צבי סופר

ברצוני לשתף אתכם בדילמה (התלבטות) מוסרית-יהודית לא פשוטה כלל ועיקר. מקרה שקרה לי, והעלה בי צדדים לכאן או לכאן, מבלי שהגעתי להחלטה מכרעת, מה מהם הוא הנכון. קראו ושפטו בעצמכם:

עונת החתונות, ב"ה, בעיצומה. האולמות בדרך כלל, תפוסים זמן רב מראש, והשמחה בוקעת מהם, אל תוך הלילה הארוך והחורפי.

למעטפה ובה ההזמנה המיוחלת, חיכינו עוד לפני שהגיעה; הן מדובר בבן משפחה שעתיד להינשא בקרוב – מה שמכונה 'קרוב בדרגה שניה'. כשזו הגיעה, הוצאנו אותה בהתרגשות, והצמדנו אותה למקרר במיקום בולט לעין, ועם סימון גדול על לוח השנה.

***

הגיע היום המיוחל; מבקשים לצאת קצת מוקדם יותר מהעבודה, מתארגנים עם רכב, מתלבשים בבגדים חגיגיים כיאה וכיאות, ויוצאים לדרך.

החופה, היתה מרגשת. המשפחה הגיעה מכל קצות הארץ כמעט, ויש גם 'פנים חדשות' – של הצד השני. חיבוק של התרגשות עם החתן, לאחר ניפוץ הכוס, וכולם ניגשים בארשת חגיגית לאולם השמחות.

ניגשתי ליטול את ידיי לסעודת המצווה, עדיין הדי השמחה וההתרגשות וקריאות ה"מזל טוב!" מהחופה, מהדהדות באוזני. בעוד המגבת על כתפי הימנית, יד אחת כבר רטובה מהמים, ניגש אלי יהודי טוב, ומבקש, מסמן: "צדקה". סימנתי לו עם היד "המתן נא", כלומר: "תן לי בבקשה ליטול את ידיי, נסתדר אחר כך".

תקשיבו טוב, מה הבחור אומר לי: "אין בעיה. רק תן לי 'משהו טוב', משהו בסדר גודל יומי, שאני יוכל איתו 'להתקפל' וללכת הביתה..." ניגשתי לאחד המקומות הפנויים באולם, ברכתי "המוציא", שקעתי בשיחה עם חברים וקרובים, והעניין איתו דיי נשכח ממני.

באמצע הסעודה, אני חש מספר דפיקות קצובות באצבע צרדה על הכתף הימנית. לא, זה לא היה אותו בחורצ'יק. מישהו אחר. "צדקה", הוא הרעים עלי בקולו, עם נימה של טינה, אולי על שלא הבחנתי בו מראש. "או קיי", אמרתי והוצאתי צדקה מהכיס.

תוך כדי השמחה, יצאתי לרגע מהאולם. ממש ביציאה, זיהה אותי אדם אחר. "צדקה", אמר. בשמחה הוצאתי את היד לכיס, היה לי שם שטר של עשרים שקלים, ונתתי לו. והנה, משהו לא צפוי קרה: הבחורצ'יק שבא אלי בנטילת הידיים בתחילת הערב, קופץ עליי בטרוניה: "הבטחת לי 'משהו טוב', והנה לו אתה נותן, ומה איתי?!" הכנסתי את היד לכיס, שם היו לי רק מטבעות. את ההבעה החמוצה של פניו, אני לא שוכח.

כך במשך הערב ספרתי לפחות 10 חבר'ה, יהודים טובים, חלקם מרחוק באו. יהודים נפלאים שגורלם לא שפר עליהם וזאת בלשון המעטה, ונאלצו להגיע ולקושש צדקה מבעלי השמחה ואורחים בחתונה.

עד כאן בסדר, אשריהם שמזכים את עם ישראל במצוות הצדקה. אבל השאלה היא, האם זה לא מהווה מטרד לבעלי השמחה?

כאן גם המקום לציין שפשט המנהג היהודי היפה ומחמם הלב הזה, להכין שולחן מיוחד לעניים בשמחות, בדיוק כמו לשאר המוזמנים. מה הבעיה, שאחרי שעני סועד את ליבו, יצא החוצה ושם יבקש צדקה בכניסה לאולם, ככל אשר יחפוץ?

ואם כן צריך לעשות כאן סדר, על מי מוטלת האחריות? אולי בעל האולם חייב לדאוג גם לזה, כמו שהוא דואג לתאורה, לפרחים, ל'בר', לניקיון, ולכל מה שקשור באולם שלו? ואולי האחריות מוטלת דווקא על בעלי השמחה? (כאילו שזה מה שיש להם בראש ביום כזה...)

מאידך, רק לא מזמן קראנו בפרשת השבוע על אנשי סדום, ואשת לוט שעינה היתה צרה באורחים. אולי אסור לנו לחשוב כך, וצריך לתת לעניים להסתובב ככל אשר יחפצו בתוך האולם? אולי קצת אי נעימות פה ושם, אבל אנו בני אברהם יצחק ויעקב, וצריך להרבות במעשי חסד ככל האפשר.

הוא אשר כתבתי בתחילה, יש כאן דילמה מוסרית-יהודית לא פשוטה.

ומה דעתכם?