מערכת COL
|
יום ד' שבט ה׳תשע״ו
14.01.2016
מה פשר הלימוד בע"פ שכל-כך מקודש בחב"ד? ● בנימין ליפקין
מה פשר הלימוד הזה בעל פה שכל כך מקדשים אותו אצלכם? נשאלתי פעם על ידי מי שלא זכה לגדול בבית מי שמתנהג בחסידות. הילדים לא מבינים מאומה ממה שהם מדקלמים. גם מבוגר צריך הדרכה, שיעורים וספרי עזר כדי ללמוד תניא. וילדים שלומדים תניא על פה, מה זה נותן להם? ● טור מיוחד לקראת יו"ד שבט לימוד בעל-פה
(באדיבות JEM)
בנימין ליפקין
זכור לא אשכח את אותו בוקר בו התייצב בפתח הכיתה.
הייתה זו דמותו התלושה לכאורה מכל זיק חיבור לעולם הזה של ר' שמעון הצדיק, שהוריי שייבדלו לחיים טובים ארוכים ובריאים חלקו עמו כל השנים את אותו בניין מגורים, ברחוב אלקנה הירושלמי. ילדים היינו, תלמידים בכיתתו של איש החינוך עד עצם היום הזה, ולאורך ימים ושנים, הרה"ח ר' טוביה זילברשטרום.
אגב: לימים נודע כי אפילו הרבי אימץ כינוי זה ביחס לדמות זו, במהלך יחידות לה זכה הרה"ח ר' חיים שטרן ע"ה (עוד דמות מירושלים של פעם שאך לאחרונה נחשפנו באמצעות ה'הנחה' השבועית לאיגרת-קודש מיוחדת במינה שכתב לו הרבי על מחשבה שהייתה עמו, ככל הנראה, לעזוב את ירושלים).
כשעיניו עצומות באופייניות ופניו חרושות קמטים הושיט ר' שמעון את ידו לר' טוביה כמבקש נדבה. ור' טוביה הביט כתמה: וואס ווילט איר ר' שמעון? מה זאת אומרת, מה אני רוצה, השיב ר' שמעון ופניו האדימו. מאמר. 'באתי לגני' אני רוצה. בטח אתם לומדים עם התלמידים. אני רוצה אחד. לשנן לעצמי.
הוא יצא מנקודת הנחה שהכיתה כולה משננת כעת בהתמדה את "באתי לגני" ורצה לעצמו עותק אחד, לשנן, ללמוד. ובלכתך בדרך. כי איך אפשר להגיע ליו"ד שבט והמאמר על חמשת פרקיו לא יהיה שגור בפיו. על אתר קיבל ר' שמעון הצדיק את מבוקשו ויצא לדרכו.
מני אז מלווה אותי אותו שינון של המאמר כל אימת שקרב ובא היום הגדול יו"ד שבט. הקול המיוחד כל כך של הרבי בעת אמירת אותו מאמר, ביו"ד שבט תשי"א, מרעיד כל נים. כל פעם ששומעים את אותה הקלטה אותנטית של רגעי סגולה, כשהרבי מקדים ואומר ביידיש "דער מאמר וואס דער רבי דער שווער האט געשריבן הויבט זיך אן: באתי לגני אחותי כלה" (המאמר שכתב מורי וחמי הרבי מתחיל, באתי לגני) – אי אפשר שלא לחוש את אותה דריכות סמיכה שהשתלטה על כל הניצבים הצפופים בזאל הקטן באותו רגע נשגב וטהור של 'קבלת הנשיאות'.
בימי נעורינו, לא היה מי שלא שינן את המאמר על פה כחובת גברא לקראת בוא היום הגדול. במרוצת השנים, זוכה הנני מדי שנה בשנה, לראות את גדיי הצאן אשר בבית, מדקלמים ומשננים, כל חד לפום שיעורא דיליה ובהתאם לגיל שלו, את המאמר הזה.
דור לדור יביע אומר. אני זוכר את סבא, המשפיע רבי שייע ליפקין ע"ה, חוזר על המאמר בעיניים עצומות כשהוא טורח לפרט, מן המקור, את כל שבעת הצדיקים שהורידו את השכינה מרקיע לרקיע; אני זוכר את ימי הבחרות של החזרה המחולקת לפרקים, לאחר ערבית, שחרית ומנחה ביום יו"ד שבט עצמו; וכיום הזה, איזה אושר יכול להיות גדול מזה כשהילד בן השש מגיע אליך ומבקש, "אבא, בחן אותי, אני רוצה מחר להיבחן בכיתה".
*
מה פשר הלימוד הזה בעל פה שכל כך מקדשים אותו אצלכם? נשאלתי פעם על ידי מי שלא זכה לגדול בבית מי שמתנהג בחסידות. הילדים לא מבינים מאומה ממה שהם מדקלמים. גם מבוגר צריך הדרכה, שיעורים וספרי עזר כדי ללמוד תניא. וילדים שלומדים תניא על פה, מה זה נותן להם?
את אותה שאלה הקשו בפניי לא פעם על ההקפדה בחב"ד שחתן בר המצווה יאמר את המאמר כולו על פה, מהחל ועד כלה, ולא יפסיקוהו כמנהג העולם, לאחר תיבות אחדות של הדרשה.
התשובה על כך נעוצה, כידוע, בדברים שהרבי כותב שוב ושוב בספר 'היום יום' על מעלת הלימוד בעל פה, על מה שזה מחולל בנפש הלומד ובאוויר הרחוב. הדברים ידועים, מפורסמים ומבוארים היטב בפי המשפיעים לדורותיהם.
אולם מעבר לכך, יש בעצם השינון הזה של לשון הרב, ללא כל הבנה והשגה, את החינוך הנכון והמוחשי ביותר להתקשרות אמת לרבי. ללא פניות, ללא הרגשים, למעלה מכל טעם ודעת.
כשמתקרבים ליו"ד שבט, שחסידים כינוהו "ראש השנה להתקשרות", אין הכנה גדולה, נשגבה וקדושה מזו. חינוך, כידוע לכול, הוא מלשון רגילות. חנוך לנער על פי דרכו. כל מי שמבקש ומשתוקק לחנך את ילדיו להתקשרות טהורה, אמיתית וחפה מכל מלאכותיות או תוספת עצמית, יכול לעשות זאת בצורה הבסיסית ביותר באמצעות השינון הקדוש הזה, מילה במילה, אות באות.
ואם על לימוד בשנות הילדות הרכות נאמר כי גירסא דינקותא לא משתכחי – אין ספק שהדבר יחול לא רק על עצם הלימוד והתיבות הקדושות היוצאות מפי הילד הלומד שלא ימושו מזכרונו אלא על ההתקשרות האמיתית אל הרבי באמצעות לימוד ושינון תורתו.
ושכנתי בתוכם. בתוך כל אחד ואחד.
זכור לא אשכח את אותו בוקר בו התייצב בפתח הכיתה.
הייתה זו דמותו התלושה לכאורה מכל זיק חיבור לעולם הזה של ר' שמעון הצדיק, שהוריי שייבדלו לחיים טובים ארוכים ובריאים חלקו עמו כל השנים את אותו בניין מגורים, ברחוב אלקנה הירושלמי. ילדים היינו, תלמידים בכיתתו של איש החינוך עד עצם היום הזה, ולאורך ימים ושנים, הרה"ח ר' טוביה זילברשטרום.
אגב: לימים נודע כי אפילו הרבי אימץ כינוי זה ביחס לדמות זו, במהלך יחידות לה זכה הרה"ח ר' חיים שטרן ע"ה (עוד דמות מירושלים של פעם שאך לאחרונה נחשפנו באמצעות ה'הנחה' השבועית לאיגרת-קודש מיוחדת במינה שכתב לו הרבי על מחשבה שהייתה עמו, ככל הנראה, לעזוב את ירושלים).
כשעיניו עצומות באופייניות ופניו חרושות קמטים הושיט ר' שמעון את ידו לר' טוביה כמבקש נדבה. ור' טוביה הביט כתמה: וואס ווילט איר ר' שמעון? מה זאת אומרת, מה אני רוצה, השיב ר' שמעון ופניו האדימו. מאמר. 'באתי לגני' אני רוצה. בטח אתם לומדים עם התלמידים. אני רוצה אחד. לשנן לעצמי.
הוא יצא מנקודת הנחה שהכיתה כולה משננת כעת בהתמדה את "באתי לגני" ורצה לעצמו עותק אחד, לשנן, ללמוד. ובלכתך בדרך. כי איך אפשר להגיע ליו"ד שבט והמאמר על חמשת פרקיו לא יהיה שגור בפיו. על אתר קיבל ר' שמעון הצדיק את מבוקשו ויצא לדרכו.
מני אז מלווה אותי אותו שינון של המאמר כל אימת שקרב ובא היום הגדול יו"ד שבט. הקול המיוחד כל כך של הרבי בעת אמירת אותו מאמר, ביו"ד שבט תשי"א, מרעיד כל נים. כל פעם ששומעים את אותה הקלטה אותנטית של רגעי סגולה, כשהרבי מקדים ואומר ביידיש "דער מאמר וואס דער רבי דער שווער האט געשריבן הויבט זיך אן: באתי לגני אחותי כלה" (המאמר שכתב מורי וחמי הרבי מתחיל, באתי לגני) – אי אפשר שלא לחוש את אותה דריכות סמיכה שהשתלטה על כל הניצבים הצפופים בזאל הקטן באותו רגע נשגב וטהור של 'קבלת הנשיאות'.
בימי נעורינו, לא היה מי שלא שינן את המאמר על פה כחובת גברא לקראת בוא היום הגדול. במרוצת השנים, זוכה הנני מדי שנה בשנה, לראות את גדיי הצאן אשר בבית, מדקלמים ומשננים, כל חד לפום שיעורא דיליה ובהתאם לגיל שלו, את המאמר הזה.
דור לדור יביע אומר. אני זוכר את סבא, המשפיע רבי שייע ליפקין ע"ה, חוזר על המאמר בעיניים עצומות כשהוא טורח לפרט, מן המקור, את כל שבעת הצדיקים שהורידו את השכינה מרקיע לרקיע; אני זוכר את ימי הבחרות של החזרה המחולקת לפרקים, לאחר ערבית, שחרית ומנחה ביום יו"ד שבט עצמו; וכיום הזה, איזה אושר יכול להיות גדול מזה כשהילד בן השש מגיע אליך ומבקש, "אבא, בחן אותי, אני רוצה מחר להיבחן בכיתה".
*
מה פשר הלימוד הזה בעל פה שכל כך מקדשים אותו אצלכם? נשאלתי פעם על ידי מי שלא זכה לגדול בבית מי שמתנהג בחסידות. הילדים לא מבינים מאומה ממה שהם מדקלמים. גם מבוגר צריך הדרכה, שיעורים וספרי עזר כדי ללמוד תניא. וילדים שלומדים תניא על פה, מה זה נותן להם?
את אותה שאלה הקשו בפניי לא פעם על ההקפדה בחב"ד שחתן בר המצווה יאמר את המאמר כולו על פה, מהחל ועד כלה, ולא יפסיקוהו כמנהג העולם, לאחר תיבות אחדות של הדרשה.
התשובה על כך נעוצה, כידוע, בדברים שהרבי כותב שוב ושוב בספר 'היום יום' על מעלת הלימוד בעל פה, על מה שזה מחולל בנפש הלומד ובאוויר הרחוב. הדברים ידועים, מפורסמים ומבוארים היטב בפי המשפיעים לדורותיהם.
אולם מעבר לכך, יש בעצם השינון הזה של לשון הרב, ללא כל הבנה והשגה, את החינוך הנכון והמוחשי ביותר להתקשרות אמת לרבי. ללא פניות, ללא הרגשים, למעלה מכל טעם ודעת.
כשמתקרבים ליו"ד שבט, שחסידים כינוהו "ראש השנה להתקשרות", אין הכנה גדולה, נשגבה וקדושה מזו. חינוך, כידוע לכול, הוא מלשון רגילות. חנוך לנער על פי דרכו. כל מי שמבקש ומשתוקק לחנך את ילדיו להתקשרות טהורה, אמיתית וחפה מכל מלאכותיות או תוספת עצמית, יכול לעשות זאת בצורה הבסיסית ביותר באמצעות השינון הקדוש הזה, מילה במילה, אות באות.
ואם על לימוד בשנות הילדות הרכות נאמר כי גירסא דינקותא לא משתכחי – אין ספק שהדבר יחול לא רק על עצם הלימוד והתיבות הקדושות היוצאות מפי הילד הלומד שלא ימושו מזכרונו אלא על ההתקשרות האמיתית אל הרבי באמצעות לימוד ושינון תורתו.
ושכנתי בתוכם. בתוך כל אחד ואחד.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
