יוסי גולדשטיין
פרק ב'

אז איך יצאת מכאן בפגישה האחרונה? שאל המטפל שלי בפתיחת הפגישה, "צמא" עניתי בצחוק, "לא הצעת לי לשתות",
"מה הפירוש, לא הבנתי", הוא אמר, או שאל..
"נו, סתם, בצחוק זה היה, פשוט לא הצעת לי כוס מים כמו תמיד, אבל שטויות, יש לי משהו חשוב לשאול, שכן שלי... מרגיז אותי מאוד, כל פגישה אתו, הוא לא מפסיק לדבר, גוזל ממני לפחות 10 דקות, פעם הוא מספר על העבודה שלו, וההצלחות שלו, שבוע שעבר הוא התחיל לחקור אותי, מה אני עושה בחיים, ובכל יציאה מהבית אני מתפלל שלא אפגוש אותו, אני פוחד ממנו, מה אתה אומר?"
"הייתי רוצה ברשותך לחזור שוב לעניין של המים, זה בסדר?" הוא שואל
"אההה, לא יודע, זה נראה לי בזבוז זמן יקר, באתי היום כדי למצוא פתרון לעניין שבאמת מעסיק אותי, וכל הנושא של המים נראה לי קצת שולי, מה גם שאני משלם כאן הרבה על כל פגישה, אז זכותי להחליט על מה נדבר"
אבל לא אמרתי את זה, רק חשבתי בלב, רציתי מאוד להגיד, אבל במקום זה יצא לי, "טוב, אין בעיה, בשמחה, כן"
"תספר לי בבקשה מה קרה שבוע שעבר" הוא ביקש
נשמתי עמוקות בכעס מוסתר, ועניתי בחצי חיוך, "סתם, פשוט במהלך הפגישה לא הצעת לי כוס מים, אני רגיל שאתה מציע לי, ובאמת הייתי צמא, אבל כנראה לא שמת לב...
"אתה מגן עלי?" הוא שאל?
אההה, לא... אולי כן.... לא יודע....
"ואיך הרגשת?" הוא ממשיך להקשות
"ת'אמת נפגעתי קצת, חשבתי בלב שאולי בגלל שכולם רגילים לדרוך עלי, גם אתה מרגיש שאפשר לא להציע לי מים, ואני לא יגיד כלום, אני חושב שלאחרים לא היית שוכח, אבל במקרה שלי זה מותר"
באותם רגעים, קצת התביישתי בלב, זה נראה לי קטנוני, לדבר על כוס מים, ויותר מזה הרגשתי לא בנוח עם מה שהרגע אמרתי לו
"זה נראה שמאוד כעסת עלי?" הוא הפתיע אותי
"אהה.. לא ממש, אולי קצת, זאת אומרת שבוע שעבר כעסתי, אבל עכשיו כבר אהה.. גם אולי... לא יודע זה מסובך....
"זה בסדר, זכותך לכעוס, וכאן זה המקום בו אתה יכול להגיד בדיוק איך אתה מרגיש, ובעיקר לתת לעצמך להרגיש"
זה היה לי קצת חדש לי, מעולם לא היה לי מקום בו אני יכול לכעוס, ויותר מזה, מקום בו אני יכול להתבונן פנימה, ולהיות מודע למה שעובר עלי, מבלי לדחוק ולחנוק את רגשותיי,
לא היה לי מה להגיד, רק ישבתי דקות ארוכות, והייתי עם עצמי, עם הכעס, עם האפשרות וההיתר להיות אני
"תנסה, אולי, במילים שלך, להגיד לי, מה אתה רוצה ממני" הוא מבקש
אזרתי קצת אומץ ואמרתי, "נפגעתי ממך שבוע שעבר, אני יודע שזה רק כוס מים, אבל בכל מקום זה תירוץ אחר, אני מרגיש שבמקומות שאני רוצה לבקש, אני לא מצליח, זה לא יוצא לי מהפה, אני מוותר, ואני רק נכנס לבור עמוק יותר של מסכנות, ואכזבות, מהעולם, ומעצמי,
וגם היום שרצית שנדבר על כוס המים, לא רציתי, אבל לא הייתי מסוגל להגיד לך את זה... אבל אם כאן זה מותר, אז שתדע שפשוט כעסתי, ואני לא יודע בדיוק מה לבקש ממך, אבל אני רוצה לבקש מעצמי, להתחיל להיות אני, לא לבוז לעצמי, ולזקוף מעט את קומתי.
והוא יושב מולי, ומחייך, רק מחייך
ואני מרגיש טוב, רגוע, הצלחתי לעשות משהו שלא עשיתי מעולם
להגיד מה עובר עלי, ואיך אני מרגיש.
ועוד משהו, עשיתי את זה מבלי להאשים את זה שמולי, וזה היה חידוש עבורי,
נגמרה הפגישה, ואפילו לא הספקתי לקבל תשובה על החבר ההוא, שמטריד אותי ברחוב,
ובדיוק היום בבוקר, ביציאה מהמקווה, אני רואה אותו, והוא כהרגלו, עוצר אותי, ואומר "גם אתה אוהב לישון, בטח עייף משבת...חח" ומתחיל לנאום לי על סדר היום שלו, ושכדאי גם לי לאמץ את השיטה שלו
ואני מרגיש שאני הולך להתפוצץ, הוא פשוט לא רואה אותי, רק את עצמו..
מה עושים?
היה לי על הלשון משפט כמו "אתה כזה אגואיסט, חסר גבולות, וחסר רגישות"
אבל באותו רגע נזכרתי בפגישה האחרונה אצל המטפל, אזרתי אומץ, ואמרתי לו,
"סליחה שאני עוצר אותך, אבל זה לא כ"כ נעים לי השיחה הזו, גם כי אני ממהר, אבל בעיקר כי לא נח לי שאומרים לי איך להתנהג, ומה אני לא עושה נכון"
הוא התבלבל לרגע, כנראה לא ציפה ממני לכזה משפט, הוא רק מלמל משהו, והמשיך לדרכו
אני הרגשתי טוב, באופן שקשה להסביר
הצלחתי להיות אני, ולהגן על שלי, אבל מבלי לפגוע בשני
אז בינתיים זה מעניין הטיפול הזה, ואמשיך לעדכן בלי נדר
ושיהיה לכם חג גאולה שמח...

מידי שבוע יכתוב מטפל מקרב צוות המטפלים סיפור אמיתי מחדר הטיפולים (כמובן בשינויים הנדרשים, בהשמטת שמות וכל פרט זיהוי כלשהו).

מוגש מטעם מרכז טיפולים חב"ד – שעל ידי אגודת חסידי חב"ד באה"ק

ניתן לקרוא עוד באתר: www.lametapel.com