את הכוחות השוקקים החבויים בנקודת הנפש.. להתעורר ולגבור... ואז ניתן להגיע לאותם מקומות גובה, אשר בלעדי גוף החציצה במראה - לא היו מגיעים מעולם... היה חסר אז דרבון...כח ממריץ...
וככל שהתשוקה נשפלת מטה יותר היא מהווה עדות על מקור שמימי - רוחני יותר משם היא נמשכת... וכשאדם מזדכך במי הכיור - הוא עשוי להתרומם לאותו מקור נשגב משם שפלה תאווה זו, ובלעדיה, ובלעדי ההזדככות - לא היה מגיע לעולם לרמות נשגבות אלה, שהרי במקום שבעלי תשובה עומדים - אין צדיקים גמורים עומדים.
משה ייחל לצפות בעולם רוחני טהור שאין בו רשמים של הזדככות מגורמים מנדגים... מסתירים ומעלימים כבמשל האספקלריא שאינה מאירה... הוא חלם לראות עולם רוחני, אליו חודרות קרניים ישירות של קדושה ללא מעכבים...ולכן מאס במראות, שעוררו בו סיטואציה של כוחות היצר, היות ומשה חזה באופן בהיר... ללא מסווה... הענן דרכו נגלה אליו ה' היווה כלי שהאפיל על האור המבהיק והמסנוור... האור חדר אל משה ישירות באופן דיבור של הצבעה של "זה", בעוד שאר הנביאים ראו תדמית - בסמל של עצם משתקף מהמראה... אך לא היתה להם תפיסת העצם עצמו, ואופן התבטאות ה' אליהם היה בסגנון של "כה"..כגון..
אך ה' חיבב דווקא את האור החוזר... את הזדככותם של הנפש הבהמית.. של המאוויים החומריים, אזי קיימת התעוררות של שוב, של חזור והיא מנשאת את האדם מעל ומעבר, עד לאותו שרש נישא, משם השתפל הכח המאתגר!
החיץ הזה מתגלם בגוף הכסף הדק מאחורי לזכוכית, בחגוי הסלה, בחרכים שלו, בסדקים... בסתר המדריגה...
חיץ זה מחזיר קרניים אחורנית וניתן לראות בשלו (במראה של אספקלריא שאינה מאירה) את מה שמתרחש מאחורי לאדם, ולולא חיץ זה - הוא לא היה עשוי לראות את הפוטנציאילים החיוביים ואת כל האפשרויות הנתונות לניצול בגורמים המעלימים ומסתירים אלה!
לתוך העולם הזה, לתוך עולם של רגשות סוערים בלב הילד - מגיעה האם וממשיכה לעולם אורות, שהמלאכים האציליים בשמים אינם מסוגלים לראות... והמראות האלה שלה חביבים על ה' מכל עבודות המשכן!
לו רק ידעה להודות באמת, כי סוד היותה בחינת כיור, היא עובדה, שלמעשה, מותנית ותלויה במשפיע שלה - באיש שלה! באספקלריא המאירה שלו, שם הכל נתפס באופן של קרניים ישירות.. ללא מעכבים מאתגרים - ומשם נמשכה אליה הנשמה, לתוכי עולם מאתגר וסוד ההצלחה מותנית בהודאה זו! אזי, אכן, יקבל צבאה את עוצמת המשמעת שהיא אומרת להשריש בו ותהפוך אותו לצבאות ה'.
צבאות ה' הינו בטוי תחבירי המורה על גוף (צבאות) הבטל לעצם שהוא נסמך אליו (ה')... המה החיילים שבכושר המשמעת הפנימית שלהם וברגש בטל - הם נעשים צבא שכל מציאותו אומרת משמעת! שליטה עצמית.. והיא מתמודדת ומכשירה ומקנחת במי הכיור והכל נעשה במצח נחושתיים, מתוך כינור של נחושת!
וכשאכן, מתבוננים במקור האלוקי בשמיים וכיצד משתלשל האור משם בסתר המדריגות, דרך שמרי האופנים שבמרכבת ה' (שמרים - הפסולת) עד שהאור מתעבה ונעשה גוף חומרי גס - אזי נקל יותר לשטוף את החומר הנשפל, ולהיטהר במי הכיור.
לו היתה הנפש הבהמית כולה מקור של רע - לא היה ניתן לברר אותה ממש כמו במצב של מעטה כסף חוצץ שהוא עבה מדי מאחורי לגוף הזכוכית, אזי הוא לא היה מחזיר קרניים, אך הן היו נבלעות בתוכו!
לו רק היתה מודה שהרגש, למעשה, מקבל את תבונתו מאור הנשמה החבויה בקרב האישה והנמשכת אליה דרך האיש שלה, ובשעה של התפעלות מעשית - עשוי הרגש הפזיז להתנכר למקור החכמה המחיה ומפעיל אותו ... אף היא מהווה סמל לרגש... אך האם תתנכר לעובדת היות האיש שלה המקור לתבונה הרבה שבה??
שהרי, מלכתחילה ברא ה' את האדם בתיפקוד של מראה בחינת אספקלריא מאירה... בתור משפיע הממשיך את אור ה' לעולם באופן ישיר ואולם, מאחר שבתפיסת חיים של אור ישר ללא חציצה - אין התמודדות ואין צמיחה ושגשוג ויכולת להתרענן ולהגיע למקומות מרוממים יותר ונישאים יותר - יצר אותה ה' להיות עזר כנגדו...
בניגודיה...ברגש החמים שלה מול כוחות האיפוק שלו בדעת רחבה ובמוחין של קור רוח...
בסגולות היצירתיות שלה היא הופכת לכיור מבריק, מטהר ומחזיר אורותיו לעולמות נשגבים יותר והיא מנשאת את האיש שלה עימה... היות והיא מנצלת פוטנציאלים וכוחות המדומים לאנרגיה שלילית - הנתפסים כיצר רע לעוצמה המקימה צבאות!
הכיור הזה אינו מהווה רק בחינת הכנה והכשרה לעבודותיה במשכן ביתה אך הוא העיקר של החיים... הנשמה... היות והיכולת לגבור על מאווים של גאווה ושחצנות וכבישת היצר - גדולה מכל עבודה במשכן.
"ההקהל" בביתם מכוון להביא הרמוניה של הרחש והמבע של כל כוחות הנפש החבויים וצפונים בקרב לבבותם של צבאות ה' שהוקמו במשכנם...
ומתוך ההתמזגות הזו עולה וצצה לה נקודת עצם הנפש... היא החוליה הזהה בין הכל והיא המביאה את ההתמזגות המדהימה!
(עפ"י תורה אור בראשית - עזר כנגדו, לקוטי תורה שיר השירים "יונתי בחגווי הסלה, תורת שמואל (מהר"ש) וישם את הכיור עמ' צ"ו - ק"ד, תורת מנחם כרך כ"ז עמודים 470 - 475, לקוטי שיחות חלק ו' פרשת כי תשא שיחה א', ספר המאמרים תשי"ט פרשת ויקהל)
רבקה ערנטרוי
הגברים חשו שלא בנוח להביא נדבות למשכן לאחר מה שהתרחש בחטא העגל - בו לא השתתפו הנשים ולכן כאן הן הצטרפו ו"צבאו" על האנשים בהביאן את מראות הנחושת שלהן - כדי להקל על תחושת החרפה של האנשים...
את המילים "במראות הצובאות" מתרגם אונקלוס "במחזית נשיא" במראות שרואות בהן הנשים...
יש מראות המשקפות את קלסתר הפנים ויש מראות רוחניות המגלמות את ההשקף... את החזות של האדם אלי העולם סביבו...
כיצד, אכן, משקפות המראות הצובאות "שרואות בהן כשמתקשטות" את החזות הנשית, ומתמיה מאוד מדוע, אפוא, מאס משה בשימוש במראות אלה למלאכת המשכן וכליו וה' דווקא חיבב אותן מהכל ודווקא ממראות הנשים המשקפות את החזות הנשית - נעשה הכיור שעמד בחצר אוהל מועד??
"בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה משה מואס בהן מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה "קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים..." (מדרש תנחומא פקודי אות ט', במדבר רבה ט', י"ד)
מהי משמעותה התכנית והעמוקה של מציאות כיור העשוי ממתכת נחושת זולה אותה הבריקו וצחצחו הנשים לצורך מראותיהן, והעומד בחצר אוהל מועד בתור כלי הכנה לכל הנכנסים לאוהל ובקרבם אל מזבח הנחושת שעומד בחצר?
גוף המראה עשוי מזכוכית ומאחוריה נמצא מעטה דק חוצץ של כסף, שאינו מניח לקרניים הנופלות עליו להמשיך בדרכן הלאה כמבעד לזכוכית שקופה, אך החיץ הדק מחזיר אותן חזור, אחורנית ומשתקפת בה דמות העצם המונחת מלפניה.. ללא מעטה כסף דק זה - לא היה האדם מעולם מסוגל לחזות במה שנעשה מאחוריו. הדבר מסמל את תפיסת האישה. הכיצד?
(הנשים במצרים השתמשו למטרה זו במתכת הנחושת הזולה... הן צחצחו והבריקו אותה וכך יכלה בבואתן להשתקף אליהן מבעד למראה זו...)
מראה זו מסמלת את כוח תבונתה הרבה של האישה ואת האינטואיציה המבורכת שלה, המתבטאות בעובדת יכולתה לרדת לרבדים העמוקים והנסתרים של התשתית, לראות את מה שמסתתר מאחורי לגוף מסווה ומעלים. ושעה שאברהם חיבב את ישמעאל, הרי שרה מלש' שררה ומושלת - חדרה לעומק וראתה מה שאברהם בחזותו הגברית - לא ראה...
מה שנחשב אצל הגבר גורם של "יצר רע" בחזות של דעת רחבה ויכולת לחלוש בהשקפו על עולם רחב ולראות תמונה הכוללת בתוכה ניגודים וסתירות, הרי, היא, למרות, קלות דעתה והיצמדותה לאפיק יחיד מבלי לראות מחוצה לו, הרי אל המוטיב הזה היא עשויה לחדור פנימה... העמק ולצפות מה עומד מאחוריו, ולהפוך את המאתגרים לאנרגיה יצירתית... בונה... מרוממת!!!
היא עשויה לחזות למעמקים, היות והיא נחונה ביכולות של כיור - לצחצח, להבריק, להסיר מעלימים ולשטוף....
דעתה נחושה, כאותה מתכת נחושת, היות והחזות שלה נשפלת אליה ממקור נשגב, אליו אין הגבר עשוי להגיע בכוחותיו העצמיים... הוא זקוק "לעזר כנגד" - לסיועה!
מאותו מקור נשגב, מהמזל שלה בשמים - היא חוזה באמת של החיים וזאת למרות היותה טבועה בהעלם ובמסתור. ובכח הרגש שלה היא חיה אמת זו! היא חווה אותה והחזות הזו מעמידה אותה על כן - בסיס של כיור. שהוא נאמן ויציב, ואכן, רגליה מעוצבות יותר ביציבותן וישרות יותר משלו...
וכשהיא באה לבנות בית ישראל שיהיה משכן וכשהיא נוטעת יתד למשכן בתוכי הלבב של הצבא שהיא מקימה, היא תובעת משמעת פנימית של חיל בצבא - במראות הצובאות שלה!
היא מייחלת שהילד שלה יהיה רווי ברגשות חיוביים... היא מייחסת חשיבות רבה יותר לאיכות המידות מאשר לזריחה שבשכל... בזריחה הזו חולפת או סוחפת למדרון, ללא בסיס נאמן ועמוק של רגל ישרה, של אמונה עמוקה ויראת שמיים פנימית!
היות והרגש הוא המוטיבציה המניעה, הכוח המנהיג... המנשים חיות ותנועה של מרץ שוקקת חיים להתקדם באפיק הישר... בנתיבות של חכמה....
את הרגש הזה היא מצחצחת, מבריקה... מסירה את האבק שדבק בו... ושוטפת במי הכיור..
רגש זה מתגלם בידיים. אותן נוטלים עם בוקר ומסירים את הטומאה שדבקה בהן עם לילה, ואף שהנשמה חזרה ומרבית כח הטומאה נעלם, כח טומאה זה עדיין מתבצר במקום תורפה של האדם.. בידיים, וביחוד בחציצה שבצפרניים, היות והידיים מגלמות את הבטוי של הלב.. שהרי כשהלב משתוקק לחפץ מסויים - אדם סופק את ידיו אוטומטית בשל הקשרן הישיר והצמוד ללב
ושעה שרצון הלב, היצר - מנותק מהמוח, כח הטומאה דבק בו! - יש לרומם אז את הידיים לכיוון המוח, לקבל השראה... התעוררות..
ולכן מנשאים את הידיים בנטילת ידיים של שחר ואח"כ שוטפים אותן בסמל של ג' כוחות השכל : חכמה, בינה ודעת, בבחינת מוח שליט על הלב.
הרגש הזה מתבטא בכלים שונים... בלבושי המחשבה, הדיבור והמעשה... המה מהווים בחינת הרגליים המוליכות את האדם למחוז חפצו... הם מבטאים את הרחש של הרגש וגם את אלה מקנחת האם במי הכיור, ולמרות היותה (בשונה לו) צפונה בין קורות ביתה, בעולם שהוא, כביכול, צר וסגור, אין ההיבט שלה מצטמצם, אך הוא חולש על מרחבי האין סוף והיא זו שיודעת להבחין בכשרים הנשיים שלה בין המאוס והמועיל, היות והיא צופה משרש מזלה... משם נוזל זיו המקנה לה צלילות... תפיסה עמוקה...
הכיור הזה עומד בחוץ היות ומגמתו לטהר את חוצות העולם והיא המהווה סמל לכיור, דווקא, שוהה בתוכי הארמון שהיא בנתה לצבאות ה' ובמצח נחושתיים של כיור הנחושת תדחה כל כוח אורב מסתנן . איך תכיר בגורמים אלה וכיצד היא נבונה להערים ולהתנצח עליהם, בתוך ד' האמות של מידות ביתה?
מצחה נחוש, כאותה נחושת ממנה נוצר הכיור, אך היא מדומה ליונה בחגווי הסלע, בסתר המדריגה... ולשם מפציר בה ה'"הראיני את מראך, כי מראך נאה..."
היונה התמה מהווה סמל לנשמה הטהורה הנקלעת לתוך חיץ של גוף... לתוך עולם של חומר, מסתיר ומעלים על האלוקות במגמה לזכך את הנפש הבהמית... את המאוויים הבלתי רצויים ... ובכך מתייפה היונה, ולנשמה עצמה יש התעלות והתרוממות...
העולם סוחף את האדם המתנהל בו לתומו ליצרים שאינם רצויים, דווקא עולם מנגד זה מהווה כח מאתגר, כח המגלה את הכוחות השוקקים החבויים בנקודת הנפש.. להתעורר ולגבור... ואז ניתן להגיע לאותם מקומות גובה, אשר בלעדי גוף החציצה במראה - לא היו מגיעים מעולם... היה חסר אז דרבון...כח ממריץ...
וככל שהתשוקה נשפלת מטה יותר היא מהווה עדות על מקור שמימי - רוחני יותר משם היא נמשכת... וכשאדם מזדכך במי הכיור - הוא עשוי להתרומם לאותו מקור נשגב משם שפלה תאווה זו, ובלעדיה, ובלעדי ההזדככות - לא היה מגיע לעולם לרמות נשגבות אלה, שהרי במקום שבעלי תשובה עומדים - אין צדיקים גמורים עומדים.
משה ייחל לצפות בעולם רוחני טהור שאין בו רשמים של הזדככות מגורמים מנדגים... מסתירים ומעלימים כבמשל האספקלריא שאינה מאירה... הוא חלם לראות עולם רוחני, אליו חודרות קרניים ישירות של קדושה ללא מעכבים...ולכן מאס במראות, שעוררו בו סיטואציה של כוחות היצר, היות ומשה חזה באופן בהיר... ללא מסווה... הענן דרכו נגלה אליו ה' היווה כלי שהאפיל על האור המבהיק והמסנוור... האור חדר אל משה ישירות באופן דיבור של הצבעה של "זה", בעוד שאר הנביאים ראו תדמית - בסמל של עצם משתקף מהמראה... אך לא היתה להם תפיסת העצם עצמו, ואופן התבטאות ה' אליהם היה בסגנון של "כה"..כגון..
אך ה' חיבב דווקא את האור החוזר... את הזדככותם של הנפש הבהמית.. של המאוויים החומריים, אזי קיימת התעוררות של שוב, של חזור והיא מנשאת את האדם מעל ומעבר, עד לאותו שרש נישא, משם השתפל הכח המאתגר!
החיץ הזה מתגלם בגוף הכסף הדק מאחורי לזכוכית, בחגוי הסלה, בחרכים שלו, בסדקים... בסתר המדריגה...
חיץ זה מחזיר קרניים אחורנית וניתן לראות בשלו (במראה של אספקלריא שאינה מאירה) את מה שמתרחש מאחורי לאדם, ולולא חיץ זה - הוא לא היה עשוי לראות את הפוטנציאילים החיוביים ואת כל האפשרויות הנתונות לניצול בגורמים המעלימים ומסתירים אלה!
לתוך העולם הזה, לתוך עולם של רגשות סוערים בלב הילד - מגיעה האם וממשיכה לעולם אורות, שהמלאכים האציליים בשמים אינם מסוגלים לראות... והמראות האלה שלה חביבים על ה' מכל עבודות המשכן!
לו רק ידעה להודות באמת, כי סוד היותה בחינת כיור, היא עובדה, שלמעשה, מותנית ותלויה במשפיע שלה - באיש שלה! באספקלריא המאירה שלו, שם הכל נתפס באופן של קרניים ישירות.. ללא מעכבים מאתגרים - ומשם נמשכה אליה הנשמה, לתוכי עולם מאתגר וסוד ההצלחה מותנית בהודאה זו! אזי, אכן, יקבל צבאה את עוצמת המשמעת שהיא אומרת להשריש בו ותהפוך אותו לצבאות ה'.
צבאות ה' הינו בטוי תחבירי המורה על גוף (צבאות) הבטל לעצם שהוא נסמך אליו (ה')... המה החיילים שבכושר המשמעת הפנימית שלהם וברגש בטל - הם נעשים צבא שכל מציאותו אומרת משמעת! שליטה עצמית.. והיא מתמודדת ומכשירה ומקנחת במי הכיור והכל נעשה במצח נחושתיים, מתוך כינור של נחושת!
וכשאכן, מתבוננים במקור האלוקי בשמיים וכיצד משתלשל האור משם בסתר המדריגות, דרך שמרי האופנים שבמרכבת ה' (שמרים - הפסולת) עד שהאור מתעבה ונעשה גוף חומרי גס - אזי נקל יותר לשטוף את החומר הנשפל, ולהיטהר במי הכיור.
לו היתה הנפש הבהמית כולה מקור של רע - לא היה ניתן לברר אותה ממש כמו במצב של מעטה כסף חוצץ שהוא עבה מדי מאחורי לגוף הזכוכית, אזי הוא לא היה מחזיר קרניים, אך הן היו נבלעות בתוכו!
לו רק היתה מודה שהרגש, למעשה, מקבל את תבונתו מאור הנשמה החבויה בקרב האישה והנמשכת אליה דרך האיש שלה, ובשעה של התפעלות מעשית - עשוי הרגש הפזיז להתנכר למקור החכמה המחיה ומפעיל אותו ... אף היא מהווה סמל לרגש... אך האם תתנכר לעובדת היות האיש שלה המקור לתבונה הרבה שבה??
שהרי, מלכתחילה ברא ה' את האדם בתיפקוד של מראה בחינת אספקלריא מאירה... בתור משפיע הממשיך את אור ה' לעולם באופן ישיר ואולם, מאחר שבתפיסת חיים של אור ישר ללא חציצה - אין התמודדות ואין צמיחה ושגשוג ויכולת להתרענן ולהגיע למקומות מרוממים יותר ונישאים יותר - יצר אותה ה' להיות עזר כנגדו...
בניגודיה...ברגש החמים שלה מול כוחות האיפוק שלו בדעת רחבה ובמוחין של קור רוח...
בסגולות היצירתיות שלה היא הופכת לכיור מבריק, מטהר ומחזיר אורותיו לעולמות נשגבים יותר והיא מנשאת את האיש שלה עימה... היות והיא מנצלת פוטנציאלים וכוחות המדומים לאנרגיה שלילית - הנתפסים כיצר רע לעוצמה המקימה צבאות!
הכיור הזה אינו מהווה רק בחינת הכנה והכשרה לעבודותיה במשכן ביתה אך הוא העיקר של החיים... הנשמה... היות והיכולת לגבור על מאווים של גאווה ושחצנות וכבישת היצר - גדולה מכל עבודה במשכן.
"ההקהל" בביתם מכוון להביא הרמוניה של הרחש והמבע של כל כוחות הנפש החבויים וצפונים בקרב לבבותם של צבאות ה' שהוקמו במשכנם...
ומתוך ההתמזגות הזו עולה וצצה לה נקודת עצם הנפש... היא החוליה הזהה בין הכל והיא המביאה את ההתמזגות המדהימה!
(עפ"י תורה אור בראשית - עזר כנגדו, לקוטי תורה שיר השירים "יונתי בחגווי הסלה, תורת שמואל (מהר"ש) וישם את הכיור עמ' צ"ו - ק"ד, תורת מנחם כרך כ"ז עמודים 470 - 475, לקוטי שיחות חלק ו' פרשת כי תשא שיחה א', ספר המאמרים תשי"ט פרשת ויקהל)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
