הרב אלי וולף

אחרי שהמלאכים שהו באהלו של אברהם אבינו, הם יצאו בדרכם לסדום, על מנת להפוך אותה.

אברהם אבינו יצא ללוות אותם, וכשהוא נפרד מהם, הקב"ה מתגלה לאברהם כדי לעדכן אותו במתרחש לבוא: "וה' אמר, המכסה אני מאברהם אשר אני עושה? .. ויאמר ה', זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (וירא יח, יז-כא). הקב"ה מספר לאברהם אבינו על חטאי תושבי סדום ועמורה, ועל כך שהוא עומד בקרוב להעניש אותם.

המלאכים ממשיכים בדרכם לסדום, "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, ואברהם עודנו עומד לפני ה'", ואז אברהם אבינו פונה אל הקב"ה בבקשה, אולי ישנם צדיקים בין תושבי הערים, וזכותם תגן על שאר התושבים. "ויגש אברהם ויאמר, האף תספה צדיק עם רשע? אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר, האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה?" (שם, כב).

כשמתבוננים בפסוק זה, מתעוררת השאלה: מה משמעות "ויגש אברהם", לאן הוא ניגש, והלא הוא עומד עם הקב"ה. הקב"ה הגיע אליו כדי לספר לו על העומד להתרחש, הפסוק אומר "ואברהם עודנו עומד לפני ה'" – אם כך מה כותבת התורה "ויגש אברהם", הוא לא היה צריך "לגשת" לאף מקום.

כשיוסף שלח את אנשי ביתו לרדוף אחרי אחיו, השבטים, כדי "לחפש" באמתחותיהם את גביע הכסף שהוא הטמין באמתחת בנימין (במסופר באריכות בסוף פרשת מקץ), כל האחים עמדו יחד כקבוצה, יהודה יחד עם יתר אחיו, ויהודה החל לשוחח עם יוסף, במטרה להציל את בנימין אחיהם.

וכאשר יהודה ראה שיוסף אינו משתכנע מדבריו, אזי הוא יצא מתוך קבוצת האחים, וניגש אל יוסף. בתחילת פרשת ויגש כותבת התורה (מד, יח): "ויגש אליו יהודה ויאמר .. ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני". יהודה התקדם לעבר יוסף, "ויגש" אליו יהודה", הוא התקרב אליו כדי לדבר "באזני אדוני".

כך שמובנה של המילה "ויגש" היא, עקירה ממקום אחד על מנת לגשת למקום אחר.

אולם אברהם אבינו "עודנו עומד לפני ה'", הוא לא "עקר את עצמו" ממקום אחד למקום אחר, כך שיש להבין מה משמעותה של המילה "ויגש אברהם".

*

מבאר על כך רש"י: "מצינו "הגשה" למלחמה, "ויגש יואב". ו"הגשה" לפיוס, ויגש אליו יהודה. ו"הגשה" לתפילה, ויגש אליהו הנביא. ולכל אלו נכנס אברהם. לדבר קשות, ולפיוס, ולתפלה".

למילה "ויגש" יש בתורה כמה משמעויות, התורה משתמשת בביטוי זה כ"הגשה" ליציאה למלחמה. "הגשה" לפייס אדם הכועס", ו"הגשה" לתפילה אל הקב"ה.

בספר שמואל מסופר, על נחש מלך עמון שהציל את אחיו של דוד המלך, וכהוקרה למעשה זה, אחרי מותו של נחש, דוד שלח משלחת לחנון בנו, כדי לנחמו. שרי עמון, שלא אהבו את דוד, לחשו על אזנו של חנון שדוד לא "חביב" כפי שזה נראה, אלא זו בעצם משלחת מרגלים סמויה. כתוצאה מכך, חנון גזר לכל אחד מחברי המשלחת חצי מזקנו, ותלש לכל אחד את חציו התחתון של הבגד-חלוק שלהם.

בני עמון שהבינו שדוד לא יעבור בשתיקה על מעשיהם, שכרו את בני ארם שיעמדו  לצידם במלחמתם נגד דוד המלך.

דוד המלך שלח את יואב שר צבאו לקרב מול עמון וארם. יואב פיצל את החיילים שלו, חלק הוא הפקיד תחת אחיו אבישי, שיילחם מול בני עמון, וחלק אחר נשארו איתו להלחם בארם. והפסוק כותב (שמואל ב י, יג) "ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה בארם, וינוסו מפניו".

וכמו שאודות יואב אומר הפסוק "ויגש יואב", במובן של יציאה לקרב, כך גם "ויגש אברהם" – הוא הכין את עצמו למלחמה כביכול עם הקב"ה. מלחמה של "לדבר קשות", למען אנשי סדום.

כאשר יהודה מבין שיוסף כועס מאוד על כך שבנימין גנב ממנו את גביע הכסף, הוא רוצה לפייס אותו ולהרגיע את כעסו. ולכן, "ויגש אליו יהודה", הוא ניגש אליו על מנת לפייסו. כך גם "ויגש אברהם" – הוא הכין את עצמו וניגש לפייס את כעסו של הקב"ה על אנשי סדום.

כאשר אליהו הנביא עומד על הר הכרמל מול ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל - הוא מעמיד אותם ב"מבחן האש", על איזו בהמה, איזה פר, תרד אש מן השמים. אחרי שעות המתנה ארוכות בהם לא ירדה האש על הפר של נביאי הבעל, אליהו הנביא בונה מחדש את מזבח ה', והוא פונה בתפילה אל הקב"ה (מלכים א יח, לו): "ויגש אליהו הנביא ויאמר, ה' אלוקי אברהם יצחק וישראל, היום ייוודע כי אתה אלוקים בישראל ואני עבדך, ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. ענני ה' ענני". "ויגש אליהו", אליהו מתפלל אל הקב"ה שיישמע לבקשתו והאש תרד מן השמים על המזבח שהוא בנה.

כך שמובנה של "ויגש אליהו" היא תפילה, וכך גם "ויגש אברהם" – הוא עמד להתפלל אל הקב"ה שיחוס על אנשי סדום.

*

רש"י מבאר שמובנה של המילה "ויגש" ביחס לאברהם, אינו "ויגש" פיזי, לגשת ממקום אחד למקום אחר, אברהם הרי עמד יחד עם הקב"ה, "עודנו עומד לפני ה'", אלא זו "הגשה" נפשית.

אברהם הכין את עצמו נפשית לשלושה מצבים, הוא עורר בעצמו מוכנות נפשית גם לדבר באופן תקיף וקשה עם הקב"ה, "לדבר קשות", "הגשה למלחמה". הוא התכונן נפשית לפייס את הקב"ה, "הגשה לפיוס". וכן גם היתה אצלו "הגשה לתפלה", הוא התכונן להתפלל אל הקב"ה.

ורש"י שב ומדגיש זאת בסיום דבריו: "ולכל אלו נכנס אברהם: לדבר קשות, ולפיוס, ולתפלה".

למרות שרש"י מבאר את המילה "ויגש", כך שלכאורה הוא היה אמור לכתוב "ולכל אלו ניגש אברהם", בכל זאת הוא משנה וכותב "ולכל אלו נכנס אברהם", כדי להדגיש שזו לא הגשה פיזית, אלא זו כניסה נפשית, מוכנות נפשית לשלושה מצבים, הוא עוקר את עצמו ממצב נפשי מסויים, ומכניס את עצמו לשלושה מצבים נפשיים חדשים.

*

סיפור זה של התורה, עובדת "ויגש אברהם", שאברהם אבינו העמיד את עצמו במצב נפשי מסוג חדש, ובפרט שתנועת הנפש הראשונה שלו היתה "הגשה למלחמה" – מהווה עבורנו לקח והוראה.

אברהם אבינו מכונה בספר ישעיה (מא, ח) "אברהם אוהבי", אברהם אבינו היה איש של חסד ואהבה. אברהם אבינו היה "איש החסד", והחסד שלו היה לא רק תוצאה של תכונת הטבע שלו, אלא זה היה חסד שנבע מכוח עבודתו, חסד שבא מתוך רצון ועבודה על מנת למלא את רצונו של הקב"ה.

היות ואברהם היה איש של חסד, אזי לכאורה ה"הגשה" הראשונה שהיה עליו להעמיד עצמו היא "הגשה לפיוס", או "הגשה לתפלה". מדוע המצב הראשון בו הוא מעמיד את עצמו זו "הגשה למלחמה", לכאורה זו תנועת נפש המנוגדת לחלוטין לטבעו ולעבודתו את ה' לאורך כל ימיו עד עתה.

מה עוד שהוא מעמיד את עצמו במצב נפשי של "לדבר קשות" מול הקב"ה עצמו. מדוע זה?

ההסבר הוא: כאשר מדובר על הצלת נפשות, אזי אפילו באם הגזירה כבר נגזרה, המלאכים כבר יצאו לדרך, הקב"ה עצמו בא לספר לו "אשר אני עושה", שהדבר כבר תיכף מתבצע -  אברהם אבינו לא נכנס לשיקולים וחשבונות, והוא עומד עם כל התוקף, היפך טבעו, ומוכן "לדבר קשות", אפילו עם הקב"ה עצמו, אולי הוא יצליח להציל את אנשי סדום ועמורה.

וזו ההוראה אלינו:
כאשר מזדמן לידינו מקרה של הצלת נפש מישראל, בין אם מדובר על הצלה גשמית או על הצלה רוחנית, לקרב את לבם של ישראל לאבינו שבשמים – אסור לנו לערוך שיקולים או חשבונות.

נדרש מאיתנו לעסוק בזה עם כל הכוחות, גם אם לשם כך עלינו לנהוג היפך הטבע והרגילות שלנו. אם נדרש לשם כך "לדבר קשות" - אזי למרות שלא הורגלנו בכך, אם ייתכן ובכך נגרום להצלת הנפש, עלינו לעשות זאת. עלינו לנסות בכל האופנים האפשריים, לדבר קשות, לפיוס או להתפלל.

יתרה מזו: תיתכן טענה האומרת, שהיות וחז"ל קבעו (אבות א, יז) "המעשה הוא העיקר", אזי די בכך שנציל את אותה נפש, לשם מה נדרשת לעסוק בזה עם כל המרץ, מתוך חיות ותוקף רב,

לשם כך אומר לנו רש"י: "ולכל אלה נכנס אברהם", יש להכנס לזה. נדרש מאיתנו להכניס את עצמינו, את כל המהות שלנו, להתעסקות זו, וכאשר "לכל אלה נכנס" – מובטח לנו כי נצליח בעבודתנו.

(לקוטי שיחות חלק יו"ד)