מערכת COL | יום כ"ט חשוון ה׳תשע״ו 11.11.2015

מה היה החלק הכי מרגש בכינוס השלוחים השנה? ● טור

"התמונה הקבוצתית תהיה החלק הכי מרגש עבורך בכל הכנס", הודיע לי בביטחון חבר חב"דניק ששמע שאני נוסע לסקר את כנס השלוחים השנתי של התנועה ● תתכונן, ה'ריקוד הספונטני' יהיה השיא", אמר לי חבר חב"דניק אחר שניסה להכין אותי לחוויה ● אך קטע מרגש ללא ספק היה נאומיהם בבנקאט של חמישה אנשים אנונימיים שהצליחו לספר כאן בחצי שעה בלבד את כל הסיפור של העם היהודי בדורנו ● ידידיה מאיר בטור המתפרסם מחר בעיתון "בשבע ידידיה מאיר
מה היה החלק הכי מרגש בכינוס השלוחים השנה?  ● טור
ופרצת, הדור הבא. צילום סלולרי: ידידיה מאיר

ידידיה מאיר, בשבע

איפה אתה שליח?

1
"התמונה הקבוצתית תהיה החלק הכי מרגש עבורך בכל הכנס", הודיע לי בביטחון חבר חב"דניק ששמע שאני נוסע לסקר את כנס השלוחים השנתי של התנועה.
"תבין: משטרת ניו יורק חוסמת את הרחוב, ואז ארבעת אלפים שליחים נכנסים לפריים אחד שכולו עוצמה יהודית. אין, אין, זה השיא של הכנס".

הוא צדק, זה אכן היה מרגש, אבל לא הכי מרגש. השבוע, ביום ראשון בבוקר, באמת זכיתי לראות לנגד עיניי – ולא בתמונה בעיתון – את העולם היהודי כולו. אלפי השליחים האלה הם הרי שגרירי יהדות בכל רחבי הגלובוס. אחד מהם (המשמש שליח באלבניה. או בטנזניה. אני כבר לא ממש זוכר מרוב סיפורי שליחות ששמעתי שם) אמר לי: "במהלך השנה אני רואה אנשים שנראים כמוני – רק בראי. זו הפעם היחידה בשנה שבה אני פוגש עוד מישהו עם זקן". אגב, מה שלא עובר כלל בתמונה המפורסמת, הוא פס הקול של כל המעמד הזה. אלפי השליחים מחכים ומחכים שהצלם יצליח לדחוס את כולם אל תוך העדשה שלו – השנה זה לקח למעלה משעה – ובזמן הזה הם שרים יחד בדבקות ניגונים חב"דים עתיקים.

"תתכונן, ה'ריקוד הספונטני' יהיה השיא", אמר לי חבר חב"דניק אחר שניסה להכין אותי לחוויה. מה זה הריקוד הספונטני? "בסוף ערב ההצדעה לשליחים מתחיל המנחה, הרב משה קוטלרסקי, העומד בראש מערך השלוחים, למנות אחד-אחד את כל מקומות השליחות. בכל פעם השליחים באותה מדינה שהוא מזכיר קמים ממקומם, וכולם מוחאים להם כפיים. הוא מציין ערים גדולות וקטנות, שליחים ותיקים וחדשים, ואפילו מונה כמה אנשים באולם יצאו לשליחות לפני ג' בתמוז תשנ"ד, תאריך פטירת הרבי, וכמה יצאו אחריה. אפשר לראות שם בעיניים איך כוחו של צדיק, גדול אחרי פטירתו עוד יותר מבחייו. ואז, אחרי שהוא מפרט את רשימת בתי חב"ד החדשים שנפתחו מאז הכינוס הקודם (השנה: אנגולה, גאנה, ג'מייקה ואיי הבתולה) וכולם מוחאים להם כפיים, הוא מכריז: 'ועכשיו – מחיאות כפיים לעולם כולו!', וכל האולם, כלומר כל שלוחי העולם, נעמד על רגליו ופורץ בריקוד סוחף שנמשך דקות ארוכות ומכונה בתוכנייה 'הריקוד הספונטני'. הוא כבר מזמן לא ספונטני, כולם יודעים מתי בדיוק הוא יקרה, אבל זה הרגע שכולם מחכים לו".

האמת? זה היה אכן יוצא דופן. בסיום ערב ההצדעה, המכונה שם ה'בנקעט', באמת התפרצו אנרגיות מטורפות של 6,000 בני אדם (שליחים ונציגים מקהילותיהם). את כל הדיבורים על הצורך להפוך כבר את העולם ולהביא את הגאולה – הקהל תיעל אל הריקוד הזה.

אבל גם זה לא היה החלק הכי מרגש.

2

"שלום, קוראים לי איליי פלדמן ואני מפנסילבניה", אמר הילד שעלה לבמה והחל את החלק שהיה מבחינתי שיאו של הכנס.

לפני האירוע שמעתי שמתוכננים בבנקעט חמישה נאומים, ולי זה נשמע ארוך מדי ומעייף מדי, בטח עם כזה ג'ט לג. אבל המארגנים הכינו משהו אחר לגמרי. "אני לומד בבית ספר ציבורי, לא יהודי", המשיך הילדון האמריקני, "ובמקביל מגיע אחרי הצהריים לפעילות בבית ספר יהודי של חב"ד. אני מייצג פה הערב 192 אלף ילדים שלומדים במסגרות כאלה. השליח, הרב מנדל, לימד אותנו על מעמד הר סיני ועל קבלת התורה, ואמר גם שבכל פעם שאני מגיע לבית הספר היהודי, אני מקבל את התורה מחדש, כמו בהר סיני". בשלב זה המצלמה התמקדה ברב מנדל הנרגש, שישב בקהל, והתלמיד שלו, שכמובן חבש כיפה לכבוד האירוע, המשיך: "למדנו שאלוקים, במעמד הר סיני, ביקש עֲרֵבים לתורה, ואנחנו – הילדים – אנו הערבים. בעוד 13 חודשים אחגוג בר מצווה. את מה שלמדתי בבית הספר היהודי אקח איתי לנצח!". וכשהקהל מחא לו כפיים בהתלהבות, הוסיף הילד: "אני מזמין לבמה את פיליפ יורצ'נקו מקליפורניה".

פיליפ, גם הוא בכיפת בר מצווה מזדמנת, סיפר על המשבר שעבר בגיל 16: "היו לי כאבי ראש בתיכון, והרופאים גילו אצלי גידול במוח. בימי הניתוחים התייצב אצלי השליח, הרב לוי מבית חב"ד, עם מתנה ביד. חשבתי שזה אקס-בוקס אבל אלה היו תפילין. הוא הודיע לי שלצד המאמץ של הרופאים, גם אני צריך לעשות מאמץ. על תיק התפילין היה רקום 'אלנתן שמואל', השם העברי שלי (וכאן התמקדה המצלמה ברב לוי הנרגש). בגלל המחלה פספסתי את השבת השנתית של 'חב"ד נוער'. אחרי השבת קיבלתי חבילה ובה פתקים עם מאות מצוות, שבני נוער שאני לא מכיר החליטו לקבל על עצמם למען רפואתי. התרגשתי מאוד. כעבור שנה סיימתי את הכימותרפיה, הגעתי לשבת הזו והודיתי להם. בסיום השבת שוב כל אחד קיבל על עצמו מצווה, והפעם הייתי גם אני במקבלים. ידעתי שגם אני צריך להפיץ את האור. אני מייצג פה הערב 72 אלף בני נוער בעולם, חברים ב'חב"ד נוער', התנועה ששינתה את חיי. בשנה הבאה אני הולך לקולג', ואני רגוע ויודע שגם שם בקמפוס יש שליח חב"ד. ועכשיו אני קורא לבמה למאט ברק מצפון קליפורניה".

בשלב הזה כבר הבנתי את הקטע. אחרי הילד והנער מהתיכון – מגיע הסטודנט. "אימא שלי יהודייה", פתח מאט, "ואבא שלי קתולי. למדתי בבית ספר קתולי לפני הקולג'. כשהשותף במעונות ניסה לשכנע אותי לבוא לסעודת שבת של חב"ד, אמרתי שאני רק חצי יהודי. דרך השליח, הרב וגנר (מצלמה על הרב וגנר. נרגש, אלא מה?), למדתי שאני יהודי בדיוק כמוכם, והפכתי ליהודי מחויב. 'חב"ד בקמפוס' לקחו אותי לטיול בישראל, לסעודות שבת, לשיעורי תורה. אילולא כל זה הייתי אובד לעם היהודי. לפני כמה שבועות, לפני סעודת שבת אצלכם, אמא שלי בכתה כשהדליקה נרות. אני רוצה לסיים במשהו שאמר הרבי מלובביץ' במפגש עם סטודנטים בשנת 1960. הם שאלו אותו מהו נס, והוא ענה: 'אם כל אחד מאיתנו, כולל אני', אמר הרבי, 'נקבל על עצמנו בחיים הפרטיים לקיים יותר תורה ומצוות ולהשפיע גם על הסביבה, זה יהיה הנס שלנו'. שליחי חב"ד – אתם הנס של חיי, ואתם מבצעים נסים כאלה בכל יום בקמפוסים".

ואז, כאילו הוא לא ריגש אותנו מספיק, שלף מאט תיק תפילין והציג אותן לקהל: "היום רכשתי לעצמי זוג תפילין. מעכשיו יהיה לי קל יותר להניח תפילין בכל יום. זה מה שאני מקבל על עצמי כדי להמשיך את הנס שלי. ועכשיו קבלו אל הבמה את ד"ר יעקב ג'ון גוטרסון מפנסילבניה".

3.
"יום אחד ההורים שלי קראו לי", פתח ד"ר גוטרסון, המייצג את הדור שמעל הסטודנטים, את בני ה-40 עד 60.

"הוריי אמרו שאחותי נסעה לברוקלין, לקבוצה ששמה חב"ד, ושצריך להוציא אותה משם. הלכתי לשם כמו ילד טוב, ראיתי שאחותי בריאה ושמחה, ונכנסתי מתוך סקרנות לישיבת חב"ד למתחילים, ישיבת 'הדר התורה'. לפני שהבנתי מה קורה, בחור צעיר הניח לי שם תפילין לראשונה בחיי. האיש הזה הוא היום שליח בכיר בקליפורניה, תודה רבה הרב יהודה פריס!". טוב, אתם יודעים כבר לבד במי המצלמה התמקדה, וד"ר גוטרסון המשיך: "בשבת ההיא מצאתי את עצמי בהתוועדות אצל הרבי. הוא הביט בי בעיניים היפות והאוהבות שלו, והנשמה שלי התמגנטה. ומאז, רבותיי, ההורים שלי לא שלחו עוד אחים לחלץ אותי ואת אחותי מברוקלין...".

כיום ד"ר גוטרסון הוא שומר תורה ומצוות, פסיכיאטר ("אני רואה במקצוע הזה קדושה. הרבי לימד אותנו לחשוף ניצוצות של קדושה בכל מקום") וכמובן קשור לבית חב"ד במקום מגוריו. המשפט האחרון שלו היה: "אני רוצה להזמין את מילטון מנדל קליינברג, ניצול שואה מנברסקה". יהודי קשיש עלה לבמה, סיפר על השמדת משפחתו בשואה ועל הקמת המשפחה מחדש בארצות הברית, כמובן בסיוע שליחי חב"ד. "העיניים שלי ראו מראות שאי אפשר לתאר, וראו גם תחייה יהודית מחודשת", אמר, והתחיל למנות את שמות כל ילדיו, נכדיו וניניו, תוך שהוא מציין בגאווה מיוחדת את אלה שגרים בישראל, באפרת.

חמישה אנשים אנונימיים, מהחיים, הצליחו לספר כאן בחצי שעה בלבד את כל הסיפור של העם היהודי בדורנו: את היכולת והצורך לגעת בבני כל הגילים והדורות, את החשיבות לקרב גם את היהודי הרחוק ביותר, שאביו קתולי ושבכלל לא יודע שהוא יהודי כשר, את השליחות האינסופית מול ההתבוללות והבורות, שליחות שלא נגמרת אף פעם. כמה קטנים נראים פתאום כל הוויכוחים שלנו, בין דתיים לחילוניים ובין דתיים לדתיים. כמה אנרגיות מיותרות מושקעות בכיוונים הלא נכונים. אני מסתכל עליהם, חמישה יהודים שיכלו להיטמע, שלא זכו לחינוך יהודי ושבנו לעצמם זהות מפוארת כל כך. כשסיים ניצול השואה את דבריו בקול נשנק, ניגנה התזמורת את השיר "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" במנגינה המפורסמת מהשואה, וארבעת הנואמים – הילד, תלמיד התיכון, הסטודנט והדוקטור – שבו אל הבמה כדי לשיר יחד עם האלפים את הניגון העוצמתי הזה.

4
למחרת ברוקלין מתרוקנת. אחרי כל הסדנאות, השיעורים, ההתוועדויות והאירועים – כולם חוזרים הביתה.

"מכיר את התחושה שהסלולרי טעון עד הסוף ממש? מאה אחוז? ככה אני מרגיש", אומר לי אחד מהם (המשמש שליח במאוריטניה. או בבריטניה. אולי בכלל במאדים), שנפרד מחבריו, עם מזוודה ביד, עד שיחזרו להיטען שוב בשנה הבאה.

לשדה התעופה אני נוסע עם איש עסקים דתי מתל אביב. הוא היה אחד מאורחי הכנס, והוא ממש לא חסיד חב"ד או חסיד בכלל. אולי לכן, בגלל שהסתכל על הכול מהצד, הוא הצליח להגיע לתובנה מהדהדת כל כך: "שמתי לב שכל שיחה שלי פה בכנס התחילה בשתי שאלות. קודם כול שאלתי כל שליח שפגשתי 'איך קוראים לך?'.

התשובה היא לרוב 'מנדי', ואז שאלתי: 'ואיפה אתה שליח?', ושמעתי תשובות כמו סיביר, שנגחאי, צפת, נפאל ועוד. ואז חשבתי לעצמי פתאום שאולי כל אחד, כל יהודי באשר הוא יהודי, צריך לשאול את עצמו את שתי השאלות האלה: איך קוראים לי, ואיפה אני שליח. אולי אלה אפילו שאלות שישאלו אותנו אחרי 120, בבית דין של מעלה: איך קוראים לך, ואיפה היית שליח. התשובה לא צריכה להיות 'אני שליח בבית חב"ד בבודפשט'. יש שליח גם בישיבה, בצבא, במשרד עורכי דין, בשוק מחנה יהודה. אבל כל אחד, איפה שהוא נמצא, צריך לדעת לענות לעצמו על השאלה הזאת".

לתגובות: yedidyam@netvision.net.il

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.