משה'לי אינו מחבב לחם, כל אימת שאמא מגישה לו פרוסת לחם לאכול הוא דוחה אותה בבוז, למגינת לבה של אמא, היודעת עד כמה חשוב הלחם לבריאותו ולגדילתו ולהתפתחותו. לאחר נסיונות כושלים חוזרים ונשנים מצאה אמא פתרון. את פרוסת הלחם מרחה בריבה מתוקה וססגונית בצבעיה. אכן, משה'לי התפתה ולקח לידיו את הפרוסה, לקורת רוחה של אמא, אך, אוי ואבוי, הילד החכם ליקק את הריבה כולה מעל פני פרוסת הלחם, מבלי להשאיר עליה קמצוץ, ואת הלחם החזיר אחר כבוד לאמא המאוכזבת. מתוך כ- 400 הפתגמים של "לוח היום יום" – המפורסם והמצוטט ביותר, כמדומה, הוא האמור בתאריך י' שבט בשם הצמח צדק שמוטב לאכול בשביל להתפלל מאשר להתפלל בשביל לאכול. לפי ההלכה, כידוע, אין היתר לאדם בריא לאכול לפני התפילה (ראה סיכום מפורט באג"ק של הרבי חלק ג' עמ' עה והלאה, ובמאמרו של הרב רפפורט בגליון זה). היתרו של הצמח צדק הוא, כמובן בפשטות ובאופן ברור מן הסיפור, מסיבות בריאותיות (כמפורט בשו"ע אדה"ז סימן פט סעיף ה'). מעבר לזה יש להניח כי אם אכן נדרשת טעימה כדי לאפשר את קיום מצוות התפלה כראוי ("לאכול בשביל להתפלל") – ובלעדיה לא תתקיים המצוה כתיקונה (והרי ידוע עד כמה חשובה הכוונה בתפילה) – מותר (ואף חובה, אולי) לאכול (במדה הדרושה לתפלה). כך נהגו חסידים מדור דור. זו אם כן ה"ריבה" לצורך ה"לחם". מנין ההיתר לאכול "בשביל להתפלל" (כביכול) ומיד לאחר מכן – להתפלל בשביל לאכול?!... כך גם לגבי נושא איחור זמן התפלה והתפלה ביחידות (אבל, כמובן, תוך הקפדה לשמוע קדישים וברכו וקדושה עם הציבור) – שחסידים "הקלו" בזה לצורך הכוונה בתפלה. יש עוד ענינים שלגביהם נהגו חסידים מה שנראה לעין כ"קולות" אך לאמיתו של דבר היו חומרות והידורים (ועל בסיס ההלכה והשו"ע), [כבר הצבעתי בעבר על החומרה שהנהיג הרבי של לבישת פאה נכרית כדי להימנע מגילוי "שערא חדא", כלשון הזוה"ק בהתייחסותו החמורה לכך, ומשום מה יש כאלה החושבות שזו "קולה", ולפי זה מרשות לעצמן להקל באמת, במקרים המנוגדים לחומרה הנדרשת, תוך הסתמכות, כביכול, על פסק הרבי]. הרי החסידים בכלל, וחסידי חב"ד בפרט, נהגו ונוהגים, במאות פרטי הנושאים הקשורים להלכה, בחומרות והידורים מקסימליים, ומיותר לפרטם. ברור ממילא ומובן מאליו שהרבי לא התכוון כלל וכלל לספק קולות ח"ו. לאור האמור ניתן, איפוא, להשוות את ה"קולות" בעניני התפלה (כגון: הטעימה לפניה, איחור זמנה, וכיצוא בזה) כ"ריבה" הנמרחת – ונצמדת – אל ה"לחם" – התפלה בכוונה, שהיא היא, כידוע, תמצית ועיקר עבודת ה' על פי החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט, אילו פנים יש למלקקי ה"ריבה" המשליכים את ה"לחם"?! [מיותר לציין כי רק מיעוט קטן ושולי בין חסידי חב"ד נוהג כאמור ואילו רוב רובם שתולים על פלגי מי החסידות הטהורה והפנימית, אך על כולנו לדאוג לבטל זאת] * * * נחזור לרגע למשל: מריחת הריבה איננה רק אמצעי להביא את משה'לי לאכילת הלחם, היא לא תמרח את הפרוסה, למשל, בסכרין או אמצעי מתיקה מלאכותי כלשהו. אמנם המטרה הראשית היא שהילד יאכל את הלחם שהוא לדעתה מרכיב עיקרי וחיוני להתפתחותו ולבריאותו, אבל המטרה המשנית היא שאכן יאכל את הריבה לפחות, שכן הריבה נעשית מפירות העץ החשובים לבריאות. בדיעבד היא יודעת שגם אם משום מה לא יאכל הילד את הלחם – הרי לפחות יספוג לקרבו את הויטמינים הנמצאים בפירות. ולענייננו: הקולות (ק' שרוקה) מסוג הזלזול בתפלה הן "סכרין" בלבד, כאשר לא "נאכל הלחם", כלומר, כאשר הטעימה או האיחור או היחידות אינן מוסיפות בכוונת התפלה. ואם כן – ה"ריבה" חדלה להיות "ריבה", המוסיפה משהו לבריאות, כי אם חומר הגורם נזק לבריאות הנפש, זה נקרא "השמים חושך לאור", כל זה במסווה של "חסידות". עם זאת לאמתו של דבר יש מערכת שלימה של "ריבה" שנועדה הן לשמש דחיפה לאכילת ה"לחם" והן – בדיעבד – "לספק וויטמינים" במידה כלשהי לפחות. כלומר: הדוגמאות דלעיל, חדילות להיות "ריבה" והופכות להיות חומר מזיק, אבל יש עניינים שנשארים "ריבה" – וזה החיובי שבהם – אבל בגללם "לא אוכלים את הלחם". ויפורטו הדברים: החל בזה הבעש"ט הקדוש שנוסף ל"לחם" שסיפק בשפע לכלל ישראל הוסיף גם ריבה, למשל, בכך שביטל את הסיגופים והכניס את השמחה לאורח החיים היהודי, ועוד כיוצא בזה. הדבר נועד, בראש ובראשונה, לסייע ליהודים באכילת ה"לחם" (חיזוק האמונה הטהורה, הדביקות בה', קיום המצוות בהידור, תפלה בכוונה, אהבת ישראל וכו'), אך גם – הן עצמן חלק מעבודת ה', כידוע ליודעים. אולי יש אף להגדיר את האמור לעיל – יותר מ"ריבה" מזינה – כ"לחם" ממותק. אכן, בדרך זו הצליח הבעש"ט הק' להמתיק את הלחם ולקרב אל ה' ותורתו המוני – המוני יהודים שלפני כן היה טעם ה"לחם" תפל עבורם והיו דחויים מעבודת ה' כראוי. בדרך זו הלכה גם החסידות הכללית לדורותיה, בהכוונתם הישירה של הצדיקים רועי העדות, ש"עיבתה" את ה"ריבה" על ה"לחם" והפכה את הלחם מתוק לנפש. "עיבוי" ה"ריבה" הביא המוני יהודים אל ה"לחם" עצמו. אדמו"ר הזקן ביקש: "טעמו וראו כי טוב ה'" (וכהקדמת התניא קדישא: "כי מתוק האור לעיניים ומרפא לנפש" – ביחס ל"ספרים" שהוא דן בהם, פנימיות התורה), לימוד פנימיות התורה בעיון, התבוננות ועבודת התפלה, כך שה"לחם" מתוק לכשעצמו עד שדי במריחת "ריבה" בכמות הכרחית כדי לאכול את ה"לחם", מזון הנפש האלוקית, המחזק אותה ומטפח אותה, ונותן לה כח להתגבר על הנפש הבהמית ולהתקרב אל ה'. * * * כך היה משך ששת דורות נשיאי חב"ד לדורותיהם: חסידי חב"ד אכלו "לחם" לשובע, עבדו את ה' בדרך הסלולה בתניא קדישא ועל פי הדרכות מורי ומאורי חב"ד הקדושים לדורותיהם: הפעלת החכמה והבינה והדעת להוליד אהבת ה' ויראת ה' ולהביא לקיום המצוות בהידור ובמסירות נפש. הרבי, הבעש"ט של הדור השביעי ("שביעי" מלשון שובע ושבע, כידוע) הגדיל לעשות בהשפיעו והשביעו גם לחם בשפע חסר תקדים וגם "ריבה" בשפע. הוא "עיבה" הן את ה"לחם" והן את ה"ריבה", כל זה, כמובן ופשוט, כהכנה קרובה וצמודה לגאולה השלמה (שכל עצם גילוי החסידות בא עבורה ולמענה כידוע) של "ומלאה הארץ דעה". ואכן, עיבוי ה"ריבה" הביא המונים – המונים מנשמות ישראל הטהורות והקדושות אל היהדות ואל החסידות. רבים נמשכו אל ההתלהבות והשמחה שהקרין הרבי "בגדול" ובמדה חסרת אח וריע, של אהבת ישראל שנשפכה בד' אמותיו הקדושות בכמויות אדירות, השירה והזימרה, ביטויי האמונה הפשוטה הטהורה והנאמנה וכו' וכו'. למעשה הכניס הרבי את יפיפיותו של חג"ת באהלי חב"ד, עד לפרטים של "שיריים", "מטבעות" וכהנה וכהנה, וכל שכן עניינים יסודיים של שמחה, שירה וזימרה והתלהבות וכו' וכו'. אין ספק – וכבר הובהר - ה"ריבה" עצמה עשירה בויטמינים של חיוניות רוחנית ומקרבת אל הקב"ה, והיא לכשעצמה מזון מבריא ומשביע, אבל, לא פחות מזה ואולי אף יותר, "שפך" הרבי מאמרים עמוקים ושיחות קודש גדושות בידיעת ה' ו"חומר" להתבוננות בגדולתו ית' והדרכות בעבודת ה' הפנימית והנשמתית. לא זו בלבד שלא חל ח"ו גרעון כלשהו בחב"ד האופייני שנבע ממעייני מים חיים של מורה הדור – פנימיות התורה בשיא התגלותה ועוצמתה – אלא אף היתה עליה בקודש, במדה גדושה, כידוע למכירים, יחד עם שפע החג"ת על כל גווניו. בעניין זה נקט הרבי בדרך אדמו"ר הזקן, דרך חב"ד, "להטעים" במדה מרובה, "כי טוב ה'", את ה"לחם", תורת החסידות לעומקה. מושגי יסוד בעבודת ה' על פי דרך חב"ד, כגון: שלילת חיצוניות, אתכפיא, מוח שליט על הלב, מוחין מקור וכו' וכו', לא נס ליחם ולא פג טעמם וריחם במשנת הרבי, ואדרבה. * * * ההתקשרות לרבי, שהיא מיסודותיה של החסידות על כל זרמיה, באה לידי ביטוי, כלשו"ק של הרבי, בלימוד תורתו (כלומר – מאמריו ושיחותיו הק') ובקיום הוראותיו הק', ללא גירעון ח"ו וכל-שכן ללא תוספת ח"ו ח"ו. הצדדים הרגשיים והלבביים של ההתקשרות – שהם באופן טבעי חלק בלתי נפרד ממנה ומבטאים את האהבה המקשרת בין הרבי לחסידים – צדדים אלה, שהם אבני פינה בחסידות חג"ת הכללית, מוצנעים יותר בחסידות חב"ד לדורותיה, שכן עיקר ההתקשרות, כמותווה על ידי הרבי, הוא בלימוד תורתו וקיום הוראותיו כפשוטו. כדרכה של חסידות חב"ד, מעצם מהותה ושיטתה היסודיים, אין רגשנות יכולה לקבל ביטוי חיצוני מופגן, כי החיצוניות, בדרך כלל, נועדה לחפות על דלילות בפנימיות. [רק היום שמעתי באוטובוס שיר עממי מן הסתם: "ככל שיותר חוגגים – פחות שמחים", בהשגחה פרטית הגיעו לאזני צלילי אמת טהורה, אמת של פנימיות, שהיא אבן יסוד בשיטת חב"ד]. * * * טבעי, כמובן, שאותן נשמות ישראל טהורות וזכות שנמשכו לרבי בזכות ה"ריבה" שהעניק בשפע ובאהבה רבה לכל ישראל – ואולי הן הרוב במחננו – מכירות מדגישות ומעצימות את מה שמדבר ללב ההמונים (יותר מאשר למוח). ברוכים הם, ואין ספק שתרומתם להתגלות מלכנו משיחנו גדולה בעצם הלבביות המופגנת בראש חוצות, ואשרי חלקם. אבל, אל נהיה כאלה המלקקים את הריבה, ומשליכים את הלחם, מזון הנפש, פרי רוחם הקדושה של שבעת נשיאי ישראל שמסרו נפשם נפש הטהורה על כך, לימוד פנימיות התורה, תורת שבעת נשיאנו הקדושים, והיצמדות מוחלטת להוראותיהם הקדושות מבלי לצרף אליהן מלוא נימה של "פרי בטן" דמוקרטית… כמובטח, זה יביא את המשיח מיד! * * * אחת מתופעות הלוואי של ה"ריבה" היא תחושת ה"דמוקרטיה" והחופש של כאלה שהקרנת האהבה והשמחה כלפי כל אחד מצד הרבי התפרשה אצלם כגושפנקא לפעול כפי הבנתם. כאמור, אחד מתנאי ההתקשרות לרבי הוא קיום הוראותיו הקדושות. בעניין זה חל הכלל הפשוט והמובן מאליו, שבלעדיו (כמו בלי לימוד תורת הרבי) לא יכולה להיות ההתקשרות. והוא, כלשון החכם מכל אדם: "אני פי מלך שמור", אין כל אפשרות וכל סמכות לאיש להוסיף על ההוראות הברורות והמפורשות של הרבי, כשם שאין רשות לאיש לגרוע מהן. כתוצאה מתחושת ה"עצמאות", שבאה מטעות חמורה בהבנת גילויי החיבה של הרבי, נוצרו אצל מתי מספר "מצוות" חדשות ו"מנהגים" חדשים. ה"משיחיזם" היא אחת התופעות של "לא תוסיף", אבל – אולי יותר חמורות הן תופעות של "לא תגרע", ומן הבולטות שבהן (שוב: אצל מיעוט שולי) הזנחה ורשלנות מסויימת בדרכי הצניעות בהופעה ובלבוש של נשים ובנות. ויש לציין: אם ה"משיחיזם" מרחיק יהודים מחב"ד – תופעת הזנחת הצניעות מרחיקה פי אלף, וממילא מעכבת הפצת המעיינות וביאת המשיח מיד. רבים יתקוממו אולי לדברים דלהלן: הפיכת נושא שלימות הארץ – שעליו מסר הרבי את נפשו הטהורה – לנושא רגשני, פוליטי וקצת לאומי, תוך חדירה מוגזמת לחוגי "ימין" פוליטי (אשר בכל הזדמנות מראה חלק נוסף ממנו את מידת "נאמנותו" לרעיון), היא תופעה של "לא תוסיף" ו"לא תגרע" גם יחד, כיוון שגם זה משפיע על חינוך הנוער, ולא לטובה, כידוע לעוסקים בחינוך. נושא שלימות הארץ והכרוך בו, וההתייחסות לתופעות הקשורות בזה, הוא נושא קדוש וטהור כמוסבר בהרחבה בשיחות הקודש, ואין לערב בו שיקולים רגשיים, ובוודאי לא להעמיד עליו את כל התורה כולה. התחברות או התקשרות, בעניין זה, לאנשים העוסקים בדבר ממניעים אחרים, אידיאולוגיים או פוליטיים או כלכליים שכאשר המניעים האלה משתנים – משתנה גם ההתייחסות (ראה: בגין, נתניהו, שרון) – התחברות כזאת מסלפת ומסרסת את קדושת העניין. הדבר דומה להתחברות יהודים יראי שמים בשעתם לציונות מתוך נקודת מוצא של אהבת ארץ ישראל. גם שם הוכח בבירור שכאשר המניע אינו תורני – יהודי מגיע הרעיון מהר מאוד לסילוף ושיבוש. כאמור, תוצאות ההתחברות הזאת (למיפגני ראווה או לבחירות וכיו"ב) הן הרסניות ביותר לחינוך הנוער. אגב: יש בזה גם פגיעה במצב הרוחני של מבוגרים, שהרי, לכאורה, אין היתר (גם לגברים) להשתתף במפגנים מעורבים, גם אם בקטע מסויים נשמרים מתערובת (ודאי שאי אפשר להישמר מזה בכל הקטעים). פן שלילי נוסף, לענ"ד, של הרוח ה"דמוקרטית" הנוצרת מתפיסה שגויה של ה"ריבה" שהעניק לנו הרבי הוא – שלילה מוצהרת, למרבה התדהמה, של אחד מתנאי היסוד של ההתקשרות לרבי, שהוא – קיום הוראותיו הקדושות בשלימות, ובלי עירוב השכל העצמי. בתואנה של "התקשרות" מופגנת הדורשת להסתמך על הנהגות הרבי (כביכול – שכן אינן ברורות לחלוטין ברוב המקרים) גם כשהן מנוגדות להוראות מפורשות (ומה כי ילינו על ה"משיחיסטים"). בנושא זה הורחבה היריעה בגיליון הקודם (מס' 13) של "פרדס חב"ד" בהערות המערכת למאמר הגה"ח רפפורט, ומשם – בתוספת נופך – ב"הערות התמימים ואנ"ש" של תות"ל כפר חב"ד, גיליון מס' ג (ריח). ואחרון "חביב": הרבי, כידוע, עודד פרסום פעולות חיוביות, כדי לחזק ולעורר לעשות כמוהם, בחינת "מפרסמין עושי מצוה", אבל – מה שקורה כתוצאה מפירוש מוטעה של הענין – פרסומות אישיות מזוויעות, חיצוניות שבחיצוניות. * * * הרבי הרעיף עלינו "לחם" ו"ריבה" (כפי שידוע המדובר בשיחות הקודש על "נפשות רבות וחסרונן" מחד ו"להחיות בהם נפש כל חי" מאידך). אין עלינו אלא להסב פנינו אל מול שפע זה, ועם זה את כל נפשינו וגופינו, ולקלוט אותו בפנימיותנו, כדי לקרב ולזרז את התגלות מלכנו משיחנו. ובנושא זה – נזכיר – הדרישות הן: 1. קריאה – זעקה כלפי הקב"ה "עד מתי" ותחנונים שישלח את משיחו. 2. הפצת מעיינות הבעש"ט, ולימוד תורת החסידות לעצמנו ולזולת (כולל סילוק המניעות והעיכובים שצויינו לעיל). 3. לימוד תורת המשיח והגאולה. 4. לכוון בקיום המצוות וכו' את העניין של "להביא לימות המשיח". כל זה – קיום צמוד ומדויק של הוראות הרבי המפורשות - באופן נפשי פנימי ("המתחסד עם קונו") בלי הפגנות ראווה מסוגים שונים ומשונים, "ישר יחזו פנימו" עם הקב"ה בלבד ותוך התקשרות נשמתית – פנימית – עמוקה – אמיתית עם הרבי. ומיד – קאתי מר!

The examples Bloy gives for excessive unauthorized additions which should be evaded are: Non Tsnius clothing worn by girls and women (based on the validity of wearing wigs which gives a connotation of a leniency but has been actually endorsed by the Rebbe since they cover hair more thoroughly), additions in prayers and publications regarding the identity of Moshiach and exaggerated alliance with right wing factions and their causes.