מערכת COL
|
יום ט' חשוון ה׳תשע״ו
22.10.2015
בחוּר ליום אחד: בנימין ליפקין שב לתומכי-תמימים ● מיוחד
צעיר מתלהב היה בוחר לכתוב: דה ז'ה וו, בלי להבין בדיוק את פשר משולש המילים הזר. חובב קלישאות היה מבכר את המונח השחוק סגירת מעגל. טיפוס רוחני נטול פרופורציות היה מעפיל לתשובת המשקל. אם לדייק זו נוסטלגיה. אסוציאציות שהתעוררו בין גברא לגברא, בין תפילת לחש לחזרת הש"ץ, בין הכתלים הנמוכים, שמעליהם מתנוססת כיפתו המעניינת של הזאל המיתולוגי ● בנימין ליפקין חזר לחממת ה'תמימים' בישיבה בלוד, ליום אחד ● טור מיוחד בחור ליום אחד
ישיבת תות"ל בלוד (צילומים: חיים טויטו)
בנימין ליפקין
"דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו", נשמע קול דקיק של עלם חינני, נמוך קומה, שניצב לפני התיבה.
צמוד לקיר התוחם את הזאל מצדו הצפון-מערבי, ישבתי עטור בטלית ותפילין, מצפה כמו כולם, קרוב לשלוש מאות 'תמימים', לתחילת תפילת שחרית של בוקר היום הזה, יום חמישי, בהיכלה של ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית אשר בלוד.
לא חג היום, לא מועד, אפילו לא יום כ"ף חשוון, שיחול בעוד עשרה ימים ואשר בו הורה הרבי כי גם בעלי-הבתים יעלו ל'תומכי תמימים' וילמדו שם, בין כתלי הישיבה שהם בוגריה, משהו מתורת בעל יום ההולדת, הרבי נ"ע, מייסד הישיבה ונשיאה. דווקא הבוקר, ביום ט' במרחשוון, זימנה לי ההשגחה חזרה לא מתוכננת לימי הבחרות.
כמו לכל דבר טוב בחיים גם לזה הייתה סיבה למסיבה. הייתה זו הקריאה הראשונה בספר התורה שנתרם השבוע להיכלה של הישיבה לעילוי נשמתה הזכה והטהורה של הסבתא (של כל בני משפחתי) והאמא (של כל תלמידי הישיבה לדורותיה, בעשרות השנים האחרונות), אם הבית הבלתי נשכחת, מרת שרה רבקה מנדלזון ע"ה.
מבט שטחי מרפרף על פני מאות הבחורים הגודשים את הזאל לצד אנשי הצוות, לא מסגיר דבר מה בלתי שגרתי, למעט עוד דודים ובני משפחה שכמוני רגליהם הוליכום הבוקר הזה למקום הקדוש הזה. משום מה, ככל שנוקפות הדקות, סוג סמיך של תחושתיות נוכחת מטפס במעלה הגרון.
צעיר מתלהב היה בוחר לכתוב: דה ז'ה וו, בלי להבין בדיוק את פשר משולש המילים הזר. חובב קלישאות היה מבכר את המונח השחוק סגירת מעגל. טיפוס רוחני נטול פרופורציות היה מעפיל לתשובת המשקל. אם לדייק זו נוסטלגיה. אסוציאציות שהתעוררו בין גברא לגברא, בין תפילת לחש לחזרת הש"ץ, בין הכתלים הנמוכים, שמעליהם מתנוססת כיפתו המעניינת של הזאל המיתולוגי.
● ● ●
תחילה היה זה קולו המתנגן של הזיידע, המדריך האהוב, ר' יצחק מנדלזון שליט"א, שזה מכבר נמנו וגמרו כי כמוהו כ'מיכאל דער אלטער' של תומכי תמימים בת זמננו. די בעצם דמותו המקרינה על התלמידים חסידישקייט, עהרליכקייט, יראת-שמים חסידית. ואם כבר מטים אוזן לאוצר פניניו הבלתי נלאה, המפכה מפיו מפיק המרגליות כמעיין המתגבר, הרי זה רווח כפול ומכופל. כעת היה קולו מתנגן, בדיוק כמו אז לפני קצת פחות משלושה עשורים, באותו סלסול: "כי לאאאאא יטוש ה' עמו"...
כשומעי זאת, צף ועלה באוזני ווארט, אחד מני רבים, שקלח מפיו אך בימים האחרונים: "תורת ה' תמימה – מיין טאטע האט אמאל געטיישט, וויפל מ'נעמט פון איר, בלייבט זי גאנץ. פירש אבי פעם, כמה שלוקחים ממנה, כמה שלומדים מהתורה, היא נשארת שלמה, תמימה". בעודו אומר זאת ועיניו נוצצות, לא יכולת שלא להחיל את האֶמֶר הנפלא על אומרו: עם כל התורה הרבה שהוא מרבה להקנות בשפע אמרות השפר שלו, עם כל הימים והשנים שעברו עליו, לאורך ימים, עם המוראות שעברו עליו אך בשנים האחרונות בהיקטף ממנו ל"ע, בסמיכות מצמררת, בתו אהובתו ואשת נעוריו – הוא נשאר גאנץ: תמים. תמים עם ה' אלוקיו. תמים בעבודתו את קונו, בשמחה אמיתית, באמונה טהורה.
מדי פעם נשמע קולו של המשגיח הכללי, הרב בוטמן. לעתים זה סוג של נזיפה שמסתכמת בהגבהת טון מילות התפילה שבפיו והפניית מבט נוקב בתלמיד המשפיל עיניו. ממקום שבתי נראה לי שלא זו בלבד שכוחו של הרב בוטמן במותניו, כאז כן היום, חרף הלובן שנזרק בזקנו, אלא שהוא אפילו גבה יותר.
בכל שנותיי בישיבה לא ישבתי צמוד לכותל המערב. אולי, הרהרתי ביני לביני, זה מקום ישיבה שמתאים לעיתונאי שרוצה לסקור הכל מנקודת מבט קיצונית פנורמית. כבחור כנראה חשוב היה לי יותר להיות בתוך העניינים ולא לסקור אותם מבחוץ.
לרגעים אחדים נכנסתי לתוך התמונה במקום להביט עליה מקצה המסגרת, כשכובדתי כנכד בפתיחת הארון. קול שירת "שישו ושמחו", כנהוג, עם החזרת ספר התורה להיכל ומבט בעיניים מזוגגות במעיל ההדור שעליו חרות שם הסבתא, אם הבית – טלטל אותי לאחור אל רגעים בלתי נשכחים של הכרת הטוב שעודה מפעמת בי כלפיה.
בן זקונים רווי תפנוקים, בגיל 13 פלוס חודשים אחדים, עזבתי את החממה הביתית הירושלמית לישיבה עמוסת בחורים שאליה יש להשתרך בלא פחות משלושה אוטובוסים עם מזוודה כבדה יותר ממשקלי ומתחרה בגובהי. בחושיה החדים זיהתה אם הבית את הגעגועים שניסיתי להסתיר מהחברים הציניים כיאה לבני גילם. בלאט הייתה מגניבה לחדרי תופינים ביתיים ואומרת בבת שחוק של טוּב לב אותנו וביידיש ששיערה כי אני בקי בה כיליד ירושלים: זאלסט זיך פילן היימיש (שתרגיש בבית). כעבור שנים, בחדר האוכל של הישיבה, כתום שמחת בואי בקשרי השידוכין עם נכדתה בכורתה תבלחט"א, שחתי בפניה: עד היום היית עבורי האמא – אם הבית; מהיום את הסבתא.
כמו על מנת להשלים עבורי את הפסקול של ימים עברו נשמע בתום התפילה קול הבַּס המונוטוני של המדריך הנצחי ר' יענקל רייניץ, באותה אינטונציה ובאותו הנוסח: "ביקשו להגיד עוד כמה פרקי תהילים".
● ● ●
לוּ הייתה זו שעת ליל שישי – ולא שעת בוקר של יום חמישי שבה הנהג מחכה קצר רוח להבהילני במהירות למערכת, כי ארכה לנו השעה והדֶד-לַיין להורדת מוסף האקטואליה השבועי לדפוס כבר נושף בעורפנו – כי אז מסב הייתי לאלתר עם רֵעים להתרועע.
או אז היה מוגש לשולחן תעתיק מדויק של ה'פארבייסן' של אז: פינכת פלסטיק עם פלחי עגבנייה, גלדי בצל דקים וקורט שמן. משום מקום היה סוחב מאן דהו בקבוק בעל תווית צהובה שיצרן בעל דמיון יצירתי במיוחד העניק לו את השם המבטיח, 'וודקה לוקסוסובה'.
"אבער א מעלה ווידער א מעלה", היה פוצח מישהו בקול ניחר, רווי ערגה, "אום אני חומה. אבער א מעלה ווידער א מעלה ברה כחמה".
"כאטש, כאטש כאטש גולה וסורה", היה מקשה כנגדו אחד מבני החבורה וכולם כאחד היו משיבים: "האט דאך דאך דאך דמתה לתמר".
וכך יושבים היינו ומתוועדים כל אותו הלילה.
"דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו", נשמע קול דקיק של עלם חינני, נמוך קומה, שניצב לפני התיבה.
צמוד לקיר התוחם את הזאל מצדו הצפון-מערבי, ישבתי עטור בטלית ותפילין, מצפה כמו כולם, קרוב לשלוש מאות 'תמימים', לתחילת תפילת שחרית של בוקר היום הזה, יום חמישי, בהיכלה של ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית אשר בלוד.
לא חג היום, לא מועד, אפילו לא יום כ"ף חשוון, שיחול בעוד עשרה ימים ואשר בו הורה הרבי כי גם בעלי-הבתים יעלו ל'תומכי תמימים' וילמדו שם, בין כתלי הישיבה שהם בוגריה, משהו מתורת בעל יום ההולדת, הרבי נ"ע, מייסד הישיבה ונשיאה. דווקא הבוקר, ביום ט' במרחשוון, זימנה לי ההשגחה חזרה לא מתוכננת לימי הבחרות.
כמו לכל דבר טוב בחיים גם לזה הייתה סיבה למסיבה. הייתה זו הקריאה הראשונה בספר התורה שנתרם השבוע להיכלה של הישיבה לעילוי נשמתה הזכה והטהורה של הסבתא (של כל בני משפחתי) והאמא (של כל תלמידי הישיבה לדורותיה, בעשרות השנים האחרונות), אם הבית הבלתי נשכחת, מרת שרה רבקה מנדלזון ע"ה.
מבט שטחי מרפרף על פני מאות הבחורים הגודשים את הזאל לצד אנשי הצוות, לא מסגיר דבר מה בלתי שגרתי, למעט עוד דודים ובני משפחה שכמוני רגליהם הוליכום הבוקר הזה למקום הקדוש הזה. משום מה, ככל שנוקפות הדקות, סוג סמיך של תחושתיות נוכחת מטפס במעלה הגרון.
צעיר מתלהב היה בוחר לכתוב: דה ז'ה וו, בלי להבין בדיוק את פשר משולש המילים הזר. חובב קלישאות היה מבכר את המונח השחוק סגירת מעגל. טיפוס רוחני נטול פרופורציות היה מעפיל לתשובת המשקל. אם לדייק זו נוסטלגיה. אסוציאציות שהתעוררו בין גברא לגברא, בין תפילת לחש לחזרת הש"ץ, בין הכתלים הנמוכים, שמעליהם מתנוססת כיפתו המעניינת של הזאל המיתולוגי.
● ● ●
תחילה היה זה קולו המתנגן של הזיידע, המדריך האהוב, ר' יצחק מנדלזון שליט"א, שזה מכבר נמנו וגמרו כי כמוהו כ'מיכאל דער אלטער' של תומכי תמימים בת זמננו. די בעצם דמותו המקרינה על התלמידים חסידישקייט, עהרליכקייט, יראת-שמים חסידית. ואם כבר מטים אוזן לאוצר פניניו הבלתי נלאה, המפכה מפיו מפיק המרגליות כמעיין המתגבר, הרי זה רווח כפול ומכופל. כעת היה קולו מתנגן, בדיוק כמו אז לפני קצת פחות משלושה עשורים, באותו סלסול: "כי לאאאאא יטוש ה' עמו"...
כשומעי זאת, צף ועלה באוזני ווארט, אחד מני רבים, שקלח מפיו אך בימים האחרונים: "תורת ה' תמימה – מיין טאטע האט אמאל געטיישט, וויפל מ'נעמט פון איר, בלייבט זי גאנץ. פירש אבי פעם, כמה שלוקחים ממנה, כמה שלומדים מהתורה, היא נשארת שלמה, תמימה". בעודו אומר זאת ועיניו נוצצות, לא יכולת שלא להחיל את האֶמֶר הנפלא על אומרו: עם כל התורה הרבה שהוא מרבה להקנות בשפע אמרות השפר שלו, עם כל הימים והשנים שעברו עליו, לאורך ימים, עם המוראות שעברו עליו אך בשנים האחרונות בהיקטף ממנו ל"ע, בסמיכות מצמררת, בתו אהובתו ואשת נעוריו – הוא נשאר גאנץ: תמים. תמים עם ה' אלוקיו. תמים בעבודתו את קונו, בשמחה אמיתית, באמונה טהורה.
מדי פעם נשמע קולו של המשגיח הכללי, הרב בוטמן. לעתים זה סוג של נזיפה שמסתכמת בהגבהת טון מילות התפילה שבפיו והפניית מבט נוקב בתלמיד המשפיל עיניו. ממקום שבתי נראה לי שלא זו בלבד שכוחו של הרב בוטמן במותניו, כאז כן היום, חרף הלובן שנזרק בזקנו, אלא שהוא אפילו גבה יותר.
בכל שנותיי בישיבה לא ישבתי צמוד לכותל המערב. אולי, הרהרתי ביני לביני, זה מקום ישיבה שמתאים לעיתונאי שרוצה לסקור הכל מנקודת מבט קיצונית פנורמית. כבחור כנראה חשוב היה לי יותר להיות בתוך העניינים ולא לסקור אותם מבחוץ.
לרגעים אחדים נכנסתי לתוך התמונה במקום להביט עליה מקצה המסגרת, כשכובדתי כנכד בפתיחת הארון. קול שירת "שישו ושמחו", כנהוג, עם החזרת ספר התורה להיכל ומבט בעיניים מזוגגות במעיל ההדור שעליו חרות שם הסבתא, אם הבית – טלטל אותי לאחור אל רגעים בלתי נשכחים של הכרת הטוב שעודה מפעמת בי כלפיה.
בן זקונים רווי תפנוקים, בגיל 13 פלוס חודשים אחדים, עזבתי את החממה הביתית הירושלמית לישיבה עמוסת בחורים שאליה יש להשתרך בלא פחות משלושה אוטובוסים עם מזוודה כבדה יותר ממשקלי ומתחרה בגובהי. בחושיה החדים זיהתה אם הבית את הגעגועים שניסיתי להסתיר מהחברים הציניים כיאה לבני גילם. בלאט הייתה מגניבה לחדרי תופינים ביתיים ואומרת בבת שחוק של טוּב לב אותנו וביידיש ששיערה כי אני בקי בה כיליד ירושלים: זאלסט זיך פילן היימיש (שתרגיש בבית). כעבור שנים, בחדר האוכל של הישיבה, כתום שמחת בואי בקשרי השידוכין עם נכדתה בכורתה תבלחט"א, שחתי בפניה: עד היום היית עבורי האמא – אם הבית; מהיום את הסבתא.
כמו על מנת להשלים עבורי את הפסקול של ימים עברו נשמע בתום התפילה קול הבַּס המונוטוני של המדריך הנצחי ר' יענקל רייניץ, באותה אינטונציה ובאותו הנוסח: "ביקשו להגיד עוד כמה פרקי תהילים".
● ● ●
לוּ הייתה זו שעת ליל שישי – ולא שעת בוקר של יום חמישי שבה הנהג מחכה קצר רוח להבהילני במהירות למערכת, כי ארכה לנו השעה והדֶד-לַיין להורדת מוסף האקטואליה השבועי לדפוס כבר נושף בעורפנו – כי אז מסב הייתי לאלתר עם רֵעים להתרועע.
או אז היה מוגש לשולחן תעתיק מדויק של ה'פארבייסן' של אז: פינכת פלסטיק עם פלחי עגבנייה, גלדי בצל דקים וקורט שמן. משום מקום היה סוחב מאן דהו בקבוק בעל תווית צהובה שיצרן בעל דמיון יצירתי במיוחד העניק לו את השם המבטיח, 'וודקה לוקסוסובה'.
"אבער א מעלה ווידער א מעלה", היה פוצח מישהו בקול ניחר, רווי ערגה, "אום אני חומה. אבער א מעלה ווידער א מעלה ברה כחמה".
"כאטש, כאטש כאטש גולה וסורה", היה מקשה כנגדו אחד מבני החבורה וכולם כאחד היו משיבים: "האט דאך דאך דאך דמתה לתמר".
וכך יושבים היינו ומתוועדים כל אותו הלילה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
