מערכת COL
|
יום ט"ז אדר א ה׳תשע״ו
25.02.2016
השבוע לפני 24 שנים: הרבי העניק לנו חיים! ● בנימין ליפקין
ככל שנוקפות השנים, מאז גלינו מארצנו ונוטל כבוד מבית חיינו, ניתן שוב ושוב להתבונן באותו מחזה עילאי ונפלא, תריסר ימים בלבד לפני האירוע הנורא של כ"ז באדר ראשון באוהל הקדוש ● להתבונן ולהעמיק. לחוש ולהרגיש. הערן און דערהערן – לשמוע ולהשמיע לעצמנו, לכוחות הנפש הפנימיים והגלויים שלנו, ולכל אשר לנו, את אשר התרחש באותם רגעי סגולה של נתינת כוח עבורנו עד עצם היום הזה ועד בכלל ● מיוחד במגזין שישי הרבי העניק לנו חיים
תשנ"ב: הרבי מחלק את הקונטרס "ואתה תצווה"
בנימין ליפקין
כ"ד שנים מלאו השבוע לפורים קטן תשנ"ב. עשרים וארבע שנים תמימות חלפו מאז אותו יום שמימי בו ניצב הרבי על רגליו במשך שעות תמימות והעניק בידו הקדושה, במאור פניו הקדושות שזהרו כזוהר הרקיע, לאנשים, נשים וטף, את המאמר האחרון, 'קונטרס פורים קטן תשנ"ב', מאמר "ואתה תצווה" עם מסר-צוואת-הקודש המקופל בתוכו; שטר של דולר לצדקה ופרוסת לעקאח.
ככל שנוקפות השנים, מאז גלינו מארצנו ונוטל כבוד מבית חיינו, ניתן שוב ושוב להתבונן באותו מחזה עילאי ונפלא, תריסר ימים בלבד לפני האירוע הנורא של כ"ז באדר ראשון באוהל הקדוש. להתבונן ולהעמיק. לחוש ולהרגיש. הערן און דערהערן – לשמוע ולהשמיע לעצמנו, לכוחות הנפש הפנימיים והגלויים שלנו, ולכל אשר לנו, את אשר התרחש באותם רגעי סגולה של נתינת כוח עבורנו עד עצם היום הזה ועד בכלל.
● ● ●
שוו בנפשכם: לא פחות משש פעמים שונות במהלך חורף תשנ"ב, חילק הרבי לעקאח לקהל. לא היה כדבר הזה במרוצת כל שנות נשיאותו של הרבי. כל המושג של חלוקת לעקאח שייך היה לערב יום כיפור (בשנים מאוחרות יותר, לאור ריבוי הקהל, בימים שלפני ערב יום כיפור) וכן בהושענא רבא, בפתח הסוכה, לאלו שטרם הספיקו לקבל לפני יום כיפור – ותו לא.
שנת תשנ"ב, אשר כל החורף שבה – החל מיום-טוב הראשון של חג, עת ניצב הרבי על רגליו במשך שעות ארוכות בהביטו בפני כל אחד מאלפי המברכים על ד' המינים שלו – התאפיין במבט לאחור בתנועה של "קשה עליי פרידתכם", הכילה את המפנה בתחום זה של חלוקת לעקאח והפכה אותו למעמד ששב ונשנה על עצמו.
מדהים ונפלא עד מאוד לגלות כי שלוש החלוקות האחרונות היו: האחת – בפעם האחרונה בה באו אל הרבי כל השליחים מהעולם כולו, בעת כינוס השלוחים העולמי, בימים הסמוכים לראש-חודש כסלו תשנ"ב; השנייה – בפעם האחרונה בה באו אל הרבי כל השלוחות, בליל כ"ב בשבט, בעת כינוס השלוחות העולמי; והשלישית – בה עבר כל הקהל, אנשים, נשים וטף, על פני הרבי, בעת חלוקת קונטרס פורים קטן, בפורים קטן תשנ"ב, תריסר ימים לפני כ"ז באד"ר.
בבוקר יום שני, ערב פורים קטן, עם צאת הרבי למקווה, היה אחוז בידו הקדושה 'קונטרס פורים קטן' שהוכנס להיכלו הקדוש לפנות בוקר. הרבי הושיט את המאמר למזכיר ואמר: "אזוי ווי ס'איז דאך פורים קטן היינט, וועט מען טיילן דעם מאמר נאך מעריב" (היות והיום יחול פורים קטן, יחולק המאמר לאחר תפילת ערבית). הרבי התקדם שתי פסיעות בדרכו לרכב, והוסיף ואמר: "מיט א דולר" (עם דולר). או אז התקדם הרבי שתי פסיעות נוספות והוסיף שוב ואמר: "און לעקאח אויכעט" (וגם עם פרוסת לעקאח).
בערבו של אותו יום עברו מאות אנשים, נשים וטף בסך לפי הרבי. כל אחד ואחת זכו לקבל מידו הקדושה של הרבי את המתת המשולש: מאמר, שטר לצדקה ופרוסת לעקאח.
● ● ●
ההרגש הבא הוא ללא ספק 'דעת תחתון' ואליבא דאמת עצם המונח דעת יומרני לגביו. נכון יותר לומר שזהו הֶרגש שנולד בהתוועדות משותפת שלי ושל גיסי כאח לי, בעל קולמוס הלב, המשורר החסידי, רב הפעלים, הר"ר יצחק חיים מרטון הי"ו. ויהיו נא אמרינו לרצון.
פנים רבות יש לנתינה שלה זכינו בשנות האורה והטובה מאת הרבי, באור פני מלך חיים.
כשזכינו וקיבלנו, אם ביחידות ואם בחלוקת השטרות, אם במכתב-קודש ואם במענה, ברכה ומענה מהרבי – קיבלנו מהרבי ברכה על כל המשתמע מכך.
כל מהות וליבת עניין חלוקת השטרות לצדקה מדי יום ראשון – שלטובתה הקדיש הרבי במשך כשבע שנים, מדי שבוע, שעות על גבי שעות – לא הייתה אלא "לאמור": להשפיע ולהמשיך את הנתינה, נתינת הצדקה, מנער ועד זקן, לכל העולם היהודי ולכל העולם בכלל. החלוקה נועדה לחנך ולהמחיש לכל יהודי שתכליתו היא לעשות טוב לעוד יהודי, לקרב עוד יהודי. בדיוק באותה מידה ניתן להתייחס לכל נתינה וחלוקה של הרבי באשר היא. הרבי מעניק, מתוך רצון ומטרת קודש, שהמקבל יהפוך בו זמנית למשפיע. טופח על מנת להטפיח.
כשזכינו ושמענו מפה קודשו של הרבי, שיחה, מאמר, דברי אלוקים חיים – קיבלנו תורה מפיו. אבל כשזכינו וקיבלנו שיחת-קודש מוגהת ועל אחת כמה וכמה מאמר מהרבי – קיבלנו מהרבי תורה לא רק לעצמנו אלא לכל אשר לנו ולכל מי שאי פעם נבוא עמו במגע ונשאף לקרבו ולהטעימו את האור שבמוטב. ללמוד וללמד על מנת לשמור ולעשות. קיבלנו נתינת כוח ללמוד את תורת הרבי ולהקנותה לכל מי שבא עמנו במגע, עד סוף כל הדורות.
כך ניתן אפוא להתייחס אל המאמר שהעניק הרבי לכל אחד ואחת באותו יום סגולה. כך גם ניתן להתייחס אל הדולר שהעניק הרבי באותו מעמד.
ומה עם פרוסת הלעקאח? מה תפקידה של אותה עוגת דבש עטופה בניילון שחברה אל אותו נרתיק פלסטיק קדוש שהעניק הרבי באותו יום, לפני כ"ד שנים, בבחינת "ושמתי כדכד שמשותייך"?
לעקאח טומן בחובו את המתנה הפשוטה ביותר: חיים גשמיים. זו לא נתינה הקשורה ללימוד התורה שלך, להפצת המעיינות שלך, לדרגה המסוימת של עבודת ה' שלך או לחלק שאתה נוטל בהכשרת העולם כולו לגאולה האמיתית והשלמה. בלעקאח ניתנים לכל אחד ואחת חיים גשמיים. כפשוטו.
כך היה אומר הבעל שם טוב הקדוש כשהיה מחלק לעקאח (כאקט סמלי שנועד לפטור את המקבל מלהצטרך לבריות) בערב יום הכיפורים: "איך גיב דיר לעקאַח און דער אויבערשטער זאל דיר געבן א גוט יאהר". אני נותן לך לעקאח והקדוש ברוך הוא יתן לך שנה טובה.
כבמשך חורף תשנ"ב ניצב הרבי על רגליו ומעניק שוב ושוב, שש פעמים, פרוסת לעקאח, לאנשים, נשים וטף – זו הכרזה מקודשת בדם: מאן בעי חיי? מאן בעי מזוני? אנא יהיב חיי, אנא יהיב מזוני.
אין כאן מתנת פרידה, מרגשת ומצמררת ככל שתהיה. יש כאן נתינה רבת משמעות לכל אחד ואחת: ואתה תצווה – חיבור נצחי לתורת משה; שטר של דולר – 'עבודה' של קירוב ונתינה אינסופית, יתן ויחזור ויתן; ולעקאח – מתנת חיים!
● ● ●
עצם הידיעה על הזכייה המשולשת הזו אמורה להרים כל אחד ואחת מעמנו טפח וטפחיים מעל הקרקע. אשרינו שזכינו, מה נעים גורלנו שקיבלנו ומה יפה ירושתנו שניתנו לנו הזכות והכוחות להמשיך ולהנחיל זאת.
הבה ננצל את הסגולה הזאת שניתנה לנו. הבה נוציא מהכוח אל הפועל את כל אשר ניתן לנו, באהבה גדולה, בחסד אינסופי וברחמים גדולים, על ידי אבינו רוענו, הרבי, נשיא דורנו. הבה לא נסתפק בכך, לא נשב ולא ננוח על זרי הדפנה. נעשה הכל כדי להחיש את הייעוד שלשמו נוצרנו. או אז נוכל להכריז בקול גדול: רבי, עשינו מה שציוויתנו! הגיע זמן גאולתנו!
כ"ד שנים מלאו השבוע לפורים קטן תשנ"ב. עשרים וארבע שנים תמימות חלפו מאז אותו יום שמימי בו ניצב הרבי על רגליו במשך שעות תמימות והעניק בידו הקדושה, במאור פניו הקדושות שזהרו כזוהר הרקיע, לאנשים, נשים וטף, את המאמר האחרון, 'קונטרס פורים קטן תשנ"ב', מאמר "ואתה תצווה" עם מסר-צוואת-הקודש המקופל בתוכו; שטר של דולר לצדקה ופרוסת לעקאח.
ככל שנוקפות השנים, מאז גלינו מארצנו ונוטל כבוד מבית חיינו, ניתן שוב ושוב להתבונן באותו מחזה עילאי ונפלא, תריסר ימים בלבד לפני האירוע הנורא של כ"ז באדר ראשון באוהל הקדוש. להתבונן ולהעמיק. לחוש ולהרגיש. הערן און דערהערן – לשמוע ולהשמיע לעצמנו, לכוחות הנפש הפנימיים והגלויים שלנו, ולכל אשר לנו, את אשר התרחש באותם רגעי סגולה של נתינת כוח עבורנו עד עצם היום הזה ועד בכלל.
● ● ●
שוו בנפשכם: לא פחות משש פעמים שונות במהלך חורף תשנ"ב, חילק הרבי לעקאח לקהל. לא היה כדבר הזה במרוצת כל שנות נשיאותו של הרבי. כל המושג של חלוקת לעקאח שייך היה לערב יום כיפור (בשנים מאוחרות יותר, לאור ריבוי הקהל, בימים שלפני ערב יום כיפור) וכן בהושענא רבא, בפתח הסוכה, לאלו שטרם הספיקו לקבל לפני יום כיפור – ותו לא.
שנת תשנ"ב, אשר כל החורף שבה – החל מיום-טוב הראשון של חג, עת ניצב הרבי על רגליו במשך שעות ארוכות בהביטו בפני כל אחד מאלפי המברכים על ד' המינים שלו – התאפיין במבט לאחור בתנועה של "קשה עליי פרידתכם", הכילה את המפנה בתחום זה של חלוקת לעקאח והפכה אותו למעמד ששב ונשנה על עצמו.
מדהים ונפלא עד מאוד לגלות כי שלוש החלוקות האחרונות היו: האחת – בפעם האחרונה בה באו אל הרבי כל השליחים מהעולם כולו, בעת כינוס השלוחים העולמי, בימים הסמוכים לראש-חודש כסלו תשנ"ב; השנייה – בפעם האחרונה בה באו אל הרבי כל השלוחות, בליל כ"ב בשבט, בעת כינוס השלוחות העולמי; והשלישית – בה עבר כל הקהל, אנשים, נשים וטף, על פני הרבי, בעת חלוקת קונטרס פורים קטן, בפורים קטן תשנ"ב, תריסר ימים לפני כ"ז באד"ר.
בבוקר יום שני, ערב פורים קטן, עם צאת הרבי למקווה, היה אחוז בידו הקדושה 'קונטרס פורים קטן' שהוכנס להיכלו הקדוש לפנות בוקר. הרבי הושיט את המאמר למזכיר ואמר: "אזוי ווי ס'איז דאך פורים קטן היינט, וועט מען טיילן דעם מאמר נאך מעריב" (היות והיום יחול פורים קטן, יחולק המאמר לאחר תפילת ערבית). הרבי התקדם שתי פסיעות בדרכו לרכב, והוסיף ואמר: "מיט א דולר" (עם דולר). או אז התקדם הרבי שתי פסיעות נוספות והוסיף שוב ואמר: "און לעקאח אויכעט" (וגם עם פרוסת לעקאח).
בערבו של אותו יום עברו מאות אנשים, נשים וטף בסך לפי הרבי. כל אחד ואחת זכו לקבל מידו הקדושה של הרבי את המתת המשולש: מאמר, שטר לצדקה ופרוסת לעקאח.
● ● ●
ההרגש הבא הוא ללא ספק 'דעת תחתון' ואליבא דאמת עצם המונח דעת יומרני לגביו. נכון יותר לומר שזהו הֶרגש שנולד בהתוועדות משותפת שלי ושל גיסי כאח לי, בעל קולמוס הלב, המשורר החסידי, רב הפעלים, הר"ר יצחק חיים מרטון הי"ו. ויהיו נא אמרינו לרצון.
פנים רבות יש לנתינה שלה זכינו בשנות האורה והטובה מאת הרבי, באור פני מלך חיים.
כשזכינו וקיבלנו, אם ביחידות ואם בחלוקת השטרות, אם במכתב-קודש ואם במענה, ברכה ומענה מהרבי – קיבלנו מהרבי ברכה על כל המשתמע מכך.
כל מהות וליבת עניין חלוקת השטרות לצדקה מדי יום ראשון – שלטובתה הקדיש הרבי במשך כשבע שנים, מדי שבוע, שעות על גבי שעות – לא הייתה אלא "לאמור": להשפיע ולהמשיך את הנתינה, נתינת הצדקה, מנער ועד זקן, לכל העולם היהודי ולכל העולם בכלל. החלוקה נועדה לחנך ולהמחיש לכל יהודי שתכליתו היא לעשות טוב לעוד יהודי, לקרב עוד יהודי. בדיוק באותה מידה ניתן להתייחס לכל נתינה וחלוקה של הרבי באשר היא. הרבי מעניק, מתוך רצון ומטרת קודש, שהמקבל יהפוך בו זמנית למשפיע. טופח על מנת להטפיח.
כשזכינו ושמענו מפה קודשו של הרבי, שיחה, מאמר, דברי אלוקים חיים – קיבלנו תורה מפיו. אבל כשזכינו וקיבלנו שיחת-קודש מוגהת ועל אחת כמה וכמה מאמר מהרבי – קיבלנו מהרבי תורה לא רק לעצמנו אלא לכל אשר לנו ולכל מי שאי פעם נבוא עמו במגע ונשאף לקרבו ולהטעימו את האור שבמוטב. ללמוד וללמד על מנת לשמור ולעשות. קיבלנו נתינת כוח ללמוד את תורת הרבי ולהקנותה לכל מי שבא עמנו במגע, עד סוף כל הדורות.
כך ניתן אפוא להתייחס אל המאמר שהעניק הרבי לכל אחד ואחת באותו יום סגולה. כך גם ניתן להתייחס אל הדולר שהעניק הרבי באותו מעמד.
ומה עם פרוסת הלעקאח? מה תפקידה של אותה עוגת דבש עטופה בניילון שחברה אל אותו נרתיק פלסטיק קדוש שהעניק הרבי באותו יום, לפני כ"ד שנים, בבחינת "ושמתי כדכד שמשותייך"?
לעקאח טומן בחובו את המתנה הפשוטה ביותר: חיים גשמיים. זו לא נתינה הקשורה ללימוד התורה שלך, להפצת המעיינות שלך, לדרגה המסוימת של עבודת ה' שלך או לחלק שאתה נוטל בהכשרת העולם כולו לגאולה האמיתית והשלמה. בלעקאח ניתנים לכל אחד ואחת חיים גשמיים. כפשוטו.
כך היה אומר הבעל שם טוב הקדוש כשהיה מחלק לעקאח (כאקט סמלי שנועד לפטור את המקבל מלהצטרך לבריות) בערב יום הכיפורים: "איך גיב דיר לעקאַח און דער אויבערשטער זאל דיר געבן א גוט יאהר". אני נותן לך לעקאח והקדוש ברוך הוא יתן לך שנה טובה.
כבמשך חורף תשנ"ב ניצב הרבי על רגליו ומעניק שוב ושוב, שש פעמים, פרוסת לעקאח, לאנשים, נשים וטף – זו הכרזה מקודשת בדם: מאן בעי חיי? מאן בעי מזוני? אנא יהיב חיי, אנא יהיב מזוני.
אין כאן מתנת פרידה, מרגשת ומצמררת ככל שתהיה. יש כאן נתינה רבת משמעות לכל אחד ואחת: ואתה תצווה – חיבור נצחי לתורת משה; שטר של דולר – 'עבודה' של קירוב ונתינה אינסופית, יתן ויחזור ויתן; ולעקאח – מתנת חיים!
● ● ●
עצם הידיעה על הזכייה המשולשת הזו אמורה להרים כל אחד ואחת מעמנו טפח וטפחיים מעל הקרקע. אשרינו שזכינו, מה נעים גורלנו שקיבלנו ומה יפה ירושתנו שניתנו לנו הזכות והכוחות להמשיך ולהנחיל זאת.
הבה ננצל את הסגולה הזאת שניתנה לנו. הבה נוציא מהכוח אל הפועל את כל אשר ניתן לנו, באהבה גדולה, בחסד אינסופי וברחמים גדולים, על ידי אבינו רוענו, הרבי, נשיא דורנו. הבה לא נסתפק בכך, לא נשב ולא ננוח על זרי הדפנה. נעשה הכל כדי להחיש את הייעוד שלשמו נוצרנו. או אז נוכל להכריז בקול גדול: רבי, עשינו מה שציוויתנו! הגיע זמן גאולתנו!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
