רעיון לחזרה בבתיכ"נ – פ' בא שבת שלום! בפרשת השבוע, פ' בא, אנו קוראים על הפעם הראשונה שבה הקריבו את קרבן פסח. קרבן פסח הוא קרבן שכל יהודי מצווה להקריב בכל שנה, בי"ד ניסן, זאת אומרת: ערב פסח. כל יהודי צריך להביא – בערב פסח, אחרי הצהריים - לבית המקדש כבש, הכהנים שוחטים אותו וזורקים מדמו על גבי המזבח, ואת הבשר של הקרבן צולים, "צלי אש", ואוכלים ב'ליל הסדר' – בלילה הראשון של חג הפסח, ביחד עם המצה והמרור. מצוה זו היא מצוה מאוד חשובה שהיו מקיימים אבותינו בזמן שבית המקדש היה קיים, ואנו מצפים גם כן לקיימה בקרוב ממש, בבנין בית המקדש השלישי. מי שזוכר, חלק מה'הגדה של פסח' מדבר על כך שאנו מבקשים מהקב"ה שיבנה שוב את בית המקדש בירושלים ואז נוכל להקריב שם את קרבן הפסח "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים". ועל כך אנו אומרים גם בסוף ההגדה: "לשנה הבאה בירושלים" – השנה עשינו את ליל הסדר בלי קרבן פסח כל אחד בבית שלו, ואנו מבקשים ששנה הבאה נזכה להיות בירושלים הבנויה, להקריב את קרבן הפסח בבית המקדש בערב הפסח, ולאכול את הבשר בליל הפסח, ביחד עם המצה והמרור – "על מצות ומרורים יאכלוהו". ובכן, כמו שאמרנו, בפרשת השבוע אנו קוראים על קרבן הפסח הראשון שנעשה בהיסטוריה של עם ישראל, והוא לא נעשה בירושלים בבית המקדש, אלא במצרים. יש כמה פרטים שבהם הפסח הראשון, פסח מצרים, שונה מאותו קרבן פסח שהיו עושים אבותינו בארץ ישראל, ואנו נעמוד כאן על פרט אחד בולט שלא חזר על עצמו בכל הפסחים שהקריבו בני ישראל במהלך הדורות – אלא היה חד פעמי, רק באותו זמן של יציאת מצרים. הכוונה היא לזמן של קניית הכבש לקרבן הפסח. בכל הדורות, אדם יכול היה לקנות את קרבן הפסח באותו יום – בערב פסח, י"ד בניסן, בבוקר היה הולך לסוחרי הכבשים, וקונה מהם כבש משובח ומובחר לקרבן הפסח. כמובן היו בירושלים הרבה סוחרים שניצלו את ההזדמנות, ומכרו כבשים לרוב לכל אלפי ורבבות היהודים שהגיעו מכל רחבי הארץ והעולם, באו לעלות לרגל לכבוד חג הפסח, ולהקריב את קרבן הפסח בבית המקדש; אולם באותו פסח מיוחד שעליו מסופר בפרשה, הפסח הראשון שעשו ישראל בתוך מצרים, אמר הקב"ה דבר מיוחד: לא מספיק לקנות את הכבש לקרבן בערב הפסח, וגם לא מספיק לקנות אותו יום לפני. הקב"ה אמר – צריך לקנות את הכבש ארבע ימים לפני כן. וכפי שהתורה אומרת (יב, ג ואילך): "דברו אל כל עדת ישראל לאמר, בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית .. שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים". זאת אומרת: בני ישראל הצטוו ללכת כבר ביום עשירי לחודש – ארבעה ימים לפני פסח – לשוק, כל משפחה תקנה כבש, ולהחזיק אותו בבית למשמרת – עד בוא יום ארבעה עשר בניסן, ערב הפסח, שבו ישחטו בני ישראל את הכבש לקרבן, אחרי הצהרים – "בין הערבים". נשאלת השאלה: למה באמת היו צריכים לקנות את הכבש כבר ארבעה ימים לפני הפסח? והרי, להחזיק כבש בבית זה לא פשוט... צריכים להאכיל אותו, לטפל בו, לשמור עליו שלא ילכלך ויהרוס את הבית... לשם מה היו צריכים להחזיק את הכבש בבית כבר ארבע ימים לפני פסח? למה לא מספיק לקנות את הכבש בערב פסח בבוקר? אלא שבאמת, היתה כאן כוונה עמוקה. הקב"ה רצה בכוונה שהכבש יעמוד להם מול העיניים ארבע ימים, היתה בזה מטרה חשובה. ההסבר הוא כך: הכבשים, הצאן, היו ה'עבודה זרה' של מצרים. מצרים התייחסו אל הכבשים כאליל, כדבר שיש לו כח ושלטון, כדבר שבזכותו באה ברכה והצלחה. וכפי שהתורה אומרת בפרשה הקודמת, פ' וארא (ח, כב), שמשה אמר לפרעה שהוא לא רוצה להקריב את הקרבנות לקב"ה בתוך מצרים, "כי תועבת מצרים נזבח לה' אלקינו, הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו"?! זאת אומרת, משה אמר: הרי אצל מצרים הצאן, הכבשים, הם אליל, דבר שצריך לפחד ממנו כי יש לו כח לעשות טוב או רע – ובעיני מצרים, לקחת כבש ולשחוט אותו, זה דבר חמור ביותר: זה בזיון גדול לאליל של מצרים! זה פוגע עמוקות בכל האמונה של מצרים, כי מצרים אינם מאמינים בקב"ה – ובמקום זה הם מאמינים בצאן, בכבשים! ובאמת לא רק מצרים האמינו בכבשים והתייחסו אליהם ביראת כבוד. גם בני ישראל שהיו במצרים, אחרי גלות כה ארוכה, הושפעו מאוד מהשכנים המצריים שלהם, וגם בהם חדרה אמונה טפלה זו. ובתור הכנה ליציאת מצרים, לגאולה על ידי הקב"ה – רצה הקב"ה לנתק אותם מהאמונה הטפלה הזאת, להחזיר אותם לאמונה האמיתית בה' אחד ויחיד, ולכן אמר הקב"ה לקחת דוקא את הכבש הזה שכל מצרים האמינו בו – ולשחוט אותו לעיניהם! להראות להם את האמת, שהאליל הזה שהם מאמינים בו הוא שום דבר, הוא בסך הכל כבש שיש להקריב אותו קרבן לה' ולאכול את בשרו בשמחה על הגאולה. אבל זה עדיין לא מסביר למה היו צריכים לקחת אותו ארבע ימים קודם – הרי בכדי לבטא את הזלזול המוחלט באלילי מצרים, בכבשים, ציווה הקב"ה לשחוט את הכבש, להקריב אותו קרבן ולאכול את בשרו; אבל בשביל זה מספיק לקנות את הכבש באותו היום ולשחוט אותו – בשביל מה צריך להחזיק אותו בבית ארבע ימים מקודם לכן?! ההסבר הוא, שהמטרה כאן היתה להוציא את השטות הזאת מהראש שלהם לגמרי. בני ישראל היו במצרים כבר מאתיים ועשר שנים, ולאט לאט הם הושפעו יותר ויותר מהמצריים. וכך, הם לא רק עבדו את הצאן מפעם לפעם, אלא הם עשו זאת לעתים קרובות מאוד, זה היה אצלם חזק מאוד כל האמונה הזאת בכבשים בתור עבודה זרה, זה היה עמוק עמוק מושרש אצלם, זה היה רגיל אצלם ביותר. לכן אמר הקב"ה – לא מספיק שתעשו פעולה חד פעמית ותשחטו את הכבש לקרבן. כשאדם רגיל בדבר מסויים, באמונה מסויימת, ורוצים להוציא לו את זה מהראש – לא מספיק לשבור את האמונה, הפחד, פעם אחת. פעם אחת לא מספיקה, כי גם אם פעם אחת הוא יצליח להשתחרר מהאמונה המוזרה הזאת, הרי זה לא יחזיק מעמד, אחר כך הוא שוב יחזור להרגל ולטבע המקוריים. פעם אחת לא מספיקה כדי לעקור טעות שנכנסה בראש שנים ארוכות! האדם הולך נגד טבעו פעם אחת, ואחר כך הוא שוב יחזור להרגל המוטעה שלו. אם בני ישראל היו לוקחים את הכבש, שוחטים אותו פעם אחת, וזהו – זה לא היה עוקר מהם את הטעות. נכון שהיה להם קשה ללכת נגד האמונה שלהם, נגד הפחד שלהם מהכבשים, ולשחוט אותם – אבל הם היו אומרים לעצמם: בסדר, זה חד פעמי בלבד, פעם אחת נעשה משהו אסור ונשחט את הכבשים, נעשה מעשה של 'שיגעון' באופן חד פעמי, ואחר כך נחזור לעבוד אותם ולפחד מהם בתור אלילים. הקב"ה לא רצה שזה יהיה בצורה כזאת, ולכן אמר להם: תקחו אותו ארבע ימים קודם. תחזיקו אותו בבית ארבע ימים! ארבע ימים יעמוד הכבש מול העיניים שלכם, במטרה לשחוט אותו, ויזכיר לכם שבעצם הכבש הזה הוא שום דבר, אין בו שום קדושה, אין מה לפחד ממנו – המטרה שלו היא להיות קרבן לה' שהוא האלקים היחידי. לא מספיק ש'תשתגעו' פעם אחת, תשחטו את הכבשים ואחר כך תתחרטו ותחזרו למה שהיה קודם – המטרה היא שהדבר הזה ייכנס לכם חזק בראש, שתעשו את זה באמת ומכל הלב. וכך באמת עשו בני ישראל. הם לקחו את הכבש ביום העשירי לחודש ניסן. פתאום המצריים ראו את כל בני ישראל מסתובבים עם כבשים. לא הבינו: מה קרה? מה יש שכולם שם הולכים עם כבשים? שאלו אותם: לשם מה אתם לוקחים את הכבשים הללו? אמרו להם בני ישראל: לשחוט אותם לקרבן ה'. המצריים הזדעזעו מעצם הרעיון ושאלו אותם: השתגעתם?! את הכבשים הקדושים האלה אתם רוצים לשחוט ולאכול?! ובני ישראל, שבעצמם האמינו בכבשים כמו כל מצרים, הבינו טוב את השאלה של המצריים, גם להם זה היה קשה לקחת את הכבש בשביל לשחוט אותו, אבל בכל זאת הם התגברו על הקושי הנפשי, ועשו זאת לפי מצות ה' ביד משה ואהרן. וכך ארבע ימים עמדו הכבשים מול עיניהם. כל הזמן הם שמעו את קולותיהם של הכבשים, ראו אותם והרגישו אותם – והילדים שאלו: אבא, מה הכבשים האלה עושים פה? ושוב היה האבא צריך להסביר שהולכים לשחוט את זה לקרבן. כך עוד פעם ועוד פעם, במשך ארבעת הימים הללו דיברו שוב ושוב על כך שהולכים לשחוט את הכבשים – ולאט לאט התרגלו בני ישראל למחשבה הזאת ועיכלו אותה. מיום ליום נהיה להם יותר קל עם זה, הם הבינו לאט לאט שזה לא כל כך נורא לשחוט כבשים... הם לא בראו את העולם ואין להם שום כח מיוחד... במלים קצרות ופשוטות: הקב"ה לא רצה שבני ישראל ישחטו את הכבשים בתור דבר חד פעמי, דבר שעושים מתוך לחץ ובהלה ולאחר מכן שוכחים ממנו וחוזרים להרגל הישן – אלא הקב"ה רצה שהם ישחטו את הכבשים מתוך הגיון וישוב הדעת, ולשם כך נתן להם ארבעה ימים לעכל את הרעיון, ארבע ימים בהם הכבש יעמוד מול העיניים שלהם ותהיה להם ארבע ימים אפשרות להתחרט – ואז, כאשר בא ערב פסח ובכל זאת בני ישראל לא מתחרטים אלא הם הולכים לשחוט את האליל מתוך שמחת חג, זה מוכיח שהם באמת מזלזלים בעבודה זרה, שהם שוחטים את הכבש מתוך הכרה פנימית עמוקה, שהם באמת השתכנעו שאין שום קדושה באמונה הטפשית של מצרים ועכשיו הם מאמינים בה' אחד. [אמנם באמת, גם לאחר שבני ישראל הצליחו להתגבר על עצמם ושחטו את הכבש שכל כך האמינו בו קודם לכן, עדיין נשארו להם הרבה דברים שבהם הם צריכים להשתפר ולתקן... בכל השחיטה הזאת של הכבש לקרבן, הם קיימו רק מצוה אחת: המצוה שלא להאמין בעבודה זרה, והיה להם עוד הרבה דברים אחרים לחזור בתשובה עליהם. אך הקב"ה, מרוב אהבתו לעם ישראל, הסתפק בזה – במצוה זו של הקרבת הפסח – וכן במצות המילה שמלו אז בני ישראל את עצמם. הקב"ה אמר: אפילו שעדיין יש לכם הרבה מה לתקן, בזכות שתי המצוות הללו שיש בידכם – אוציא אתכם מן הגלות אל הגאולה, משעבוד לחירות ומיגון לשמחה, ואת כל שאר הדברים נדאג לתקן אחר כך... ומיד לאחר שבני ישראל קיימו את המצוה ושחטו את קרבן הפסח – הגיעה הגאולה והם יצאו ממצרים ביד רמה, בני חורין. וגם אנחנו, שמחכים כל כך הרבה זמן לגאולה השלימה שתושיע אותנו מכל צרותינו, הקב"ה לא מחכה למשהו "מי יודע מה"... הקב"ה מחכה בסך הכל שנוסיף עוד מצוה קטנה אחת, וכך נכריע את הכף לטובת הגאולה השלימה של עם ישראל והעולם כולו]. הערות: א. מקור הרעיון בלקו"ש חט"ז שיחה ג לפ' בא, בעיקר סעיף ז' בשיחה (ע' 118-119). ב. הקטע הסופי, שבא כאן בחצאי ריבוע, הוא בעצם רעיון שלם בפני עצמו, שהובא כאן רק בקיצור נמרץ ומבלי לפרט – בתור "סיום" יפה ל"דרשה"; לשלימות הענין כדאי לעיין בשיחה עצמה, מסעיף ו' ועד סוף השיחה (מע' 117 עד ע' 121), ושם מבואר הענין בהרחבה.

On the other hand, keeping the sheep locked up, showing their neighbor Egyptians and their children how these animals are really powerless by being superior to them for a complete four days, assured them a more profound riddance of Avodah Zoroh. This was valued by Hashem very much and although it was one of the only two mitzvahs they performed in Egypt it  ultimately brought the redemption.