דמים בדמים נגעו ● בנימין ליפקין
אוי מה היה לנו. כי עלה מוות בחלוננו, בא בארמונותינו, להכרית בחורים מרחובות.
בחורים צעירים, בדמי ימיהם, עושים את דרכם השלווה בשעת ערב מוקדמת אל מחוז חפצם ולפתע פתאום, בא המוות בחלונם וגודע את פתיל חייהם.
אי אפשר היה להישאר אדיש אתמול למשמע הבשורות הקשות שבקעו מאוטובוס הדמים שעשה דרכו מירושלים בואכה בני ברק אך נתיבותיו לא צלחו: דרכו נקטעה, נבלמה. דמים בדמים נגעו. יהודים שעושים דרכם לשמוח בשמחת יקיריהם ובאחת נהפך לאבל ויגון מחולם.
קשה להביט ולא לדמוע לנוכח מבע פניהם החינני, מלא הזוך והטוהר, של בחורי חמד ששוב לא יוכלו לראות ולהיראות במחיצת רעיהם בני גילם וכי במקום להיות מובלים אלי חופה בידי שושביניהם יינשאו כשהם עטופים בטלית לדרכם האחרונה.
אסור לרטט הזה שהרעיד אמש את לבבות כל שלומי אמוני ישראל באשר הם שיחלוף כלא היה. נחפשה דרכינו ונחקורה.
שומה עלינו לחזק ולהתחזק. וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. המונים ילוו היום הזה את הנספים בתאונת הדמים המחרידה. והחי יתן אל לבו. כל חד וחד לפום שיעורא דיליה. בין אדם למקום, בין אדם לחברו. כי ארכה לנו השעה ואין קץ לימי הרעה.
מאפשרים לכם לקבל
