מערכת COL
|
יום ט"ו שבט ה׳תשע״ו
25.01.2016
ט"ו בשבט – האילן, הפירות והירח ● הרב אלי וולף
הקשר של יום זה עם פירות, מודגש במיוחד בתוכני ההלכתי של "ראש השנה לאילן", בחמשה-עשר בשבט. משמעותה ההלכתית של יום זה הינו – לא כל כך האילן עצמו, אלא בעיקר פירות האילן • לרגל ט"ו בשבט ראש השנה לאילן
הרב אלי וולף (תמונת רקע: באדיבות עמי מימון)
הרב אלי וולף
יום חמשה עשר בשבט הוא "ראש השנה לאילן" (כדעת בית הלל במשנה, ראש השנה א, א).
תוכנה של ההגדרה "ראש השנה", ולא "תחילת השנה", היא - כשם שה"ראש" כולל בתוכו את חיות כל הגוף, והוא זה המנהיג את כל אברי הגוף, כך הנהגת האדם במשך כל ימות השנה, צריכה להיות על פי ההחלטות הטובות שהוא מקבל על עצמו ביום "ראש השנה".
יום חמשה עשר בשבט, "ראש השנה" לאילן, היום שהוא "ראש" לכל הימים שיבואו אחריו – אמור להתוות עבורנו דרך, להעניק לנו תוכן והוראה לכל ימות השנה.
התורה אומרת "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט), כך שעלינו להפיק לקח מ"עץ השדה", מראש השנה לאילן, לתפקידו של "האדם".
● ● ●
רבי יוחנן אומר (תענית ז) שדברי הפסוק "לא תשחית את עצה .. כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה" – הינם הוראה בתחום לימוד התורה.
תלמיד חכם הלומד תורה, נמשל לעץ מאכל. והתורה מורה לנו: "אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל, ואותו לא תכרות", עלינו ללמוד ממנו תורה, ולא להיפרד, לא "להיכרת" ממנו".
אך לימוד התורה לכשעצמו – אין בו די. מטרת הלימוד, תפקידו של "עץ השדה", היא להביא לידי מעשה, "גדול תלמוד – שמביא לידי מעשה".
זו גם מטרתו של האילן. כאשר הקב"ה ברא את האילנות ביום השלישי לבריאת העולם, הוא אמר (בראשית א, יא): "תדשא הארץ .. עץ פרי עושה פרי למינו, אשר זרעו בו". תפקידו של האילן, של "עץ השדה", הוא להיות "עץ פרי עושה פרי", להוציא פירות.
ולא רק להוציא פירות, אלא הפירות צריכים להיות כאלו "אשר זרעו בו", פירות הנושאים בתוכם זרעים, שמהם יצמחו אילנות חדשים נוספים.
כך שלימוד התורה, "האדם עץ השדה", צריך להוציא פירות. לימוד התורה לא יכול להישאר בתחום העיון בלבד, אלא עליו להביא לידי פועל, לידי קיום המצוות, להביא פירות.
בדין עגלה ערופה, כותבת התורה (דברים כא, א-ד), שאם נמצא אדם הרוג מוטל בשדה ולא נודע מי הכהו, אזי יש לקחת "עגלת-בקר", להוריד אותה "אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע", ושם יש לערוף את העגלה.
מסבירים חז"ל (סוטה מו) שתוכנו של דין זה הוא: "אמר הקב"ה: יבוא דבר שלא עשה פירות [="עגלה"], וייערף במקום שאין עושה פירות [="אשר לא יעבד בו ולא יזרע"], ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות".
ומסקנת הגמרא שם היא, "שלא הניחו לעשות פירות" – לא הניחו לו לקיים מצוות. פירות, הינם מצוות
כך שפירות האילן, מבטאים את קיום המצוות, הפירות הן התוצאה שצריכה לצאת מהאילן, המצוות הן התוצאה שצריכה לצאת מלימוד התורה.
● ● ●
הקשר של יום זה עם פירות, מודגש במיוחד בתוכני ההלכתי של "ראש השנה לאילן", בחמשה-עשר בשבט.
משמעותה ההלכתית של יום זה הינו – לא כל כך האילן עצמו, אלא בעיקר פירות האילן.
משמעות יום זה הינו (כפירושו של רש"י למשנה במסכת ראש השנה): "אין מעשרין מפירות שחנטו קודם שבט, על שחנטו לאחר שבט", אסור לערב את פירות האילן, את אלו שהחנטה שלהם היתה לפני ראש השנה לאילן, עם אלו שהחנטה שלהם היתה לאחר יום זה.
ראש השנה לאילן יוצר הפרדה בין פירות שחנטתם היתה בשנה שהסתיימה, לפירות שחנטתם בשנה החדשה. יש לעשר מפירות כל שנה על תוצרת השנה, ולא לעשר מפירות שנה אחת על חברתה.
גם הלכה זו מהווה הוראה לעבודתו של היהודי את הקב"ה.
עלינו לדעת שישנו קו המפריד בין השנה החולפת לשנה החדשה, ואין לערב בין "פירות" השנה שעברה עם "פירות" השנה החדשה
עלינו לסיים את "פירות-מצוות" השנה המסתיימת. "מצוה הבאה לידך, אל תחמיצנה", כאשר מזדמנת לידי אפשרות לקיים "מצווה"-"פרי", אזי אסור לי לדחותה למועד אחר. אל לי לערב אותה עם מצוות מועד עתידי, אלא "מצוה הבא לידך, אל תחמיצנה", עלי לקיים אותה בזריזות ובשלימות.
ובמקביל לשלימות עבודת האתמול, עלי לדעת שכעת מתחילה שנה חדשה, עלי להיות חדור בתחושת חידוש לגבי יום האתמול. עלי לקיים מצוות-פירות, עם חיות חדשה. שנה חדשה התחילה.
עלינו ללמוד תורה, "כי האדם עץ השדה", לימוד תורה באופן שיביא איתו פירות, "עץ פרי עושה פרי למינו" – מתוך חיות מחודשת, מתוך תחושת "שנה חדשה".
● ● ●
רעיון זה, (א) שיש למלא ולהשלים את עבודת האתמול ולא לדחותה ליום המחרת. (ב) מיום זה ואילך נדרשת חיות מחודשת בעבודתו של היהודי את הקב"ה – באים לידי ביטוי בכך שראש השנה לאילן הינו בחמשה עשר בשבט.
יום חמשה עשר בשבט, זהו יום בו אורו של הירח מאיר במלואו, "קיימא סיהרא באשלמותא", הירח נמצא בשלימותו.
עם ישראל נמשל ללבנה, "ישראל מונין ללבנה, ודומין ללבנה" (סוכה כט), כך שיום חמשה עשר לחודש מבטא (א) שלימות בעבודתם של עם ישראל, שלימות ימי האתמול. (ב) מאידך, הירח מבטא גם "התחדשות" ועבודה חדשה, וכפי שחז"ל אומרים לגבי עם ישראל (סנהדרין מב) "שהם עתידים להתחדש כמותה", כמו שהירח מתחדש בכל חודש, כך לעתיד לבוא, גם עם ישראל יתחדש.
יום החמשה עשר לשבט, ראש השנה לאילן, היום בו מתחילה חנטת פירות השנה החדשה, מבטא את שתי העבודות הנדרשות מיהודי: שלימות בעבודת האתמול, והתחדשות בעבודת המחר.
● ● ●
רעיון נוסף הנלמד מחמשה עשר לחודש שבט הוא: תפקידו של הירח הוא, כנאמר בעת בריאתו (בראשית א, טו): "להאיר על הארץ". תפקידו הוא, לא עבור עצמו – אלא למען הזולת, תושבי הארץ.
השינויים שישנם בירח, שלימותו וחידושו, בימות החודש - אינם בגוף חומר הירח, הם גם לא באור שהוא מקבל מן השמש, הירח מקבל את אורו מן השמש במידה שווה בכל ימות החודש. השינויים הם רק באופן בו הוא מאיר אלינו, "להאיר על הארץ". בתחילת החודש הוא לא מאיר כאן, ובחמשה עשר לחודש הוא מאיר לעולם "באשלמותא".
למרות שהוא עצמו מקבל אור מן השמש בכל ימות החודש, אך כיון שכל תפקידו הוא "להאיר על הארץ", אזי רק כאשר הוא ממלא את תפקידו בשלימות, הוא נקרא שלם.
דבר זה מהווה עבורנו מסר, דומה לתוכנו של ראש השנה לאילן ותפקידו של האילן:
תפקידו של האילן הוא – להוציא פירות, ותפקידם של הפירות הוא, לא שהם יישארו על העץ, אלא שיקטפו אותם, ואחרים ייהנו מהם, ומגרעיני הפירות ייטעו אילנות חדשים "עושה פרי, אשר זרעו בו".
תפקידנו הוא, לא להסתפק רק בעבודה אישית של שלימות עבודת האתמול, ובהתחדשות עבודת המחר – אלא עלינו "להאיר על הארץ", להאיר לזולת, להשפיע גם על האחר להגיע לשני תחומי עבודת ה' אלו. שגם הוא יהיה מושלם בעבודת האתמול, ויתחדש בחיות מחודשת בעבודת המחר.
עלינו לוודא שגם הזולת יהיה "כי האדם עץ השדה", וכי גם הוא יהיה "עץ פרי עושה פרי".
ועל ידי עבודה זו, נזכה לקיום הייעוד (ישעיהו ל, כו) "והיה אור הלבנה כאור החמה" בביאת משיח צדקנו, ונגיע כולנו אל הארץ שהפירות השתבחו בה, "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש", "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה", בקרוב ממש
(משיחת חמשה עשר בשבט תשד"מ)
יום חמשה עשר בשבט הוא "ראש השנה לאילן" (כדעת בית הלל במשנה, ראש השנה א, א).
תוכנה של ההגדרה "ראש השנה", ולא "תחילת השנה", היא - כשם שה"ראש" כולל בתוכו את חיות כל הגוף, והוא זה המנהיג את כל אברי הגוף, כך הנהגת האדם במשך כל ימות השנה, צריכה להיות על פי ההחלטות הטובות שהוא מקבל על עצמו ביום "ראש השנה".
יום חמשה עשר בשבט, "ראש השנה" לאילן, היום שהוא "ראש" לכל הימים שיבואו אחריו – אמור להתוות עבורנו דרך, להעניק לנו תוכן והוראה לכל ימות השנה.
התורה אומרת "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט), כך שעלינו להפיק לקח מ"עץ השדה", מראש השנה לאילן, לתפקידו של "האדם".
● ● ●
רבי יוחנן אומר (תענית ז) שדברי הפסוק "לא תשחית את עצה .. כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה" – הינם הוראה בתחום לימוד התורה.
תלמיד חכם הלומד תורה, נמשל לעץ מאכל. והתורה מורה לנו: "אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל, ואותו לא תכרות", עלינו ללמוד ממנו תורה, ולא להיפרד, לא "להיכרת" ממנו".
אך לימוד התורה לכשעצמו – אין בו די. מטרת הלימוד, תפקידו של "עץ השדה", היא להביא לידי מעשה, "גדול תלמוד – שמביא לידי מעשה".
זו גם מטרתו של האילן. כאשר הקב"ה ברא את האילנות ביום השלישי לבריאת העולם, הוא אמר (בראשית א, יא): "תדשא הארץ .. עץ פרי עושה פרי למינו, אשר זרעו בו". תפקידו של האילן, של "עץ השדה", הוא להיות "עץ פרי עושה פרי", להוציא פירות.
ולא רק להוציא פירות, אלא הפירות צריכים להיות כאלו "אשר זרעו בו", פירות הנושאים בתוכם זרעים, שמהם יצמחו אילנות חדשים נוספים.
כך שלימוד התורה, "האדם עץ השדה", צריך להוציא פירות. לימוד התורה לא יכול להישאר בתחום העיון בלבד, אלא עליו להביא לידי פועל, לידי קיום המצוות, להביא פירות.
בדין עגלה ערופה, כותבת התורה (דברים כא, א-ד), שאם נמצא אדם הרוג מוטל בשדה ולא נודע מי הכהו, אזי יש לקחת "עגלת-בקר", להוריד אותה "אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע", ושם יש לערוף את העגלה.
מסבירים חז"ל (סוטה מו) שתוכנו של דין זה הוא: "אמר הקב"ה: יבוא דבר שלא עשה פירות [="עגלה"], וייערף במקום שאין עושה פירות [="אשר לא יעבד בו ולא יזרע"], ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות".
ומסקנת הגמרא שם היא, "שלא הניחו לעשות פירות" – לא הניחו לו לקיים מצוות. פירות, הינם מצוות
כך שפירות האילן, מבטאים את קיום המצוות, הפירות הן התוצאה שצריכה לצאת מהאילן, המצוות הן התוצאה שצריכה לצאת מלימוד התורה.
● ● ●
הקשר של יום זה עם פירות, מודגש במיוחד בתוכני ההלכתי של "ראש השנה לאילן", בחמשה-עשר בשבט.
משמעותה ההלכתית של יום זה הינו – לא כל כך האילן עצמו, אלא בעיקר פירות האילן.
משמעות יום זה הינו (כפירושו של רש"י למשנה במסכת ראש השנה): "אין מעשרין מפירות שחנטו קודם שבט, על שחנטו לאחר שבט", אסור לערב את פירות האילן, את אלו שהחנטה שלהם היתה לפני ראש השנה לאילן, עם אלו שהחנטה שלהם היתה לאחר יום זה.
ראש השנה לאילן יוצר הפרדה בין פירות שחנטתם היתה בשנה שהסתיימה, לפירות שחנטתם בשנה החדשה. יש לעשר מפירות כל שנה על תוצרת השנה, ולא לעשר מפירות שנה אחת על חברתה.
גם הלכה זו מהווה הוראה לעבודתו של היהודי את הקב"ה.
עלינו לדעת שישנו קו המפריד בין השנה החולפת לשנה החדשה, ואין לערב בין "פירות" השנה שעברה עם "פירות" השנה החדשה
עלינו לסיים את "פירות-מצוות" השנה המסתיימת. "מצוה הבאה לידך, אל תחמיצנה", כאשר מזדמנת לידי אפשרות לקיים "מצווה"-"פרי", אזי אסור לי לדחותה למועד אחר. אל לי לערב אותה עם מצוות מועד עתידי, אלא "מצוה הבא לידך, אל תחמיצנה", עלי לקיים אותה בזריזות ובשלימות.
ובמקביל לשלימות עבודת האתמול, עלי לדעת שכעת מתחילה שנה חדשה, עלי להיות חדור בתחושת חידוש לגבי יום האתמול. עלי לקיים מצוות-פירות, עם חיות חדשה. שנה חדשה התחילה.
עלינו ללמוד תורה, "כי האדם עץ השדה", לימוד תורה באופן שיביא איתו פירות, "עץ פרי עושה פרי למינו" – מתוך חיות מחודשת, מתוך תחושת "שנה חדשה".
● ● ●
רעיון זה, (א) שיש למלא ולהשלים את עבודת האתמול ולא לדחותה ליום המחרת. (ב) מיום זה ואילך נדרשת חיות מחודשת בעבודתו של היהודי את הקב"ה – באים לידי ביטוי בכך שראש השנה לאילן הינו בחמשה עשר בשבט.
יום חמשה עשר בשבט, זהו יום בו אורו של הירח מאיר במלואו, "קיימא סיהרא באשלמותא", הירח נמצא בשלימותו.
עם ישראל נמשל ללבנה, "ישראל מונין ללבנה, ודומין ללבנה" (סוכה כט), כך שיום חמשה עשר לחודש מבטא (א) שלימות בעבודתם של עם ישראל, שלימות ימי האתמול. (ב) מאידך, הירח מבטא גם "התחדשות" ועבודה חדשה, וכפי שחז"ל אומרים לגבי עם ישראל (סנהדרין מב) "שהם עתידים להתחדש כמותה", כמו שהירח מתחדש בכל חודש, כך לעתיד לבוא, גם עם ישראל יתחדש.
יום החמשה עשר לשבט, ראש השנה לאילן, היום בו מתחילה חנטת פירות השנה החדשה, מבטא את שתי העבודות הנדרשות מיהודי: שלימות בעבודת האתמול, והתחדשות בעבודת המחר.
● ● ●
רעיון נוסף הנלמד מחמשה עשר לחודש שבט הוא: תפקידו של הירח הוא, כנאמר בעת בריאתו (בראשית א, טו): "להאיר על הארץ". תפקידו הוא, לא עבור עצמו – אלא למען הזולת, תושבי הארץ.
השינויים שישנם בירח, שלימותו וחידושו, בימות החודש - אינם בגוף חומר הירח, הם גם לא באור שהוא מקבל מן השמש, הירח מקבל את אורו מן השמש במידה שווה בכל ימות החודש. השינויים הם רק באופן בו הוא מאיר אלינו, "להאיר על הארץ". בתחילת החודש הוא לא מאיר כאן, ובחמשה עשר לחודש הוא מאיר לעולם "באשלמותא".
למרות שהוא עצמו מקבל אור מן השמש בכל ימות החודש, אך כיון שכל תפקידו הוא "להאיר על הארץ", אזי רק כאשר הוא ממלא את תפקידו בשלימות, הוא נקרא שלם.
דבר זה מהווה עבורנו מסר, דומה לתוכנו של ראש השנה לאילן ותפקידו של האילן:
תפקידו של האילן הוא – להוציא פירות, ותפקידם של הפירות הוא, לא שהם יישארו על העץ, אלא שיקטפו אותם, ואחרים ייהנו מהם, ומגרעיני הפירות ייטעו אילנות חדשים "עושה פרי, אשר זרעו בו".
תפקידנו הוא, לא להסתפק רק בעבודה אישית של שלימות עבודת האתמול, ובהתחדשות עבודת המחר – אלא עלינו "להאיר על הארץ", להאיר לזולת, להשפיע גם על האחר להגיע לשני תחומי עבודת ה' אלו. שגם הוא יהיה מושלם בעבודת האתמול, ויתחדש בחיות מחודשת בעבודת המחר.
עלינו לוודא שגם הזולת יהיה "כי האדם עץ השדה", וכי גם הוא יהיה "עץ פרי עושה פרי".
ועל ידי עבודה זו, נזכה לקיום הייעוד (ישעיהו ל, כו) "והיה אור הלבנה כאור החמה" בביאת משיח צדקנו, ונגיע כולנו אל הארץ שהפירות השתבחו בה, "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש", "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה", בקרוב ממש
(משיחת חמשה עשר בשבט תשד"מ)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
