מערכת COL
|
יום ה' טבת ה׳תשע״ו
17.12.2015
ויגש – פחד, לא. מועקה, כן ● הרב אלי וולף
הכח של היהודי להיות מרומם מעל הגלות, כך שהוא לא ירא ופוחד ממנה - באה כתוצאה מהתחושה שהגלות היא לא מקומו הטבעי, היא לא מקומו האמיתי. מכך שהוא מצטער על העובדה שהוא נמצא בה, וכל העת הוא משתוקק לצאת ממנה ולחזור אל שולחן אביו, אל המקום האמיתי שלו ● מבט לפרשה עם הרב אלי וולף הרב אלי וולף - מבט לפרשה
הרב אלי וולף
אחרי שיעקב אבינו מקבל את הבשורה המשמחת "עוד יוסף חי", והוא ראה את העגלות שיוסף שלח לו, וכתוצאה מכך "ותחי רוח יעקב" - אומר יעקב אבינו "אלכה ואראנו בטרם אמות". הוא יוצא לדרך.
"ויסע ישראל וכל אשר לו, ויבוא בארה שבע", יעקב אבינו יוצא לדרכו למצרים, ומגיע לבאר שבע, שהיתה עיר הגבול של ארץ כנען, התחנה האחרונה לפני היציאה למצרים. בשעת לילה, הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ואומר לו: "אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם". אין לך מה לפחוד מהירידה למצרים, כי אעשה אותך שם לגוי, לעם, גדול.
רש"י מפרש את הפסוק "אל תירא מרדה מצרימה", וכותב: "לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ". יעקב אבינו "היה מיצר" מכך שהוא נאלץ לצאת מהארץ, והקב"ה מחזק את רוחו ומעודד אותו.
עיון בדברי רש"י מעורר שאלה: הקב"ה אומר ליעקב "אל תירא", ורש"י מפרש זאת "לפי שהיה מיצר".
המילים "ירא" ו"מיצר", אמנם דומים בתוכנם, אבל הם שונים זה מזה. כאשר המלאכים שבו אל יעקב אבינו וסיפרו לו שעשיו צועד לקראתו בראש ארבע מאות איש, ופניו למלחמה - אומרת התורה (וישלח לב, ח) "וירא יעקב מאוד, ויצר לו". יעקב אבינו גם "וירא", ובנוסף לזה הוא גם "ויצר".
תרגום אונקלוס מתרגם זאת: "ודחיל יעקב .. ועקת ליה". יעקב אבינו פחד, והיה לו "צר", דחוק, צער. היו לו גם רגש של "פחד" במובן של דאגה, וגם תחושת "מועקה", דחק וצער - אלו הם רגשות שונים.
בפירושו על התורה, רש"י מפרש את המילה "יראה" – כדאגה. דאגה ממאורע עתידי שעלול להביא איתו נזק.
כאשר אברהם אבינו חזר ממלחמת ארבעת המלכים, אומר לו הקב"ה (לך לך טו, א) "אל תירא אברם .. שכרך הרבה מאוד", מפרש רש"י: "מה שאתה דואג על קיבול שכרך – שכרך הרבה מאוד". כך גם בפירושו להבטחה של הקב"ה לבני ישראל על מלחמות כיבוש הארץ (עקב יא, כה): "פחדכם ומוראכם יתן ה' אלוקיכם על פני כל הארץ", כותב רש"י: "פחד – לשון בעיתת פתאום. מורא – לשון דאגה מימים רבים".
ואילו הביטוי "מיצר", תחושת מועקה וצער – היא מצרה המתרחשת בהווה או התרחשה בעבר.
כך שיש להבין מדוע רש"י משנה ממשמעות הפסוק "אל תירא", וכותב "לפי שהיה מיצר".
כמו כן, במהות הענין יש להבין, בין אם ליעקב אבינן היתה "יראה", ובין באם הוא היה "מיצר" – כיצד ההבטחה של הקב"ה "כי לגוי גדול אשימך שם", אמורה להרגיע אותו.
יעקב אבינו אינו חושש מכך שבניו יתערבו בין המצרים, יוסף הבטיח לו "וישבת בארץ גושן .. וכלכלתי אותך שם", בני ישראל יישבו במקום נפרד משאר המצרים, כך שלא החשש מהשפעה השלילית המצרית על ילדיו היא זו מה שמטרידה אותו.
מה שהוא חושש, זה מעצם יציאתו מארץ ישראל. ואם כך - כיצד ההבטחה "כי לגוי גדול אשימך שם" מסירה ממנו את היראה-מועקה שלו.
*
יעקב אבינו אינו פוחד מעצם היציאה מארץ ישראל, הוא כבר ירד בעבר לחרן ולא ראינו שהיה לו איזה חשש בענין. גם אברהם אבינו ירד בימי הרעב למצרים, וגם לפני כן, בין מעמד 'ברית בין הבתרים' לבין הגעתו השניה לארץ בגיל 75 – הוא יצא מארץ ישראל, ולא ראינו שהוא פחד מכך. הסיבה לכך היא, כי בפשוטו של מקרא, בימיהם, ארץ ישראל עדיין לא היתה מובדלת בקדושתה משאר הארצות.
אך כאשר יעקב אבינו מגיע לבאר שבע והקב"ה מתגלה אליו ואומר לו "אל תירא", דבר המעיד שהוא פחד ממשהו – מתעוררת השאלה, ממה הוא פחד?
קשה לומר שהיה לו פחד עתידי ממשהו שעלול להתרחש בעתיד מיציאתו מארץ ישראל. אילו היתה לו "יראה" שכזו, הקב"ה היה מתגלה אליו ומרגיע אותו עוד בהיותו בביתו, ולא כאשר הוא כבר על אם-הדרך. יתרה מזו, רש"י כותב שיעקב אבינו יצא מביתו לקראת המפגש עם בנו יוסף, מתוך תחושת שמחה גדולה: "רב לי עוד שמחה וחדוה".
מכך שהקב"ה מתגלה אליו רק כאשר הוא חונה בבאר שבע, וכעת הוא אומר לו "אל תירא" – מסיק רש"י שהחשש הוא לא חשש של "יראה", לא ממשהו עתידי, אלא יעקב אבינו "היה מיצר" מההווה, ממשהו שמתרחש כעת. זו הסיבה שרש"י משנה ממשמעותו של הפסוק.
באר שבע עומדת על הגבול, והפסיעה הקרובה של יעקב אבינו – היא היציאה החוצה. הוא יוצא אל מחוץ לארץ ישראל עם משפחה גדולה מאוד, יותר משבעים נפש.
שבעים נפש מלבד נשי בניו - זו כבר תחילתו של עם. אינה דומה יציאתו של יעקב אבינו לחרן כאדם בודד ליציאתו זו הנוכחית, כאשר הוא עומד בראש של עם, בראש משפחה של יותר משבעים נפש.
יעקב אבינו יודע שהמקום המתאים למקומו ופריחתו של עם ישראל – הוא בארץ. הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו "לך לך .. אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול", מקומו של עם ישראל, הוא בארץ ישראל, "הארץ אשר אראך". והנה הוא עומד כעת בבאר שבע, רגע לפני יציאתו לחוץ לארץ - ועומד להוציא החוצה את העם הזה. מכך יעקב אבינו "היה מיצר", זו היתה תחושת המועקה והצער שלו.
אומר לו הקב"ה: "אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם". אין לך מה להיות ירא או מיצר מהיציאה מהארץ בראש האומה, כיון שדווקא "שם", דווקא במצרים – "לגוי גדול אשימך". הגדלות של עם ישראל, "גוי גדול", תהיה דווקא בעקבות הירידה ל"שם".
*
למרות שיעקב אבינו "היה מיצר" - הקב"ה אומר לו "אל תירא". לכאורה הקב"ה היה אמור לומר ליעקב שאין לו מה להיות בצער, בתחושה של "מיצר", מדוע הוא משתמש בביטוי "אל תירא".
הקב"ה מרמז בזה ליעקב אבינו, שכאשר יוצאים לגלות, כאשר יוצאים מארץ ישראל – אמנם נכון "אל תירא", אין צורך לפחד, אבל הוא לא מסיר ממנו את הצער "שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחו"ל". את רגש הצער מהיציאה לחוץ לארץ – צריך להשאיר, יש לחוש אותו כל הזמן. פחד – לא. מועקה – כן.
כי רק כאשר עם ישראל יחוש וירגיש את הצער "מיצר", זה מה שיביא ל"אל תירא" מהירידה לגלות.
דבריו אלו של הקב"ה, הם מסר לבני ישראל בכל הדורות, בכל המקומות בהם הם נמצאים בגלות.
הרגש והיחס לגלות, צריך להיות מורכב משתי תנועות מנוגדות:
מחד, "אל תירא", כל יהודי צריך לדעת שאין לו מה לפחד מהגלות. העובדה שאנחנו נמצאים בגלות היא כי "אבינו מלכנו יתברך הגלנו מאדמתנו ושלחנו בגלות", וכיון שהוא זה ששלח אותנו, אזי הוא מעניק לנו את הכוחות כדי להתגבר על קשיי הגלות, כך שגם בתוך הקושי נוכל לעבוד אותו כנדרש.
אדרבה, דווקא מתוך קשיי הגלות, "לגוי גדול אשימך שם", הגדלות והתוקף הפנימי של עם ישראל – בא לידי גילוי וביטוי דווקא מתוך ההתמודדות עם קשיי ונסיונות הגלות.
אך יחד עם ה"אל תירא" – צריכים לחוש את ה"מיצר" והמועקה של הגלות, לדעת שזה לא מקומנו האמיתי. אסור לנו להתייחס לגלות מתוך רגש של מנוחה ושלווה. אנו צריכים לחוש כל העת שעובדת היותנו בגלות היא "כבנים שגלו מעל שולחן אביהם", עלינו לעורר את תחושת ה"מיצר" מכך שאנו נמצאים בגלות. ולא רק אנחנו כאן, אלא "אנוכי ארד עמך מצרימה", גם הקב"ה עצמו נמצא בגלות.
התחושות המנוגדות הללו, שלילת היראה מהגלות, והרגשת הצער מהגלות – תלויים זה בזה:
הכח של היהודי להיות מרומם מעל הגלות, כך שהוא לא ירא ופוחד ממנה - באה כתוצאה מהתחושה שהגלות היא לא מקומו הטבעי, היא לא מקומו האמיתי. מכך שהוא מצטער על העובדה שהוא נמצא בה, וכל העת הוא משתוקק לצאת ממנה ולחזור אל שולחן אביו, אל המקום האמיתי שלו.
הצער הזה, הרצון הזה, הם אלו שמגביהים ומרוממים אותו, עד שהם מביאים אותו לתחושה שאין לו יראה ופחד מקשיי והתמודדות הגלות.
וכמו שיעקב אבינו בשעתו, "היה מיצר" על ירידתו לגלות - בוודאי אנו, שנמצאים זמן כה ארוך בגלות, עלינו להצטער על כך, ולדרוש מהקב"ה את הגאולה "עד מתי קץ הפלאות". והדרישה והצעקה אל הקב"ה "עד מתי ..יחרף צר" - תזרז את הגאולה וההבטחה אשר "אנכי אעלך גם עלה", בקרוב ממש.
(לקוטי שיחות חלק ל)
אחרי שיעקב אבינו מקבל את הבשורה המשמחת "עוד יוסף חי", והוא ראה את העגלות שיוסף שלח לו, וכתוצאה מכך "ותחי רוח יעקב" - אומר יעקב אבינו "אלכה ואראנו בטרם אמות". הוא יוצא לדרך.
"ויסע ישראל וכל אשר לו, ויבוא בארה שבע", יעקב אבינו יוצא לדרכו למצרים, ומגיע לבאר שבע, שהיתה עיר הגבול של ארץ כנען, התחנה האחרונה לפני היציאה למצרים. בשעת לילה, הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ואומר לו: "אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם". אין לך מה לפחוד מהירידה למצרים, כי אעשה אותך שם לגוי, לעם, גדול.
רש"י מפרש את הפסוק "אל תירא מרדה מצרימה", וכותב: "לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ". יעקב אבינו "היה מיצר" מכך שהוא נאלץ לצאת מהארץ, והקב"ה מחזק את רוחו ומעודד אותו.
עיון בדברי רש"י מעורר שאלה: הקב"ה אומר ליעקב "אל תירא", ורש"י מפרש זאת "לפי שהיה מיצר".
המילים "ירא" ו"מיצר", אמנם דומים בתוכנם, אבל הם שונים זה מזה. כאשר המלאכים שבו אל יעקב אבינו וסיפרו לו שעשיו צועד לקראתו בראש ארבע מאות איש, ופניו למלחמה - אומרת התורה (וישלח לב, ח) "וירא יעקב מאוד, ויצר לו". יעקב אבינו גם "וירא", ובנוסף לזה הוא גם "ויצר".
תרגום אונקלוס מתרגם זאת: "ודחיל יעקב .. ועקת ליה". יעקב אבינו פחד, והיה לו "צר", דחוק, צער. היו לו גם רגש של "פחד" במובן של דאגה, וגם תחושת "מועקה", דחק וצער - אלו הם רגשות שונים.
בפירושו על התורה, רש"י מפרש את המילה "יראה" – כדאגה. דאגה ממאורע עתידי שעלול להביא איתו נזק.
כאשר אברהם אבינו חזר ממלחמת ארבעת המלכים, אומר לו הקב"ה (לך לך טו, א) "אל תירא אברם .. שכרך הרבה מאוד", מפרש רש"י: "מה שאתה דואג על קיבול שכרך – שכרך הרבה מאוד". כך גם בפירושו להבטחה של הקב"ה לבני ישראל על מלחמות כיבוש הארץ (עקב יא, כה): "פחדכם ומוראכם יתן ה' אלוקיכם על פני כל הארץ", כותב רש"י: "פחד – לשון בעיתת פתאום. מורא – לשון דאגה מימים רבים".
ואילו הביטוי "מיצר", תחושת מועקה וצער – היא מצרה המתרחשת בהווה או התרחשה בעבר.
כך שיש להבין מדוע רש"י משנה ממשמעות הפסוק "אל תירא", וכותב "לפי שהיה מיצר".
כמו כן, במהות הענין יש להבין, בין אם ליעקב אבינן היתה "יראה", ובין באם הוא היה "מיצר" – כיצד ההבטחה של הקב"ה "כי לגוי גדול אשימך שם", אמורה להרגיע אותו.
יעקב אבינו אינו חושש מכך שבניו יתערבו בין המצרים, יוסף הבטיח לו "וישבת בארץ גושן .. וכלכלתי אותך שם", בני ישראל יישבו במקום נפרד משאר המצרים, כך שלא החשש מהשפעה השלילית המצרית על ילדיו היא זו מה שמטרידה אותו.
מה שהוא חושש, זה מעצם יציאתו מארץ ישראל. ואם כך - כיצד ההבטחה "כי לגוי גדול אשימך שם" מסירה ממנו את היראה-מועקה שלו.
*
יעקב אבינו אינו פוחד מעצם היציאה מארץ ישראל, הוא כבר ירד בעבר לחרן ולא ראינו שהיה לו איזה חשש בענין. גם אברהם אבינו ירד בימי הרעב למצרים, וגם לפני כן, בין מעמד 'ברית בין הבתרים' לבין הגעתו השניה לארץ בגיל 75 – הוא יצא מארץ ישראל, ולא ראינו שהוא פחד מכך. הסיבה לכך היא, כי בפשוטו של מקרא, בימיהם, ארץ ישראל עדיין לא היתה מובדלת בקדושתה משאר הארצות.
אך כאשר יעקב אבינו מגיע לבאר שבע והקב"ה מתגלה אליו ואומר לו "אל תירא", דבר המעיד שהוא פחד ממשהו – מתעוררת השאלה, ממה הוא פחד?
קשה לומר שהיה לו פחד עתידי ממשהו שעלול להתרחש בעתיד מיציאתו מארץ ישראל. אילו היתה לו "יראה" שכזו, הקב"ה היה מתגלה אליו ומרגיע אותו עוד בהיותו בביתו, ולא כאשר הוא כבר על אם-הדרך. יתרה מזו, רש"י כותב שיעקב אבינו יצא מביתו לקראת המפגש עם בנו יוסף, מתוך תחושת שמחה גדולה: "רב לי עוד שמחה וחדוה".
מכך שהקב"ה מתגלה אליו רק כאשר הוא חונה בבאר שבע, וכעת הוא אומר לו "אל תירא" – מסיק רש"י שהחשש הוא לא חשש של "יראה", לא ממשהו עתידי, אלא יעקב אבינו "היה מיצר" מההווה, ממשהו שמתרחש כעת. זו הסיבה שרש"י משנה ממשמעותו של הפסוק.
באר שבע עומדת על הגבול, והפסיעה הקרובה של יעקב אבינו – היא היציאה החוצה. הוא יוצא אל מחוץ לארץ ישראל עם משפחה גדולה מאוד, יותר משבעים נפש.
שבעים נפש מלבד נשי בניו - זו כבר תחילתו של עם. אינה דומה יציאתו של יעקב אבינו לחרן כאדם בודד ליציאתו זו הנוכחית, כאשר הוא עומד בראש של עם, בראש משפחה של יותר משבעים נפש.
יעקב אבינו יודע שהמקום המתאים למקומו ופריחתו של עם ישראל – הוא בארץ. הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו "לך לך .. אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול", מקומו של עם ישראל, הוא בארץ ישראל, "הארץ אשר אראך". והנה הוא עומד כעת בבאר שבע, רגע לפני יציאתו לחוץ לארץ - ועומד להוציא החוצה את העם הזה. מכך יעקב אבינו "היה מיצר", זו היתה תחושת המועקה והצער שלו.
אומר לו הקב"ה: "אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם". אין לך מה להיות ירא או מיצר מהיציאה מהארץ בראש האומה, כיון שדווקא "שם", דווקא במצרים – "לגוי גדול אשימך". הגדלות של עם ישראל, "גוי גדול", תהיה דווקא בעקבות הירידה ל"שם".
*
למרות שיעקב אבינו "היה מיצר" - הקב"ה אומר לו "אל תירא". לכאורה הקב"ה היה אמור לומר ליעקב שאין לו מה להיות בצער, בתחושה של "מיצר", מדוע הוא משתמש בביטוי "אל תירא".
הקב"ה מרמז בזה ליעקב אבינו, שכאשר יוצאים לגלות, כאשר יוצאים מארץ ישראל – אמנם נכון "אל תירא", אין צורך לפחד, אבל הוא לא מסיר ממנו את הצער "שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחו"ל". את רגש הצער מהיציאה לחוץ לארץ – צריך להשאיר, יש לחוש אותו כל הזמן. פחד – לא. מועקה – כן.
כי רק כאשר עם ישראל יחוש וירגיש את הצער "מיצר", זה מה שיביא ל"אל תירא" מהירידה לגלות.
דבריו אלו של הקב"ה, הם מסר לבני ישראל בכל הדורות, בכל המקומות בהם הם נמצאים בגלות.
הרגש והיחס לגלות, צריך להיות מורכב משתי תנועות מנוגדות:
מחד, "אל תירא", כל יהודי צריך לדעת שאין לו מה לפחד מהגלות. העובדה שאנחנו נמצאים בגלות היא כי "אבינו מלכנו יתברך הגלנו מאדמתנו ושלחנו בגלות", וכיון שהוא זה ששלח אותנו, אזי הוא מעניק לנו את הכוחות כדי להתגבר על קשיי הגלות, כך שגם בתוך הקושי נוכל לעבוד אותו כנדרש.
אדרבה, דווקא מתוך קשיי הגלות, "לגוי גדול אשימך שם", הגדלות והתוקף הפנימי של עם ישראל – בא לידי גילוי וביטוי דווקא מתוך ההתמודדות עם קשיי ונסיונות הגלות.
אך יחד עם ה"אל תירא" – צריכים לחוש את ה"מיצר" והמועקה של הגלות, לדעת שזה לא מקומנו האמיתי. אסור לנו להתייחס לגלות מתוך רגש של מנוחה ושלווה. אנו צריכים לחוש כל העת שעובדת היותנו בגלות היא "כבנים שגלו מעל שולחן אביהם", עלינו לעורר את תחושת ה"מיצר" מכך שאנו נמצאים בגלות. ולא רק אנחנו כאן, אלא "אנוכי ארד עמך מצרימה", גם הקב"ה עצמו נמצא בגלות.
התחושות המנוגדות הללו, שלילת היראה מהגלות, והרגשת הצער מהגלות – תלויים זה בזה:
הכח של היהודי להיות מרומם מעל הגלות, כך שהוא לא ירא ופוחד ממנה - באה כתוצאה מהתחושה שהגלות היא לא מקומו הטבעי, היא לא מקומו האמיתי. מכך שהוא מצטער על העובדה שהוא נמצא בה, וכל העת הוא משתוקק לצאת ממנה ולחזור אל שולחן אביו, אל המקום האמיתי שלו.
הצער הזה, הרצון הזה, הם אלו שמגביהים ומרוממים אותו, עד שהם מביאים אותו לתחושה שאין לו יראה ופחד מקשיי והתמודדות הגלות.
וכמו שיעקב אבינו בשעתו, "היה מיצר" על ירידתו לגלות - בוודאי אנו, שנמצאים זמן כה ארוך בגלות, עלינו להצטער על כך, ולדרוש מהקב"ה את הגאולה "עד מתי קץ הפלאות". והדרישה והצעקה אל הקב"ה "עד מתי ..יחרף צר" - תזרז את הגאולה וההבטחה אשר "אנכי אעלך גם עלה", בקרוב ממש.
(לקוטי שיחות חלק ל)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
