הרב מאיר אליטוב

על המילים "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" מפרש רש"י: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות".

ופירושו קשה לכאורה, שהרי הקפת הראש באבנים אינה מגינה עליו מפני החיות הרעות ובוודאי שאינה מגינה על כל הגוף וא"כ מה התועלת במעשהו של יעקב אבינו שהקיף ראשו באבנים.

ומסביר הרבי שפירוש הדברים כך הוא: יעקב אבינו ידע היטב לאן מועדות פניו והבין שהוא הולך לחרן לעבוד אצל לבן הארמי ומכיון שהמקום קשה והאנשים קשים הרי שהחיות הרעות נמצאות כבר בדרך לשם.

יעקב אבינו יודע שכדי להצליח בפרנסה צריך קודם כל לדאוג לרוחניות ואת עבודת הכפיים יש לעשות רק בידיים אבל את הראש צריך לשמור בבית אבא היינו ברוחניות ובלימוד תורה.

עניין זה נאמר בפירוש בפסוק "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" כי יגיעת הפרנסה צריכה להעשות רק "ביגיע כפיך" ובשום אופן לא ל"השקיע" גם את הראש. הראש צריך להשאר בעניינים הרוחניים ובבית אבא ולכן יעקב הקיף את ראשו באבנים.

האבן שאין לה הופכין ואינה זזה מהמקום בו הונחה, מסמלת יותר מכל את קבלת עול מלכות שמים שגם היא נעשית מתוך קבלת עול פשוטה ותמימה ובכל מקום בו נתקל האדם בנסיון קשה הוא ניצב דומם ועיקש כאבן ואינו זז מאמונתו ומערכיו אפילו כמלא הנימה.

לכן הקיף יעקב אבינו את ראשו באבנים כי את הראש רצה לשמור בבית אבא ולא להניח לחיות הרעות להתקרב אליו כלל.

הנהגה זו היא המביאה את הברכה לפרנסתו של כל יהודי ועליו לדעת שמקור הברכה היא ההכרה שהעניינים הרוחניים וטובת נשמתו של האדם הם העיקר ובהם יש להשקיע את עיקר המחשבה והמאמץ ואילו העניינים הגשמיים הם הטפלים והארעיים.

כך מצינו שנהג יעקב אבינו גם בשובו מחרן ברכוש גדול והתורה מספרת שהתיישבותו נעשתה באופן של "ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות". כי לו עצמו, היינו לענייניו הרוחניים ולנשמה עשה בית קבע אבל למקנהו ולרכושו עשה סוכות היינו בית ארעי.

כשיהודי נוהג עצמו בהנהגת יעקב אבינו הוא זוכה גם לנאמר בהמשך הכתובים "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים". דווקא אדם השם עצמו כאבן שאינה זזה ממקומה אם לא שיזיזו אותה, ועבודת ה' שלו היא כעבודת עבד ומתוך ביטול וקבלת עול הוא הזוכה להיות בית אלוקים ולהגיע לתכלית העליה.