מאת מאיר אליטוב

כשבא יעקב לברך את מנשה ואת אפרים, הוא מניח את  יד ימינו על ראש אפרים הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה באומרו שאפרים עתיד להיות גדול ממנשה.

ושואל הרבי: הרי זה שלבכור מגיעה ברכה גדולה יותר, הוא מצד מעלתו וחשיבתו על שאר האחים ואם גדלתה מעלתו של אפרים מדוע לא נולד ראשון ולמה לא עשה ה' שיהיה אפרים הבכור.

ומסביר הרבי: בסיבת קריאת שמו של מנשה אמר יוסף "כי נשני אלקים את בית אבי..." ואילו לאפרים קרא יוסף על שם ש"הפרני אלקים בארץ עוני".

כלומר, מנשה מסמל את געגועיו של יוסף לבית אבא ואילו אפרים מסמל את עבודתו של יוסף במצרים שהגם שהיתה "ערוות הארץ" הרי שיוסף הוא "מלך ועומד בצידקותו".

עמידתו של יוסף בנסיונות מצרים אינה יכולה לבוא, אלא מתוך הבסיס של הגעגועים לבית אבא כי משם הוא שואף את הכוחות לשמור את דרגתו וצידקותו בתוך מצרים.

לכן מובן מדוע הניח יעקב יד ימינו על ראש אפרים כי המטרה והתכלית הם "אפרים", היינו להשפיע בעולם הנמוך והתחתון, אלא שעבודה זו אינה יכולה להעשות אם לא הקשר לבית אבא.

לכן נולד מנשה ראשון ואילו אפרים הוא המשך ישיר ותוצאה של מנשה והרי הוא כננס על גבי ענק שכל גדולתו שואבת כוחה מאחיו הבכור.

לכן דווקא יעקב הוא שרוצה להבליט ולהדגיש את מעלתו של אפרים כי מידתו של יעקב היא מידה האמת שעליה נאמר "מבריח מן הקצה אל הקצה" כי האמת ככל שהיא גבוהה ומרוממת היא חודרת ויורדת מטה מטה ומתגלת גם שם בכל אמיתותה.

לכן ראה יעקב באפרים את תכלית הכוונה והעניק לו את הברכות בידו הימנית.

שבת שלום!

ע"פ לקו"ש חלק ט"ו ע' 432