מאת אבי ריצ'לר - טיימס ישראל

ביום שני האחרון בלילה, רוברט קראפט, הבעלים של קבוצת כדורגל ניו אינגלנד פטריוטס עשה משהו שלא אמור היה להיעשות, אבל זה הופך אותו לאיש מיוחד בעיניי. רוברט קראפט עשה מה שכל כלי תקשורת, פוליטיקאים, הנשיא אובמה ורבים אחרים בעולם היו צריכים לעשות, אבל אף אחד לא עשה. רוברט קראפט פעל כקול היחיד לעולם אילם ומנהיגות אמריקנית חסרת לב.

אתה רואה, ביום שני האחרון בלילה, שהקבוצה שיחקה מול 80,000 אוהדים, ומיליוני אחרים צפו ביום שני בלילה במשחק הכדורגל, רוברט קראפט עצר את עולם הכדורגל לרגע. זה היה רגע של שתיקה לכבד את זכרו של עזרא שוורץ.

עזרא שוורץ היה יליד מסצ'וסטס, שנורה למוות על ידי מחבל ערבי בעת שלמד בישראל, בן 18. סך הכל ילד, וחייו נקטעו לפני שהוא התחיל לחיות את חייו.

הרצח של עזרא שוורץ היה טרור בצורתו המובהקת ביותר, נער אמריקאי צעיר ומבריק נהרג בגלל שהוא היה יהודי. לא יותר ולא פחות.

עם זאת, למרבה הצער, כל מה שאנחנו שומעים מהעולם בתגובה לפעולה נפשעת זו הייתה שתיקה רועמת. אין זעקה בתקשורת, לא מסיבת עיתונאים של הנשיא שלנו, לא מאמרי מערכת בעמוד שני הדורשים צדק. לא כלום. נדא. זירו.

אני כבר חושב על עזרא כל השבוע ולא מסוגל לראות את התמונה של פניו המחייכות, וגם לא תמונות של משפחתו האבלה.

אחת המחשבות שצצות כל הזמן בראש שלי הוא, "מה היה אילו זה היה קורה לי?" "מה אם המשפחה האבלה היתה אשתו והילדים שלי?" (ח"ו).

זו לא שאלה מופשטת. אני מעבד במוחי את המחשבות קשות האלה, כי אני כרגע נמצא 35,000 רגל מעל פני הים בדרך לישראל לביקור של 3 ימים. מטרת הנסיעה שלי היא לא לשם הנאה או לעסק, אלא, כאקט של סולידריות עם אחיי ואחיותיי בישראל. זו הדרך לבטא את האהבה והמחויבות שלי לארץ הקודש שלי.

הטיול שלי ייקח אותי למערב ירושלים, תל אביב, ופתח תקווה, כל המקומות מה שהעולם קורא "שטח ישראלי מובהק". על פי כל החוקים של נורמליות, אני לא צריך לפחד לנסוע למדינה הראשונה בעולם שעומדת בחוד החנית של דמוקרטיה, חירות ושוויון.

ובכל זאת אני חש את הפחד.

אני חושש שהחיים שלי יכולים להסתיים ח"ו, ע"י טרור אסלאמי קיצוני. ואני חושש, מר ברק אובמה, נשיא ארצות הברית של אמריקה, שאתה אפילו לא מכיר בעובדה הזו.

אני אדם טוב (אני חושב). אני אוהב שלום ומסתדר עם כולם, עם כמעט כל מי שאני פוגש. אני יושב בוועידת 'יחסי אנוש' במחוז שלי, נלחם בהטיה וגזענות, ואני חבר במועצה המייעצת דתית לביטחון המולדת בניו ג'רזי. אני מתנדב, להאכיל את הרעבים, להעניק מקלט לחסרי הבית, ולעשות הרבה עבודה כדי להרים את אלה שנפלו בזמנים קשים.

אך למרות כל האמור לעיל, אני חושש שאם אנ יהרג על ידי טרוריסט במהלך טיול 3 הימים שלי לישראל אתה תדע אפילו את השם שלי. אני בטוח שתוכל לתת שוב לחולשת האופי שלך לגבור, ולא תצליח לעמוד על מה נכון; חובתך לקרוא תיגר נגד מי שרצח אותי.

מן הסתם, לא תבטא את השם שלי בגלל העקשנות שלך בשמירה על המדיניות הכושלת שלך להתמודד עם האיסלאם הקיצוני. אתה לא תכיר במותי, כי אתה לא תראה אותי כאמריקאי שמבקר את בעלת הברית הגדולה ביותר שלנו בעולם, אלא כיהודי שנהרג בישראל.

והגרוע מכל, אתה עלול לנטוש את המשפחה שלי.

זה לא מה שאמריקה צריכה לעשות כאשר התעמתו עם הרעות החולות של הדור שלנו. מה קרה לבטחון המוסרי שלנו במלחמה על הצדק? למה אנחנו נוטשים את ידידתנו הגדולה ישראל בימים הקשים שלה?

אדוני הנשיא, בבקשה רק לפתוח את העיניים. יש רוע בעולם שאתה מסרב להכיר ובמילותיו של אדמונד ברק, "כל מה שצריך לניצחון הרשע, הוא אנשים טובים שלא עושים כלום."

אני לא מאמין שאתה נאיבי, מובס, או אפילו בחור רע כמו כמה שרוצים לומר עליך. למעשה, אני בטוח שאם נפגש מחר נוכל לשבת יחד על כוס קפה ולהסתדר בינינו מצויין. אבל הייתי מניח את הזרוע שלי סביבך ואומר "מה לא בסדר איתך?! ... WAKE UP !!!"

הגענו זמן לקרוא לילד בשמו, וכשאתה סוף סוף תכיר במחלה, נוכל להתחיל להבין את התרופה.
אני בטוח שיהיה כמה שיקראו את המאמר הזה ויטענו שאני מבקר אותך, אדוני הנשיא, כי יש לי אידיאולוגיה פוליטית שונה. אבל זה לא נכון. מעולם לא ביקרתי אותך לפניך בפומבי גם במקומות שלא הסכמתי איתך מבחינה פוליטית. והאמת היא, ישנם תחומים רבים שבהן הרעיונות הפוליטיים שלנו הם אותו הדבר.

לא אדוני נשיא, אני לא כותב נזיפה זו למטרת רווח פוליטי.

זה מעבר לפוליטיקה. זה אישי.