מערכת COL
|
יום י"ח טבת ה׳תשע״ו
30.12.2015
"כל החיים חלמתי על הפגישה הזו" ● סיפור על הרב בורק'ה שיף
"אַמיגוֹס היקרים, פה נשאר חלק מהלב שלי. אתם ג'יגיטים גאים ומחושלים, עזרו לי גם להפוך לחסיד. זכיתם בזכות גדולה ללמוד בישיבה של הצדיק של חב"ד. שמעו לו, לכו בדרך שהוא מראה לכם" ● סיפור מעניין שכתב הרב בצלאל שיף על אחיו הרב בורק'ה שיף ע"ה מוגש בכתבה המלאה הרב בורק'ה שיף
למעלה: משה ארנס (חגג בימים האחרונים 90) בביקור במוסד. מימין: הרב מענדל פוטרפס, ארנס, הרב בורקה שיף והרב שמחה גורדצקי. למטה, במרכז: הרב שיף
גרשון דב בער קיבל טלפון מר' שמחה גורודצקי: אנחנו צריכים להפגש עם יהודי אחד מאמריקה הלטינית. הוא תייר, הוריו הם יוצאי בוכרה, הוא מתעניין בישיבת הכוכרים.
החליטו לנסוע באותו ערב. ליד הכניסה לבית מלון עמד זקן יפה תואר, כולו לבוש לבן, נעליים, חליפה, עניבה וכובע רחב שוליים – הכל בלבן. בורק'ה הגיע ב"פז'ו 404" שלו, "מצווה טנק". כאשר ר' שמחה יצא מהמכונית, לבוש בחליפה הקצרה שלו וכובע לבד שחור על ראשו, האיש בלבן רץ לקראתו:
– אהה, גראן רבּינוֹ! גראן רבּינוֹ! כבוד, כבוד!
על יד הכניסה למלון עמדה אישה. הגבר שעמד לידה הציג אותה:
– זאת אישתו, ואני מתרגם.
הם עלו במעלית לחדר המיועד לאורחים חשובים. האורח הציג את עצמו ואת אישתו. המתרגם חזר על דבריו בעברית (לצערי אינני זוכר לא את שם האורח ולא את שם הארץ שממנה בא).
ר' שמחה עבר לשפה הבוכרית ואמר שהם יכולים לנהל את המפגש בשפה זאת.
– לא, לא! – התנגד האורח. אני רק מבין קצת, אבל את המאכלים הבוכריים אני אוהב מאד. יש לנו מתרגם. ההורים שלי עזבו את האסיה המרכזית לפני שהצבא הרוסי הגיע לשם, והיגרו לאמריקה הלטינית. אני כבר נולדתי שם. אם מישהו ירצה לתאר מה עברה משפחתנו, הוא יכול לכתוב רומנים שלמים. אני בן למשפחה של כהנים, אני מוכן לעשות הכל כדי שהילדים והנכדים שלי יזכרו את זאת. לאחר שהגיע לעיר שלנו שליח של הרבי, אני הצעתי למנות לתפקיד של יועץ ראשי של ההנהלה את הרבי מליובאוויטש. הודות למכתביו ועצותיו יש לנו שלום ושלווה בהנהלה. ואני גאה שהצלחנו להשיג את זה.
ר' שמחה סיפר בקצרה על ישיבת הבוכרים:
לומדים בישיבה עשרות ילדים בוכריים, אבל הדרישה גדולה בהרבה. אני והמנהל שיף משתדלים להרחיב את הישיבה כדי שתוכל לקלוט את כל המבקשים.
ומאין אתה? – שאל האורח את בורק'ה.
אני מסמרקנד, אני מדבר בוכרית. אני מזמין אותך ואת אישתך להתארח אצלי ומבטיח שאכין פּלוֹב (מאכל בוכרי מסורתי) הכי טעים בעולם.
האורח צחק:
קיבלתי את ההזמנה. יש לי בקשה אליך. אני כהן אך מעולם לא ערכתי טקס פדיון הבן. במדינה שאני גר זה קורה לעתים רחוקות. וכאשר זה קורה, כנראה שיש כהנים מכובדים יותר ממני.
ר' שמחה החליף מבט עם בורק'ה:
פדיון הבן זהו אחד הטכסים היותר חשובים. הרבי מליובאוויטש מדבר על כך הרבה בשיחות שלו. הוא קורא לכל הבכורים יוצאי ברה"מ לעבור טכס זה.
וכמה זה יעלה לי? – שאל האורח.
בורק'ה הסביר:
לא יעלה לך כלום. למען הדיוק, אנו נשלם לך עבור כל בחור תשלום עבור פדיון הבן (כסף), וכן נערוך שלחן עבור האורח היקר.
– כיצד? – התפלל האורח. – לא, אני חייב לברר הכל.
הוא קם והלך אל מכשיר הטלפון, כנראה כדי להתקשר לרב שהוא מכיר אותו. כשחזר היה מאד מופתע:
אכן, אתם צודקים.
קבענו את יום הביקור. ישיבת הבוכרים פעלה אז עדיין באשדוד.
מצאו בין הבחורים ארבעה בכורים. בחצר ערכו שולחנות. בורק'ה קנה מטבעות מיוחדים של בנק ישראל ששימשו לפדיון הבן ושם כל אחת מהן בקופסת קטיפה – יפה ומיוחדת.
הגיעו האורחים. נשמע רעם של תופים (דוירה), חליל, חצוצרות. עד אז כנראה לא נראה מחזה כזה באשדוד. החלו להביא את הבחורים אחד אחד. ר' שמחה הסביר מה צריך לעשות. עבור כל בכור היהודי הזה קיבל מטבע. הוא ליטף אותה, נישק אותה, אח"כ נישק את הילדים. היה ניתן לראות במוחש שהוא מאד מתרגש.
אח"כ הגישו פּלוֹב ומאכלים בוכריים נוספים. אנשים קמו לרקוד. האורח קם בעצמו ורקד עם הילדים. הוא רקד מוקף בחורים שעלו מבוכרה, גבוה, בחליפה לבנה וכובע. הניף את ידיו כלפי שמים:
– או חוּדוֹ, חוּדוֹ! (ה', ה') רַחְמַט, רַחְמַט! (תודה! תודה!).
אח"כ קמץ אגרוף ופנה לימינו:
בַסְמַצ'ים!
אח"כ לשמאלו:
קומיסַרים! נוֹ, נוֹ, עם ישראל חי!
לבסוף האורח נשא את דברו:
– כל החיים חלמתי על הפגישה זו. אבל לא ידעתי שאיפה שהוא בברוקלין יושב צדיק מליובאוויטש, והוא יודע על החלום שלי. והנה החסידים שלו אירגנו את החג הזה. כזה דבר רק צדיק של חב"ד יכול לעשות. כשאחזור הביתה, מיד אכתוב לו מכתב. אני רוצה שהילדים שלי יהיו חסידים שלו. אַמיגוֹס היקרים, פה נשאר חלק מהלב שלי. אתם ג'יגיטים גאים ומחושלים, עזרו לי גם להפוך לחסיד. זכיתם בזכות גדולה ללמוד בישיבה של הצדיק של חב"ד. שמעו לו, לכו בדרך שהוא מראה לכם. לדעת תורה – זה הדבר החשוב ביותר בחיים. אני בתור כהן מברך אתכם. לחיים, לחיים!
לפני שנסע הוא קרא לבורי'ה ורצה לתת לו מעטפה עבה עם כסף. בוריה הסביר שאם הוא יקח את הכסף כל הטכס יהיה פיקטיבי.
אבל האורח לא הכזיב את הציפיות. כל שנה הוא שלח כסף כדי שיקנו לבחורים בגדים: חולצות, חליפות, נעליים, בכלל הכל.
למרבה הצער בגלל גילו המתקדם האורח לא הגיע יותר ארצה. אבל גם לאחר שנפטר ילדיו שלחו ספר תורה, כסף עבור ביה"כ. הם כתבו שאבא שלהם הראה לכולם את המטבעות שקיבל בפדיון הבן וסיפר שכסף זה הוא הרוויח בצורה הכי ישרה בכל חייו:
לאחר שחזר הביתה, כתב לרבי מליובאוויטש, וגם אנחנו הילדים כתבנו. הרבי ענה לכולם. את המכתבים שלו אנו שומרים. האבא בשנותיו האחרונות היה אדם דתי מאד. וכאשר היו ויכוחים ומריבות בעיר, היה תמיד אומר: "אל תשכחו שהצדיק מברוקלין רואה הכל ויודע הכל. אני חוויתו את זה על בשרי".
החליטו לנסוע באותו ערב. ליד הכניסה לבית מלון עמד זקן יפה תואר, כולו לבוש לבן, נעליים, חליפה, עניבה וכובע רחב שוליים – הכל בלבן. בורק'ה הגיע ב"פז'ו 404" שלו, "מצווה טנק". כאשר ר' שמחה יצא מהמכונית, לבוש בחליפה הקצרה שלו וכובע לבד שחור על ראשו, האיש בלבן רץ לקראתו:
– אהה, גראן רבּינוֹ! גראן רבּינוֹ! כבוד, כבוד!
על יד הכניסה למלון עמדה אישה. הגבר שעמד לידה הציג אותה:
– זאת אישתו, ואני מתרגם.
הם עלו במעלית לחדר המיועד לאורחים חשובים. האורח הציג את עצמו ואת אישתו. המתרגם חזר על דבריו בעברית (לצערי אינני זוכר לא את שם האורח ולא את שם הארץ שממנה בא).
ר' שמחה עבר לשפה הבוכרית ואמר שהם יכולים לנהל את המפגש בשפה זאת.
– לא, לא! – התנגד האורח. אני רק מבין קצת, אבל את המאכלים הבוכריים אני אוהב מאד. יש לנו מתרגם. ההורים שלי עזבו את האסיה המרכזית לפני שהצבא הרוסי הגיע לשם, והיגרו לאמריקה הלטינית. אני כבר נולדתי שם. אם מישהו ירצה לתאר מה עברה משפחתנו, הוא יכול לכתוב רומנים שלמים. אני בן למשפחה של כהנים, אני מוכן לעשות הכל כדי שהילדים והנכדים שלי יזכרו את זאת. לאחר שהגיע לעיר שלנו שליח של הרבי, אני הצעתי למנות לתפקיד של יועץ ראשי של ההנהלה את הרבי מליובאוויטש. הודות למכתביו ועצותיו יש לנו שלום ושלווה בהנהלה. ואני גאה שהצלחנו להשיג את זה.
ר' שמחה סיפר בקצרה על ישיבת הבוכרים:
לומדים בישיבה עשרות ילדים בוכריים, אבל הדרישה גדולה בהרבה. אני והמנהל שיף משתדלים להרחיב את הישיבה כדי שתוכל לקלוט את כל המבקשים.
ומאין אתה? – שאל האורח את בורק'ה.
אני מסמרקנד, אני מדבר בוכרית. אני מזמין אותך ואת אישתך להתארח אצלי ומבטיח שאכין פּלוֹב (מאכל בוכרי מסורתי) הכי טעים בעולם.
האורח צחק:
קיבלתי את ההזמנה. יש לי בקשה אליך. אני כהן אך מעולם לא ערכתי טקס פדיון הבן. במדינה שאני גר זה קורה לעתים רחוקות. וכאשר זה קורה, כנראה שיש כהנים מכובדים יותר ממני.
ר' שמחה החליף מבט עם בורק'ה:
פדיון הבן זהו אחד הטכסים היותר חשובים. הרבי מליובאוויטש מדבר על כך הרבה בשיחות שלו. הוא קורא לכל הבכורים יוצאי ברה"מ לעבור טכס זה.
וכמה זה יעלה לי? – שאל האורח.
בורק'ה הסביר:
לא יעלה לך כלום. למען הדיוק, אנו נשלם לך עבור כל בחור תשלום עבור פדיון הבן (כסף), וכן נערוך שלחן עבור האורח היקר.
– כיצד? – התפלל האורח. – לא, אני חייב לברר הכל.
הוא קם והלך אל מכשיר הטלפון, כנראה כדי להתקשר לרב שהוא מכיר אותו. כשחזר היה מאד מופתע:
אכן, אתם צודקים.
קבענו את יום הביקור. ישיבת הבוכרים פעלה אז עדיין באשדוד.
מצאו בין הבחורים ארבעה בכורים. בחצר ערכו שולחנות. בורק'ה קנה מטבעות מיוחדים של בנק ישראל ששימשו לפדיון הבן ושם כל אחת מהן בקופסת קטיפה – יפה ומיוחדת.
הגיעו האורחים. נשמע רעם של תופים (דוירה), חליל, חצוצרות. עד אז כנראה לא נראה מחזה כזה באשדוד. החלו להביא את הבחורים אחד אחד. ר' שמחה הסביר מה צריך לעשות. עבור כל בכור היהודי הזה קיבל מטבע. הוא ליטף אותה, נישק אותה, אח"כ נישק את הילדים. היה ניתן לראות במוחש שהוא מאד מתרגש.
אח"כ הגישו פּלוֹב ומאכלים בוכריים נוספים. אנשים קמו לרקוד. האורח קם בעצמו ורקד עם הילדים. הוא רקד מוקף בחורים שעלו מבוכרה, גבוה, בחליפה לבנה וכובע. הניף את ידיו כלפי שמים:
– או חוּדוֹ, חוּדוֹ! (ה', ה') רַחְמַט, רַחְמַט! (תודה! תודה!).
אח"כ קמץ אגרוף ופנה לימינו:
בַסְמַצ'ים!
אח"כ לשמאלו:
קומיסַרים! נוֹ, נוֹ, עם ישראל חי!
לבסוף האורח נשא את דברו:
– כל החיים חלמתי על הפגישה זו. אבל לא ידעתי שאיפה שהוא בברוקלין יושב צדיק מליובאוויטש, והוא יודע על החלום שלי. והנה החסידים שלו אירגנו את החג הזה. כזה דבר רק צדיק של חב"ד יכול לעשות. כשאחזור הביתה, מיד אכתוב לו מכתב. אני רוצה שהילדים שלי יהיו חסידים שלו. אַמיגוֹס היקרים, פה נשאר חלק מהלב שלי. אתם ג'יגיטים גאים ומחושלים, עזרו לי גם להפוך לחסיד. זכיתם בזכות גדולה ללמוד בישיבה של הצדיק של חב"ד. שמעו לו, לכו בדרך שהוא מראה לכם. לדעת תורה – זה הדבר החשוב ביותר בחיים. אני בתור כהן מברך אתכם. לחיים, לחיים!
לפני שנסע הוא קרא לבורי'ה ורצה לתת לו מעטפה עבה עם כסף. בוריה הסביר שאם הוא יקח את הכסף כל הטכס יהיה פיקטיבי.
אבל האורח לא הכזיב את הציפיות. כל שנה הוא שלח כסף כדי שיקנו לבחורים בגדים: חולצות, חליפות, נעליים, בכלל הכל.
למרבה הצער בגלל גילו המתקדם האורח לא הגיע יותר ארצה. אבל גם לאחר שנפטר ילדיו שלחו ספר תורה, כסף עבור ביה"כ. הם כתבו שאבא שלהם הראה לכולם את המטבעות שקיבל בפדיון הבן וסיפר שכסף זה הוא הרוויח בצורה הכי ישרה בכל חייו:
לאחר שחזר הביתה, כתב לרבי מליובאוויטש, וגם אנחנו הילדים כתבנו. הרבי ענה לכולם. את המכתבים שלו אנו שומרים. האבא בשנותיו האחרונות היה אדם דתי מאד. וכאשר היו ויכוחים ומריבות בעיר, היה תמיד אומר: "אל תשכחו שהצדיק מברוקלין רואה הכל ויודע הכל. אני חוויתו את זה על בשרי".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
