פרק ו'
ממעמקים

יוסי גולדשטיין

שמי יחיאל, כלפי חוץ אני אדם רגיל, אבל אני מרגיש משהו בתוכי מת, אין לי סיבה אמיתית לקום בבוקר, ואין לי ממש מושג מה החיים האלה רוצים ממני.

משהו בחוויה הפנימית שלי חסר, או כמו שהמטפל שלי אומר "חסר לי משהו באני הפנימי".

לא תמיד הייתי כך, הייתי ילד רגיל, אפילו עליז לפעמים, אבל תמיד אני זוכר עצמי קצת בצד, קצת עצוב.

בבוקר כשאני יוצא לעבודה אני מביט סביבי, ורואה אנשים ממהרים, מפטפטים, צוחקים עם ילדיהם, ואפילו נראים שמחים.

ואני, בתוכי, מקנא, לא מבין איך הם עושים את זה, מהו המתכון לחיים שמחים, או לפחות לא עצובים.

כי אצלי החיים לא האירו פנים, אמנם אני נשוי לאישה טובה, ויש לי גם חמישה ילדים טובים, ואפילו עבודה יחסית מסודרת, אבל משהו בחיים שלי אפור ומשעמם, אין שום דבר שגורם לי לשמוח.

אתמול בלילה חגגנו יומולדת 11 לביתי הבכורה, אשתי אפתה עוגה מצוינת, והילדים שמחו, שרו, ואכלו ממתקים, ורק אני יושב שם, לא מבין מה רוצים ממני, ואיך בכלל אפשר לשמוח?, רק חיכיתי שזה יגמר, ואוכל ללכת לישון.

מהי בכלל שמחה? בפורים אולי אני מרגיש שמחה, אחרי שאני שותה קצת לחיים, אבל האם זו שמחה? ומדוע אני צריך לשתות כדי להרגיש טוב, האם זה לא משהו שמגיע מבפנים באופן טבעי?

***

זכור לי שבישיבה גדולה למדתי פעם מאמר בעניין "עבדו את ה' בשמחה תמיד" שעצם זה שזכינו להיות דבקים בתורה ,ובפנימיות התורה ונשיא הדור, זה גופא אמור להביא לשמחה אמיתית ונצחית, ומאז הייתי משקיע את כולי בעבודת ה', ובלימוד ברצינות, אבל זה לא ממש עזר לי להרגיש חיות, הייתי כמו רובוט שעושה כל מה שצריך, ללא רגשות, ללא חיוניות, והאמת שזה גם לא היה מחזיק להרבה זמן, כי מדי כמה שבועות הייתי נופל למשכב, ולא יכולתי לצאת מהמיטה לכמה ימים, אמרתי שאני לא מרגיש טוב, אם כי בגוף הרגשתי בסדר, אבל הנפש שלי לא הצליחה לתפקד, לא היה לה כוחות להמשיך לשאת אותי, משהו בה קרס. גם מאוד רציתי להבין את ההבדל בין עצבות למרירות, המובא בספר התניא.

ומאז כך נראים חיי, אני מאוד משתדל לעשות מה שצריך, אבל המאמץ לקום בבוקר הוא מלחמה יום יומית, גם בבית הכנסת, אני מרגיש לא שייך, לא מתאים, מיותר, ואולי אפילו מעיק ומכביד על סביבתי.

אני מרגיש מיותר בעולם!, אני כאילו נטל על העולם, וקול קטן יש בי שקורא "תחסוך לעולם את הנוכחות שלך".

לפני שנה אשתי אמרה לי שנראה לה שכדאי שאקבל עזרה, היא אמרה שהחיים לצידי אינם קלים, והיא חוששת שזה עלול להתדרדר, היא לא ממש ידעה איזו עזרה, אבל המשפיע שלי יעץ לי לפנות לטיפול נפשי.

הטיפול

תהליך הטיפול היה עבורי לא קל כלל, כי במהלכו היה עלי לשוב אל מחוזות ילדותי ואף מוקדם מכך, היה עלי לשבת עם הוריי ולבקש מהם לספר לי מה אני לא יודע על עצמי, בעיקר מגיל הלידה והינקות.

עלו מקומות לא פשוטים של לידה לתוך מציאות מורכבת במשפחה ברוכת ילדים, כאשר אני השישי במספר, במצב כלכלי קשה, ובתקופה לא קלה עבור אבי שהייה במצב נפשי מורכב, ואמי שנאלצה לעסוק בפרנסת הבית, ויתכן שאני כתינוק לא קיבלתי משהו מאוד בסיסי שהיה נחוץ עבורי לבניית האני הפנימי והבריא שלי, ומשהו אצלי בנפש חסר עד היום הזה.

ברגע מיוחד של כנות שיתפה אותי אמי במשפט "יחיאל, כשנולדת, לא היה לי כוח אליך, והעדפתי שלא תהיה, אבל עם כל זה, לא וויתרתי עליך לרגע, ונתתי לך את כל מה שהיית צריך" ואז היא פרצה בבכי, ואיתה גם אני.

זה היה עבורי רגע לא קל, אך מצאתי עצמי אומר לה "אמא, אני מודה לך מעומק ליבי על מה שכן נתת לי, במציאות הקשה אליה גדלתי, ועל המלחמה שלך עבורי, יום יום, וכל מה שיש לי היום הוא בזכותך, אבל היום נתת לי להבין משהו גדול על עצמי, ואולי דרך זה אוכל להבין ולהכיר את עצמי טוב יותר, ולטפל בעצמי באופן מועיל".

הטיפול שלי עוסק בעיקר באותה חוויה ראשונית, קשה מאוד, של תינוק, שאינו רצוי, והוא נטל, וזו חוויה שמושרשת אצלי בעומק הנפש, ואני נושא אותה עימי לכל מקום , היום אני מבין שזו "מתנה" שניתנה לי שלא באשמתי.

המטפל הולך לצידי בכל המסע הזה, ובמהלך הטיפול אני מרגיש שהוא נמצא יחד איתי במקומות הקשים והנמוכים שלי, הוא לא מנסה לברוח, להתעלם, או אפילו לעודד, אלא בעיקר להיות איתי שם, בחוויה הכל כך קשה של "מוות", ולמרבה הפלא, דווקא זה נותן לי כוח לצאת לעולם ולהרגיש טוב, להרגיש קצת יותר חי.

זו פעם ראשונה שמישהו נמצא איתי באמת, ולא מנסה להגיד לי משפטים כמו שכל החיים שמעתי, כמו 'נו.. יחיאל, תהיה בשמחה', 'שמחה פורצת גדר', 'עזוב את הדיכאון הזה כבר' וכדומה.

ומסתבר שהעידוד האמתי למצבי הוא קודם כל להיות איתי במקומות הכי אפורים שלי, ובנוסף לכך בטיפול אני מקבל מקום שהכותרת שלו, אתה רצוי! אתה אהוב!, וזה עבורי סוג של מילוי עצמי, אם כי במינונים קטנים מאוד, ובאיחור גדול מאוד, אבל עבורי זה עולם ומלואו.

***

רק שאלה קטנה ועצובה יש לי, מדוע המקום הכל כך אמיתי ומרפא, שאני מקבל אצל המטפל, מגיע בזכות הכסף שאני משלם, האם זה לא מגיע לי בזכות? הוא רק עבור כסף אוכל לקבל מקום של חיבור ואהבה? ואם אכן המטפל כל כך אמפתי כלפי, מדוע זה רק 50 דקות בשבוע?

במהלך הטיפול נוכחתי לראות שבאמת אני כן מקבל אהבה, והרבה, בעיקר אצלי בבית, ופרט מאשתי הצדקנית, אבל לא יכולתי לראות את זה עד עכשיו, לא הייתי כלי לקבל את זה, כי משהו בתוכי היה חסר, ודווקא הטיפול נתן לי פתח לראות קודם את עצמי, ואז גם להרגיש ולהתחבר אל הסביבה.

בנוסף לכך המטפל יעץ לי לקבל עזרה תרופתית, ובהמלצת פסיכיאטר, אני נוטל מדי פעם תרופה שמסייעת בהשגת איזון כימי בחומרים במוח הקשורים בוויסות מצב הרוח.

ידוע לי שיש סוגים שונים של דיכאון, וזו הפרעה המתפרסת על קשת רחבה שמצדה האחד יש דיכאון קל הנקרא דכדוך, ומצדה השני יש דיכאון קליני (מג'ורי) או עמיד שהטיפול בו מורכב מאוד.

כמו כן הבנתי שישנם דרכים שונות לטיפול, כולל גם טיפול קוגניטיבי התנהגותי – CBT.

במקרה שלי המליצו אנשי המקצוע על שילוב בין טיפול פסיכולוגי, וטיפול תרופתי

***

(דמות המטופל בפרק זה ובאחרים, אינה דמות מסוימת, אלא דמות שנבנתה עבור הסיפור, ובנויה ממכלול פרטים שנלקחו ממספר מטופלים).

מוגש מטעם מרכז טיפולים חב"ד – שעל ידי אגודת חסידי חב"ד באה"ק
ניתן לקרוא עוד באתר www.lametapel.com