מערכת COL
|
יום כ"ה שבט ה׳תשע״ו
04.02.2016
תעלומת הביזיונות והסוף המפתיע ● סיפור לשבת
עם כל הכבוד לרבנית, כיצד אפשר להניח לה לבזות את הרב באין מפריע? אלא שרבי יוסף עצמו מנע מהם למחות על כבודו. בדרכו המתונה הבהיר כי אל לו לאיש להתערב ב'שלום הבית' שלו. שתקו אפוא בני הקהילה, ונאלצו לספוג בצער את עלבונות רבם ● סיפור לשבת באדיבות 'שיחת השבוע' תעלומת הביזיונות
צילום אילוסטרציה: משה בן נאים
לוי שייקביץ
הבשורה על השידוך הטרי עברה מפה לאוזן: "ענבי הגפן בענבי הגפן! זכה רבי יחזקאל לנדא, ה'נודע ביהודה', בחתן משכמו ומעלה; וזכה החתן, הלוא הוא רבי יוסף לנדסברג, להיות חתנו של אחד מגאוני הדור". בחלוף השנים נתמנה רבי יוסף, חתנו של ה'נודע ביהודה', לרבה של קהילת פוזנה המעטירה.
נראה היה שהכול זורם על מי מנוחות, אלא שלפתע החלו להתרוצץ שמועות לא נעימות. בתחילה הן עברו מפה לאוזן, וכעבור זמן נעשה הדבר שיחת הכול ועורר אי-נחת רבה בקהילה.
התברר כי הרבנית, רעייתו של המרא דאתרא, בתו של ה'נודע ביהודה', אינה מכבדת את בעלה הרב. ליתר דיוק, היא הנחילה לו ביזיונות של ממש. תושבים שבאו לביתו סיפרו כי בנוכחותם שפכה על ראש בעלה קיתונות של בוז, כינתה אותו בכינויי גנאי, הכפישה את דמותו, והציגה אותו כעם הארץ וקל דעת.
במצבים כאלה עשה רבי יוסף את עצמו כמי שאינו שומע. הוא לא השיב לרעייתו דבר, אלא הבליג בדומייה והניח לה להטיח בו את ביקורתה החריפה. אם בתחילה חשו בני הקהילה אי-נעימות, הרי שזו הפכה ברבות הזמן למועקה של ממש.
עם כל הכבוד לרבנית, כיצד אפשר להניח לה לבזות את הרב באין מפריע? אלא שרבי יוסף עצמו מנע מהם למחות על כבודו. בדרכו המתונה הבהיר כי אל לו לאיש להתערב ב'שלום הבית' שלו. שתקו אפוא בני הקהילה, ונאלצו לספוג בצער את עלבונות רבם.
התמיהה על התנהגותה של האישה גברה לנוכח הכבוד הרב שהנחיל ה'נודע ביהודה' לחתנו. יחס זה בא לידי ביטוי גם בכתובים. באחת מאיגרותיו של ה'נודע ביהודה' אל חתנו הוא מתבטא כלפיו: "דע, חתני אהובי, בעת שכתבתי לך התשובה, ידי וכל גופי מרתת ממתנייתא דילך, כי ידעתי כי כל סתום לא עממוך, וכביר תמצא ידך בחורין ובסדקין לבדוק אחר סברתי, אם יש לה פירכא בדברי הראשונים, כי כל דבריהם לפניך כשולחן ערוך, ומצורף לזה בינתך הרחבה כבן עזאי בשוקי דטבריא".
הוא אף הרעיף עליו תשבחות נלבבות: "כבודי ומרים ראשי, כל הנחת שלי לעת זקנתי, בתורה ובמעשים הוא יחיד בדורו, בכל מקום הלכה כמותו". נראה היה כי ה'נודע ביהודה' ובתו אינם מכירים אותו אדם... במרוצת הזמן השלימו בני העיר עם הזלזול של הרבנית ברבם הנערץ, ונראה היה כי התופעה נהפכה לשגרה. איש כבר לא הרים גבה כאשר קִנטוריה של הרבנית הוטחו בפני הרב, בנוכחות בני עדתו.
בחודש אדר תקס"א הִכתה הבשורה המרה את תושבי העיר. "נפלה עטרת ראשנו", ביכו הכרוזים, "אוי לה לספינה שאבד קברניטה". רבי יוסף לנדסברג השיב את נשמתו לבוראו.
בני הקהילה האבלים הלכו אחר מיטתו, מזילים דמעות כמים. ליד קברו התאספו כל התושבים, לחלוק לו כבוד אחרון. פתאום ביקשה האלמנה לגשת אל חלקת הקבר הטרייה. המלווים מיהרו לפלס לה דרך. דממה עמדה בחלל האוויר. הכול היו דרוכים לראות מה יקרה.
הרבנית פרצה בבכי חסר מעצורים. היא החלה לשאת דברי הספד בקול חנוק מדמעות. דבריה הִכו את כל המלווים בתדהמה. "הוי, רבי יוסף, רבי יוסף!", פתחה וקראה במר ליבה.
"כעת מותר לי לגלות את סודך, שאותו נצרנו בליבנו במשך שנים רבות. הכול סבורים שרגשות בוז היו בליבי כלפיך; שתהום של איבה הייתה פעורה בינינו; שמתוך רשעות השפלתי אותך לעיני צאן מרעיתך. כעת אפשר לחשוף את האמת: אתה הוא שציווית עליי לנהוג כך. אתה שהורית לי לדבר בגנותך ולזלזל בך בכל עת.
"וכי לא ידעתי את גדולתך העצומה בתורה וביראת שמים? ידעתי גם ידעתי; אלא שלא שיערתי את גודל ענוותנותך ואת מידת השפלות שאימצת לך. "לפני חתונתנו ביקשת להתנות עמי תנאי. 'אבקש ממךְ', אמרתָ, 'לבזות אותי בנוכחות רבים בכל הזדמנות'. הסברת כי הביזיונות שיהיו מנת חלקך ימנעו ממך ליפול במלכודת הגאווה. פחדת שמא יכניס בך היצר גבהות לב. כל ימיך התרחקת מן היהירות וראית בה אוייב שיש ללחום בו ללא הרף. לא הייתה לי כל ברירה אלא למלא את רצונך.
"לא בלב קל עשיתי זאת. כל מילה שאמרתי פצעה את ליבי. פעמים אין-ספור הרגשתי שאינני מסוגלת עוד להשמיע דברים כאלה עליך, דברים שהם כמובן שקר גמור, אך חָזְקה עלי מצוותך. עשיתי ככל שציוויתני, כי זה היה רצונך. עתה נוח בשלום על משכבך, והיֵה מליץ יושר לכל בני עדתך".
נרעשים ונסערים התפזרו בני הקהילה, ובליבם מתעצם החלל שנפער עם לכתו של גדול בישראל זה, שרק עתה עמדו על מדרגתו הנשגבה.
(על-פי 'הנודע ביהודה ומשנתו')
הבשורה על השידוך הטרי עברה מפה לאוזן: "ענבי הגפן בענבי הגפן! זכה רבי יחזקאל לנדא, ה'נודע ביהודה', בחתן משכמו ומעלה; וזכה החתן, הלוא הוא רבי יוסף לנדסברג, להיות חתנו של אחד מגאוני הדור". בחלוף השנים נתמנה רבי יוסף, חתנו של ה'נודע ביהודה', לרבה של קהילת פוזנה המעטירה.
נראה היה שהכול זורם על מי מנוחות, אלא שלפתע החלו להתרוצץ שמועות לא נעימות. בתחילה הן עברו מפה לאוזן, וכעבור זמן נעשה הדבר שיחת הכול ועורר אי-נחת רבה בקהילה.
התברר כי הרבנית, רעייתו של המרא דאתרא, בתו של ה'נודע ביהודה', אינה מכבדת את בעלה הרב. ליתר דיוק, היא הנחילה לו ביזיונות של ממש. תושבים שבאו לביתו סיפרו כי בנוכחותם שפכה על ראש בעלה קיתונות של בוז, כינתה אותו בכינויי גנאי, הכפישה את דמותו, והציגה אותו כעם הארץ וקל דעת.
במצבים כאלה עשה רבי יוסף את עצמו כמי שאינו שומע. הוא לא השיב לרעייתו דבר, אלא הבליג בדומייה והניח לה להטיח בו את ביקורתה החריפה. אם בתחילה חשו בני הקהילה אי-נעימות, הרי שזו הפכה ברבות הזמן למועקה של ממש.
עם כל הכבוד לרבנית, כיצד אפשר להניח לה לבזות את הרב באין מפריע? אלא שרבי יוסף עצמו מנע מהם למחות על כבודו. בדרכו המתונה הבהיר כי אל לו לאיש להתערב ב'שלום הבית' שלו. שתקו אפוא בני הקהילה, ונאלצו לספוג בצער את עלבונות רבם.
התמיהה על התנהגותה של האישה גברה לנוכח הכבוד הרב שהנחיל ה'נודע ביהודה' לחתנו. יחס זה בא לידי ביטוי גם בכתובים. באחת מאיגרותיו של ה'נודע ביהודה' אל חתנו הוא מתבטא כלפיו: "דע, חתני אהובי, בעת שכתבתי לך התשובה, ידי וכל גופי מרתת ממתנייתא דילך, כי ידעתי כי כל סתום לא עממוך, וכביר תמצא ידך בחורין ובסדקין לבדוק אחר סברתי, אם יש לה פירכא בדברי הראשונים, כי כל דבריהם לפניך כשולחן ערוך, ומצורף לזה בינתך הרחבה כבן עזאי בשוקי דטבריא".
הוא אף הרעיף עליו תשבחות נלבבות: "כבודי ומרים ראשי, כל הנחת שלי לעת זקנתי, בתורה ובמעשים הוא יחיד בדורו, בכל מקום הלכה כמותו". נראה היה כי ה'נודע ביהודה' ובתו אינם מכירים אותו אדם... במרוצת הזמן השלימו בני העיר עם הזלזול של הרבנית ברבם הנערץ, ונראה היה כי התופעה נהפכה לשגרה. איש כבר לא הרים גבה כאשר קִנטוריה של הרבנית הוטחו בפני הרב, בנוכחות בני עדתו.
בחודש אדר תקס"א הִכתה הבשורה המרה את תושבי העיר. "נפלה עטרת ראשנו", ביכו הכרוזים, "אוי לה לספינה שאבד קברניטה". רבי יוסף לנדסברג השיב את נשמתו לבוראו.
בני הקהילה האבלים הלכו אחר מיטתו, מזילים דמעות כמים. ליד קברו התאספו כל התושבים, לחלוק לו כבוד אחרון. פתאום ביקשה האלמנה לגשת אל חלקת הקבר הטרייה. המלווים מיהרו לפלס לה דרך. דממה עמדה בחלל האוויר. הכול היו דרוכים לראות מה יקרה.
הרבנית פרצה בבכי חסר מעצורים. היא החלה לשאת דברי הספד בקול חנוק מדמעות. דבריה הִכו את כל המלווים בתדהמה. "הוי, רבי יוסף, רבי יוסף!", פתחה וקראה במר ליבה.
"כעת מותר לי לגלות את סודך, שאותו נצרנו בליבנו במשך שנים רבות. הכול סבורים שרגשות בוז היו בליבי כלפיך; שתהום של איבה הייתה פעורה בינינו; שמתוך רשעות השפלתי אותך לעיני צאן מרעיתך. כעת אפשר לחשוף את האמת: אתה הוא שציווית עליי לנהוג כך. אתה שהורית לי לדבר בגנותך ולזלזל בך בכל עת.
"וכי לא ידעתי את גדולתך העצומה בתורה וביראת שמים? ידעתי גם ידעתי; אלא שלא שיערתי את גודל ענוותנותך ואת מידת השפלות שאימצת לך. "לפני חתונתנו ביקשת להתנות עמי תנאי. 'אבקש ממךְ', אמרתָ, 'לבזות אותי בנוכחות רבים בכל הזדמנות'. הסברת כי הביזיונות שיהיו מנת חלקך ימנעו ממך ליפול במלכודת הגאווה. פחדת שמא יכניס בך היצר גבהות לב. כל ימיך התרחקת מן היהירות וראית בה אוייב שיש ללחום בו ללא הרף. לא הייתה לי כל ברירה אלא למלא את רצונך.
"לא בלב קל עשיתי זאת. כל מילה שאמרתי פצעה את ליבי. פעמים אין-ספור הרגשתי שאינני מסוגלת עוד להשמיע דברים כאלה עליך, דברים שהם כמובן שקר גמור, אך חָזְקה עלי מצוותך. עשיתי ככל שציוויתני, כי זה היה רצונך. עתה נוח בשלום על משכבך, והיֵה מליץ יושר לכל בני עדתך".
נרעשים ונסערים התפזרו בני הקהילה, ובליבם מתעצם החלל שנפער עם לכתו של גדול בישראל זה, שרק עתה עמדו על מדרגתו הנשגבה.
(על-פי 'הנודע ביהודה ומשנתו')
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
