מערכת COL
|
יום י"ט כסלו ה׳תשע״ו
01.12.2015
חג שמח לחב"ד: חוגגים את חג הגאולה
"חג שמח לחב"ד: חוגגים את חג הגאולה. לא, לא המצאנו את החג הזה. הרב יוסף-יצחק אהרונוב יסביר לכם בדיוק על מה ולמה חסידי חב"ד (ולא רק) עושים סעודות חג, ורוקדים עד אור הבוקר", כך נפתחת כתבה המתפרסמת הערב (שלישי) באתר YNET חוגגים את חג הגאולה
הרב יוסף-יצחק אהרונוב
היום (י"ט כסלו) מציינים בחסידות חב"ד את "ראש השנה לחסידות" ו"חג הגאולה". זה אמנם רק המשפט הפותח, אך כבר יש בו שני אי-דיוקים: החגיגות כבר מזמן אינן נחלתה הבלעדית של חב"ד, אלא של העולם היהודי כולו - ומי שמבקר בבנייני האומה בשרשרת האירועים של "תורת חב"ד לבני הישיבות" (הופעות "צמאה" שאי אפשר להשיג אליהן כרטיסים) שנפתחו במוצ"ש ויינעלו רק מחר, יודע שגם נקודת הציון "היום" היא לא ממש נכונה. "שבוע" היה תיאור מדויק יותר.
בי"ט בכסלו ה'תקנ"ט (1,798) שוחרר ממאסרו בכלא הרוסי רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. מאז, במשך 218 שנים חוגגים חסידי חב"ד, ובעצם לא רק הם, בדיוק באותו תאריך - את החג של מסירות-הנפש.
למעשה, מסירות-הנפש מלווה את תנועת החסידות מראשיתה. הבעל-שם-טוב ותלמידיו מסרו את נפשם על גילוי החסידות, למרות הרדיפות שהיו מנת-חלקם. גם רבינו הזקן, בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד, קיבל מהבעש"ט צוואה על מסירות-נפש.
כאשר חבריו הקרובים, ובראשם מורו-ורעו רבי מנחם-מענדל מוויטבסק, עלו לארץ-ישראל, השתוקק רבי שניאור-זלמן בכל נימי נפשו להצטרף אליהם. אולם לבסוף מסר את נפשו, ויתר על משאת ליבו ונשאר ברוסיה, כי הבין שזה תפקידו וזו שליחותו. בהמשך הגיעו הדברים לכלל סכנת-נפשות ממש, כאשר העלילו עליו שהוא מורד במלכות, והוא נאסר ונכלא במבצר הרוסי.
הוא ידע כי בהפצת תורת החסידות ובכתיבת ספר התניא הוא מסכן את נפשו, מכיוון שבעולמות העליונים התעוררה התנגדות חריפה לכך. אולם כמו אבא שאיננו בוחל באמצעים כדי להציל את חייו של בנו יחידו, גם בעל התניא לא עצר לרגע כדי להפסיק מפעולות ההצלה הרוחניות של עם ישראל, שהיה שרוי באותה העת במצב עדין וקריטי לעתידו.
אותה מסירות נפש עברה גם בקשר ישיר לביתו, הרבנית דבורה לאה. הרבנית הייתה אמו של פעוט קטן ומתוק בשם מנחם מענדל, מי שלימים יגדל להיות הרבי השלישי של חב"ד ויזכה לכינוי "הצמח צדק" על שם אחד מספריו, ומסרה את נפשה כדי שדרך החסידות תמשיך התקיים, והיא בת עשרים ושש שנים בלבד.
היה זה בסוף שנת תקנ"ב, קצת יותר משש שנים לפני "חג הגאולה" שאותו אנחנו מציינים היום. תורת החסידות החלה להכות שורשים במקומות רבים, וחסידים רבים הצטרפו לעדת החסידים. אולם, התפשטותה העצומה של תורת החסידות, פנימיות התורה, עוררה קטרוג גדול בשמים.
הרבי הרגיש בסכנה המרחפת על תורת החסידות ועליו בפרט. באחד הימים קרא אדמו"ר הזקן לביתו, הרבנית דבורה לאה, וסיפר לה כי שעת צרה היא כעת, שכן הקטרוג בשמים חזק ביותר.
הרבנית דבורה לאה הבינה שהמצב חמור מאוד, וכי נשקפת סכנה לחיי אביה, ובעקבות כך להמשך הפצתה של תורת החסידות. היא קראה לשלושה מזקני החסידים וביקשה מהם שיבטיחו לה לשמוע ולקיים את כל מה שתצווה עליהם, כבר למפרע, ודרשה מהם שישבעו לה בשבועה חמורה שבינתיים כל העניין יישאר בסוד גמור.
עכשיו, המשיכה הרבנית, תקבלו שלושתכם על עצמכם לשמש כבית דין, ולפסוק הלכה למעשה על פי תורתנו הקדושה. הרבנית גילתה לחסידים את אשר שמעה מאביה על חומרת המצב, וסיימה: "החלטתי לתת את חיי תמורת חיי אבי! רוצה אני להיות כפרתו. אני הולכת למיתה, ואבי יילך לחיים טובים וארוכים".
בליל ראשון של ראש השנה אחרי התפילה, יצא האדמו"ר הזקן מחדרו. בניגוד לנוהגו שלא לדבר בלילה הראשון של ראש השנה כלל, שאל היכן נמצאת דבורה לאה בתו. כשראה אותה התחיל לומר לה "לשנה טובה תכתבי ותחתמי", אולם הרבנית קטעה אותו תיכף לאחר שאמר את המילה "לשנה" ואמרה לו: "לשנה טובה תיכתב ותחתם. אבא, אל נא תדבר...".
למחרת החג, ג' בתשרי תקנ"ג, נסתלקה הרבנית דבורה לאה לעולמה. מנחם מענדל הקטן נותר יתום.
בעל התניא מסר את נפשו כדי שאור החסידות יתפשט, יפרוץ ויחַיה את נפשנו. שחרורו מסמל את ניצחונה של מסירות-הנפש. בזכותה הסכימו גם בשמים כי הגיעה השעה לגלות את פנימיות התורה, ולאפשר לכל יהודי להרוות את נפשו ממעיינותיה.
לכן, עבורנו היום הזה הוא לא רק יום של התרפקות על משהו היסטורי. גם לא סתם הזדמנות טובה לאכול משהו ולהגיד '"לחיים". זה הרבה מעבר לכך. זהו יום שצבע בצבעים זוהרים את פניה של היהדות הנוכחית, והכניס לתוכה מוטיבים שקשה לדמיין לא היו בעבר: עבודת השמחה, הקשר בין הצדיק והמנהיג לשאר האנשים, ההתבוננות העצמית, העמקות בתפילה, אהבת ישראל לכל אחד ואחת ללא הבדל מה מצבו או דעותיו.
אך בעיקר, זהו יום שמבטיח שמי ש"מגדיל ראש" ואיננו נבהל מהקשיים אפילו במחיר אישי כבד – ינצח ויחגוג עוד שנים רבות אחר כך. לחיים!
הרב יוסף-יצחק אהרונוב הוא ראש מפעל השליחות של חב"ד בישראל, המונה 336 בתי חב"ד.
היום (י"ט כסלו) מציינים בחסידות חב"ד את "ראש השנה לחסידות" ו"חג הגאולה". זה אמנם רק המשפט הפותח, אך כבר יש בו שני אי-דיוקים: החגיגות כבר מזמן אינן נחלתה הבלעדית של חב"ד, אלא של העולם היהודי כולו - ומי שמבקר בבנייני האומה בשרשרת האירועים של "תורת חב"ד לבני הישיבות" (הופעות "צמאה" שאי אפשר להשיג אליהן כרטיסים) שנפתחו במוצ"ש ויינעלו רק מחר, יודע שגם נקודת הציון "היום" היא לא ממש נכונה. "שבוע" היה תיאור מדויק יותר.
בי"ט בכסלו ה'תקנ"ט (1,798) שוחרר ממאסרו בכלא הרוסי רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. מאז, במשך 218 שנים חוגגים חסידי חב"ד, ובעצם לא רק הם, בדיוק באותו תאריך - את החג של מסירות-הנפש.
למעשה, מסירות-הנפש מלווה את תנועת החסידות מראשיתה. הבעל-שם-טוב ותלמידיו מסרו את נפשם על גילוי החסידות, למרות הרדיפות שהיו מנת-חלקם. גם רבינו הזקן, בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד, קיבל מהבעש"ט צוואה על מסירות-נפש.
כאשר חבריו הקרובים, ובראשם מורו-ורעו רבי מנחם-מענדל מוויטבסק, עלו לארץ-ישראל, השתוקק רבי שניאור-זלמן בכל נימי נפשו להצטרף אליהם. אולם לבסוף מסר את נפשו, ויתר על משאת ליבו ונשאר ברוסיה, כי הבין שזה תפקידו וזו שליחותו. בהמשך הגיעו הדברים לכלל סכנת-נפשות ממש, כאשר העלילו עליו שהוא מורד במלכות, והוא נאסר ונכלא במבצר הרוסי.
הוא ידע כי בהפצת תורת החסידות ובכתיבת ספר התניא הוא מסכן את נפשו, מכיוון שבעולמות העליונים התעוררה התנגדות חריפה לכך. אולם כמו אבא שאיננו בוחל באמצעים כדי להציל את חייו של בנו יחידו, גם בעל התניא לא עצר לרגע כדי להפסיק מפעולות ההצלה הרוחניות של עם ישראל, שהיה שרוי באותה העת במצב עדין וקריטי לעתידו.
אותה מסירות נפש עברה גם בקשר ישיר לביתו, הרבנית דבורה לאה. הרבנית הייתה אמו של פעוט קטן ומתוק בשם מנחם מענדל, מי שלימים יגדל להיות הרבי השלישי של חב"ד ויזכה לכינוי "הצמח צדק" על שם אחד מספריו, ומסרה את נפשה כדי שדרך החסידות תמשיך התקיים, והיא בת עשרים ושש שנים בלבד.
היה זה בסוף שנת תקנ"ב, קצת יותר משש שנים לפני "חג הגאולה" שאותו אנחנו מציינים היום. תורת החסידות החלה להכות שורשים במקומות רבים, וחסידים רבים הצטרפו לעדת החסידים. אולם, התפשטותה העצומה של תורת החסידות, פנימיות התורה, עוררה קטרוג גדול בשמים.
הרבי הרגיש בסכנה המרחפת על תורת החסידות ועליו בפרט. באחד הימים קרא אדמו"ר הזקן לביתו, הרבנית דבורה לאה, וסיפר לה כי שעת צרה היא כעת, שכן הקטרוג בשמים חזק ביותר.
הרבנית דבורה לאה הבינה שהמצב חמור מאוד, וכי נשקפת סכנה לחיי אביה, ובעקבות כך להמשך הפצתה של תורת החסידות. היא קראה לשלושה מזקני החסידים וביקשה מהם שיבטיחו לה לשמוע ולקיים את כל מה שתצווה עליהם, כבר למפרע, ודרשה מהם שישבעו לה בשבועה חמורה שבינתיים כל העניין יישאר בסוד גמור.
עכשיו, המשיכה הרבנית, תקבלו שלושתכם על עצמכם לשמש כבית דין, ולפסוק הלכה למעשה על פי תורתנו הקדושה. הרבנית גילתה לחסידים את אשר שמעה מאביה על חומרת המצב, וסיימה: "החלטתי לתת את חיי תמורת חיי אבי! רוצה אני להיות כפרתו. אני הולכת למיתה, ואבי יילך לחיים טובים וארוכים".
בליל ראשון של ראש השנה אחרי התפילה, יצא האדמו"ר הזקן מחדרו. בניגוד לנוהגו שלא לדבר בלילה הראשון של ראש השנה כלל, שאל היכן נמצאת דבורה לאה בתו. כשראה אותה התחיל לומר לה "לשנה טובה תכתבי ותחתמי", אולם הרבנית קטעה אותו תיכף לאחר שאמר את המילה "לשנה" ואמרה לו: "לשנה טובה תיכתב ותחתם. אבא, אל נא תדבר...".
למחרת החג, ג' בתשרי תקנ"ג, נסתלקה הרבנית דבורה לאה לעולמה. מנחם מענדל הקטן נותר יתום.
בעל התניא מסר את נפשו כדי שאור החסידות יתפשט, יפרוץ ויחַיה את נפשנו. שחרורו מסמל את ניצחונה של מסירות-הנפש. בזכותה הסכימו גם בשמים כי הגיעה השעה לגלות את פנימיות התורה, ולאפשר לכל יהודי להרוות את נפשו ממעיינותיה.
לכן, עבורנו היום הזה הוא לא רק יום של התרפקות על משהו היסטורי. גם לא סתם הזדמנות טובה לאכול משהו ולהגיד '"לחיים". זה הרבה מעבר לכך. זהו יום שצבע בצבעים זוהרים את פניה של היהדות הנוכחית, והכניס לתוכה מוטיבים שקשה לדמיין לא היו בעבר: עבודת השמחה, הקשר בין הצדיק והמנהיג לשאר האנשים, ההתבוננות העצמית, העמקות בתפילה, אהבת ישראל לכל אחד ואחת ללא הבדל מה מצבו או דעותיו.
אך בעיקר, זהו יום שמבטיח שמי ש"מגדיל ראש" ואיננו נבהל מהקשיים אפילו במחיר אישי כבד – ינצח ויחגוג עוד שנים רבות אחר כך. לחיים!
הרב יוסף-יצחק אהרונוב הוא ראש מפעל השליחות של חב"ד בישראל, המונה 336 בתי חב"ד.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
