הרב ירחמיאל גורליק, טיומן סיביר

בכל שנה אני מתלבט מחדש כן או לא, אך לבסוף מגיע לאותה ההחלטה. כך גם היום. אחרי התלבטות שלחתי הודעות לכל הגברים שבחבורה, שהנני מזמינם ליום הולדתי בשעה שש בערב.

רק שהפעם הוספתי שתי מילים: "התוועדות חסידית". הפעם החלטתי ללא הבט על הרמות השונות של המקורבים זו הולכת להיות התוועדות חסידית כפשוטה, עד כמה שאפשר.

והנה יושבים כעשרים איש סביב שולחן עמוס כל טוב אחרי אמירת לחיים ומקשיבים בריכוז רב לנקודה ממאמר חסידות אותה אני חוזר בפניהם כהמנהג ביום ההולדת.

"כלים ריקים, אל תמעיטי"

ראשית תארתי להם את סיפור ההפטרה של השבת האחרונה. סיפרתי להם על אלישע הנביא. על האישה הנואשת שצעקה אל אלישע "עבדך אישי מת.. והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים". תארתי להם את האלמנה האומללה הבוכה במר נפשה לנביא ואת תשובתו אליה. "ויאמר לה אלישע מה אעשה לך הגידי נא מה יש לך בבית? ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן. ויאמר לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכניך כלים רקים על תמעיטי".

המשכתי לתאר בפניהם כיצד אספה את הכלים הריקים, כיצד סגרה אחריהם את הדלת והחלה ליצוק מן השמן עד שלא נשארו כלים רקים עד ש"ויעמוד השמן" ואת שמסיימת ההפטרה "לכי ומכרי את השמן ושלמי את נישיך ואת ובניך תחיו בנותר".

הקדמתי להם שהבא לקמן הוא בעצם מענה של אדמוה"ז ביחידות לאחד מהחסידים.

הסברתי להם בכמה מילים מה זו יחידות. מה זו שאלה ביחידות ומהו מענה ביחידות. הם יושבים מרותקים ואני משתדל להסביר להם בשפתם הם:

ה"אישה" זו הנשמה. "אלי-שע" זה הקב"ה. הנשמה צועקת לקב"ה: עבדך אישי מת. אישי, האש של הנשמה שלי כבתה. איבדתי את כל הכוחות של הנשמה שלי. הנושה בא לקחת את שני בני לו לעבדים. הנפש הבהמית לקחה את האהבה והיראה שלי למחוזות זרים. "אין לשפחתך כל בבית" נשארתי מרוקנת. את כל הכוחות איבדתי. "כי אם אסוך שמן" רק עצם הנשמה נשארה לי. הנקודה היהודית בלבד נשארה אצלי בשלמותה.

"ויצקת מן השמן אל הכלים האלה"

"ויאמר לה לכי שאלי כלים מן החוץ...כלים ריקים על תמעיטי" - גם במצבך כעת למדי תורה וקיימי מצוות! גם אם עבורך כעת זה כמו כלי ריק בלי תוכן. גם אם כרגע זה נראה לך כגוף בלי נשמה. בלי אהבה, בלי יראה, נטול כל הבנה ורגש. אל תתייאשי! קיימי אותם בכח עצם הנשמה שלך, בכח המסירות נפש שלך, ועם ה"אסוך שמן" הזה תמלאי בסופו של דבר את הכלים.

לעיתים יש תחושה כזו, כשבאים לקיים איזו מצווה, שהיא כמו כלי ריק. לא מבינים מדוע יש להניח תפילין, לא תמיד יש מצב רוח לשמור שבת, ולא תמיד נמשכים לשיעור תורה. מגיע המאמר הזה ואומר לנו "כלים רקים אל תמעיטי". חבר'ה תמשיכו! בואו לתפילות. בואו לשיעורים. בואו להניח תפילין. בואו לקיים מצווה. ויצקת מן השמן על כל הכלים האלה!



הכנסת ספר תורה בטיומן, סיביר. מצד שמאל: הרב ירחמיאל גורליק (ארכיון)

סיימתי את דברי ורק מהבטה קלה על פניהם הודתי לה' שהחלטתי הפעם לתת למסיבה צביון חסידי לגמרי. לא היה ספק שהדברים נגעו בהם.

אני רואה שסלומון-שלמה רוצה לומר משהו. כמנהג רוסיה כל אחד הרוצה לומר כמה מילים מוזג כוסית ונעמד לומר את דברו. מתחילת הערב הוא שותק. כולם כבר אמרו דברם אך רק "המלך שלמה" 'צאר סולומון' כמו שאנחנו קוראים לו, שתק. כעת אחרי המאמר שלמה מזג כוסית לחיים ונעמד.

***

סלומון, שלמה, הוא יהודי קישינובי, איש עסקים. הכרתי אותו לפני כארבע שנים במשרדו. שוחחנו והנחנו לראשונה תפילין.

מאז הוא קבל ממני בקביעות מידי יום שישי הודעה על שבת. לפני כל חג התקשרתי להזמינו אישית. לעיתים ענה, לעיתים לא, אך בפועל מעולם לא בא. בעצם, מאז אותו ביקור, יותר לא ראיתיו.

לפני מספר חודשים ביום בהיר אחד הוא פתאום 'נחת' אצלי. הוא בא לבקש עצה בענין מסויים ומאז החל להיות חלק מבאי הבית חב"ד. מידי שני וחמישי ולעיתים אף בשבת הוא מגיע למנין ולשיעור. תמיד מניח תפילין בשמחה, מקשיב, שואל, מבקש לקרוא ולהבין, כאילו מנסה במדת מה להשלים את שהחסיר.

***

כשכוסית המשקה בידו הוא פונה אלי. "כבוד הרב, הקשבתי למאמר שחזרת ואני רוצה להגיד לך משהו. לפני כארבע שנים כשהגעת אלי למשרד ובקשת שאניח תפילין זה היה בפירוש "כלים ריקים". לא הבנתי מה אני עושה ולמה אני עושה. בקשת, עשיתי.

היום אני מוכרח לומר לך, זה כבר לא כלים ריקים. מאז החודשים האחרונים, כשאני עומד ומניח תפילין מתפלל או לומד זה לא כלי ריק. גם אם עדיין לא לגמרי אך הכלים כבר די מלאים. היום כשאני מקיים מצווה אני מחובר למה שאני עושה. אני מרגיש מה שאני עושה. ואני מקיים את זה מכל הלב והנשמה. אני רוצה להגיד תודה לרבי ששלח אותך למלא לנו את הכלים!"