מערכת COL
|
יום ה' חשוון ה׳תשע״ו
18.10.2015
כך הדפסנו תניא בביירות: הרב צייטלין מספר ● מיוחד
בעיצומם של הקרבות במהלך מלחמת לבנון הראשונה בשנת תשמ"ב, נחישותו של הרב אהרון אליעזר צייטלין ע"ה, סייעה לבצע את הפעולה הנועזת של הדפסת התניא בצור צידון וביירות, כפי שהתבקשה על ידי הרבי לסיפור המלא
Rabbi Shmuel Lesches
הרב אהרון אליעזר צייטלין, שנפטר ביום חמישי בגיל 62, היה חלק מקבוצה של חסידים שקיבלו הוראה מהרבי להדפיס את ספר התניא בערים שונות בלבנון - כולל צידון וביירות במהלך מלחמת לבנון הראשונה.
באייר תשמ"ב, הוא ביקר בישיבה הגדולה במלבורן, וסיפר שם על המבצע הנועז שקרה במהלך מלחמת לבנון ב – תשמ"ב.
זו היתה נחישות של שליח מסור למלא אחד מהנחיותיו של הרבי ובכך הוא סייע להתגבר על כל המכשולים.
הנה מה שהוא סיפר לי אז:
"בשנת תשל"ח, הרבי יזם מבצע להדפסת מהדורה של ספר התניא בכל מדינה בעולם. הוראה זו התבססה על הוראתו של הבעל שם טוב, שהמשיח יבוא כאשר מעיינות החסידות יתפשטו ברחבי העולם. הדפסת ספר התניא בכל מקום היתה כדי להפוך את המקום הזה למעוז של תורת חסידות. יתר על כן, כאשר יהודי מבין שמהדורה של ספר התניא הודפסה בעירו, הוא יתקשר יותר ללימוד התניא.
כאשר פרצה מלחמת לבנון בקיץ 1982, בראשות הרב לייבל קפלן, שליח הראשי בעיר צפת, התארגנו כדי להדפיס את ספר התניא בלבנון. הוראותיו של הרבי היו די ספציפיות, שהתניא צריכה להיות מודפסת לפחות בשלוש ערים לבנוניות שהיו בעבר מאוכלוסות בקהילות יהודיות משגשגות, ושנמצאות בשליטת צה"ל. ההוראה הייתה להדפיס את ספר התניא בכל המקומות האלה, לא משנה כמה עותקים יודפסו.
מיד עם קבלת הוראות אלה, הרב קפלן הקים ועדה כדי להתחיל לשים את התכנית לפעולה. זה היה קל יחסית עבורנו להשיג את הציוד, שכלל וואן, גנרטור חשמלי, דפוס, ולוחות ההדפסה של ספר התניא. עם זאת, היה הרבה יותר קשה לקבל היתר מצה"ל שיאפשר לנו להיכנס לאזור המלחמה – שהיתה אז בעיצומה - בדרום לבנון. הרב קפלן ביקש מגורמים בעלי השפעה בחב"ד להשתמש בקשרים שלהם כדי לקבל את ההיתר הדרוש. הם קיבלו מספר ההבטחות, אבל ההיתר לא התממש למעשה.
שיחות ליליות מהמזכירות
בינתיים, התחלנו לקבל שיחות ליליות מהמזכירות של הרבי, שהרבי מבקש עדכון. סימן יוצא דופן זה הדגיש לנו את העניין של הרבי בנושא הזה, ועודד אותנו לעבוד קשה יותר כדי להשיג את האישור המיוחל. במקביל, הפכנו יותר ויותר לעצובים כשהבנו שאנחנו לא תקרבים להגשמת משאלתו של הרבי.
זה הגיע לנקודה שבה אנחנו באמת לא יודענו מה לעשות. קיבלנו הבטחות רבות שכבר נקבל היתר כניסה, אבל העובדה היא, שהאישור לא הגיע. עד כדי כך, שהרב קפלן הציע שפשוט ניסע לגבול ללא היתר, וננסה להיכנס ללבנון.
יצאנו ביום חמישי אחר הצהריים, והגענו לגבול לאחר שעות של נהיגה. יצאנו מהרכב שלנו, ומיד התחלנו לעשות את מה שחב"ד עושה הכי טוב. אמרו 'לחיים' עם החיילים בגבול, שרנו ורקדנו איתם. החיילים השתתפו בהתלהבות בפעילות שלנו. אבל, כשניסינו להמשיך לנסוע צפונה, ההתנהגות שלהם השתנתה. הם עשו את זה מאוד ברור והבהירו לנו שאין כל דרך להמשיך ללא היתר.
בלית ברירה, נשארנו בגבול. כל אחד מאתנו התחיל להתמקד במשימה שונה; אחד מאיתנו החל להניח תפילין עם החיילים הנכנסים והיוצאים ללבנון, ואחרים החלו בהרשמה לכל חייל של אות בספר התורה. אני קיבלתי את המשימה לפתור את המבוי הסתום. התחלתי לעשות סדרה של שיחות מטלפונים ציבוריים שהצבא הציב עבור החיילים בגבול.
היו פעמים שחשבתי שאני מתקדם. עם זאת, לאחר שש שעות, עדיין לא היה לנו ההיתר הדרוש. עזבנו את הגבול בשעה 10:00 בערב, וחזרתי לצפת מיואש לחלוטין.
ברגע שהגענו חזרה לצפת, החלטנו לצאת מיד למפקדה של פיקוד צפון, הממוקמת בבסיס צבאי בפאתי צפת. הגענו לפני חצות, וחיכינו כשהש.ג. ביקש אישור מהממונים עליו לאשר כניסה לבסיס. אחרי כמה דקות, הורשינו להיכנס לבסיס, והצגנו את הסיפור שלנו לפני אחד הקצינים. הוא היה מאוד לבבי, ואמר לנו שהוא יודע הכל על הרבי. הוא יעץ לנו לחזור למחרת, לרב הצבאי הראשי של צה"ל שיהיה בביקור בבסיס, אולי הוא יוכל לעזור לנו.
חזרנו לצפת, שוב ללא היתר הדרוש. לאחר יום ארוך ומתיש, הלכתי לישון. עם זאת, לא הייתי מסוגל להירדם. זה הפריע לי מאוד שימים רבים אנו מנסים למלא את הוראתו של הרבי, ואנחנו עדיין לא הצלחנו. מהמזכירות של הרבי הטלפונים המשיכו להגיע, ועדיין לא הייתה לנו חדשות טובות, שהרבי חיכה להן. מה אני עושה במיטה?
קפצתי מייד מהמיטה, והתלבשתי במהירות. מיהרתי לביתו של אחד מעמיתיי, ודפקתי על דלתו. השעה היתה כבר מאוחרת, ובסופו של דבר הוא פתח את הדלת. אמרתי: "מהר, אנחנו חוזרים למפקדה של פיקוד צפון על מנת לדרוש אישור כניסה ללבנון!" הוא השיב, "אהרון לייזר, תירגע, זה אחרי חצות. לך לישון קצת". "אני יכול להגיד לי מנימת קולו שהוא חשב שאני נסער מידי בשל הלחץ של הימים האחרונים.
אני הגבתי, "אני הולך לבסיס הצבאי אם תצטרף אליי או לא. אם ברצונך להיות שותף, אז בואו איתי. אם לא, אני אלך בעצמי, ןמילוי המשימה יזקף רק לזכותי. "הוא השיב," נו, טוב, נלך. "
נכנסתי למכונית שלי ונסעתי לכיוון הבסיס הצבאי. אפילו לא הייתי בטוח איך אני נכנס לבסיס. מה אומר לשומר? שאני צריך להיכנס לבסיס בשעה 1:30 בבוקר, בעת המלחמה, כדי שאוכל להדפיס כמה ספרים?
"מקרה חירום אמיתי"
נכנסתי לשער הבסיס במהירות גבוהה, ועצרתי בחריקת בלמים פתאומית. קפצתי מהרכב וצעקתי על השומר: "איפה מפקד הבסיס? דחוף, אני חייב לדבר איתו! "הזקיף בטח חשב שזה מקרה חירום אמיתי, והוא פתח מיד את השער עבורי, בלי לשאול יותר מידי שאלות, והצביע על האיזור של המפקדה. אני עדיין לא מאמין שזה קרה; זה היה לא פחות מנס. אני ביקרתי בבסיסים במאות הזדמנויות, ואף פעם לא נכנסתי בלי לקבל אישור מוקדם.
ברגע שנכנס לבסיס הצבאי, פניתי מיד לבניין של המפקדה, למרות שאני לא הייתי בטוח אם המפקד היה נוכח פיזית בבסיס. נכנסתי ואמרתי למזכירה שאני צריך לדבר עם המפקד באופן מיידי. היא גיחכה ואמרה, "בלתי אפשרי. זו מלחמה, ובכלל הוא מאוד עסוק. "
התחננתי בפניה, "בבקשה, אני לא מבקש ממך להחליט אם הוא יכול לפגוש אותי. אנא הודיעי לו שמישהו מחב"ד כאן כדי לראות אותו בדחיפות בקשר לעניין חשוב מאוד. "עם זאת, המילים שלי נפלו על אוזניים ערלות; המזכירה לא זזה ממקומה.
מתוך ייאוש מוחלט, אמרתי למזכירה, "רק אזכור שאני בא להגיד משהו חשוב ודחוף מאוד - משהו רלוונטי לכל תוצאות המלחמה. רק תזכרי שזה על המצפון שלך שלא אישרת לי כניסה. "כשהיא שמעה את הדברים האלה, היא שינתה את ההתייחסות. היא הסכימה להעביר את המסר שלי, לא לפני שהבטיחה לי שאין סיכוי שהוא יסכים לראות אותי.
כשחזרה, היא אמרה לי לחכות; המפקד יראה אותי בתוך זמן קצר. צבטתי את עצמי כדי לוודא שאני לא חולם. חיכיתי עד שקראו לי. כשהגעתי ופגשתי פנים אל פנים את המפקד, אני יכלתי שהוא היה מותש ומתוח. הוא לא היה בדיוק בסוג של מצב רוח שקיוויתי למצוא אותו.
בכדי לפתוח את השיחה, הערתי שנראה שהוא לא ישן כל הלילה. המפקד התפרץ בחזרה, "לא רק לילה אחד - אני לא ישנתי כמה לילות!"
ה'סוד הצבאי' שהצחיק את המפקד
בשלב זה, המזכירה שאלה אם היא יכולה להישאר בישיבה. היא רצתה לשמוע את המסר שלי ליועץ, ומה היה כל כך דחוף בעניין הזה?... אני בצחוק השבתי כי ההודעה שלי סווגה כסוד צבאי, ורק המפקד יכול לשמוע את זה. כששמע את זה, פרץ המפקד בהתקף בלתי נשלט של צחוק. הוא צחק וצחק, ולקח לו רגע או שניים כדי לשלוט בעצמו. כשסיים, הוא נראה הרבה יותר רגוע וידידותי. כמובן, המזכירה הורשתה להישאר גם כן.
פניתי למפקד ואמרתי: "תשמע, אני רוצה להציג חומר שאני מרגיש שישפיע על כל תוצאות המלחמה. רבי מליובאוויטש, מנהיגו של הדור, ביקש להדפיס את התניא בלבנון. למה? אל תשאל אותי; אני לא הרבי. עם זאת, אני יכול לומר שספר התניא הוא הספר של חב"ד, ושהרבי שלח אותו להדפסה בכל רחבי העולם. אם הוא רוצה לעשות את זה בלבנון, זה ברור שיש לזה חשיבות עליונה. "המשכתי לספר על כמה אירועים שבהם הרבי הוציא הוראה שמטרתה לא היה מובנת באותו זמן, אבל התבררה בדיעבד. לדוגמא, אמרתי לי כיצד הרבי הורה לחסידיו בישראל לארגן עצרות תפילה המוניות של ילדים מעט לפני יום הכיפורים תשל"ג. אף אחד לא הבין למה, עד מלחמת יום הכיפורים פרצה זמן קצר לאחר מכן. אני גם הראיתי לו כמה ספרי תניא שהודפסו בערים ברחבי העולם.
כשסיימתי את הנאום בן ה-15 דקות שלי, הוא שאל, "נו, אז מה אתה רוצה ממני?". הסברנו לו שאנחנו צריכים היתר להיכנס ללבנון. הוא אמר, "אין בעיה, יש לך את רשותי להיכנס ללבנון". אני מייד הגבתי שאני צריך האישור בכתב. הגנרל אמר, "אין בעיה." הוא הרים את הטלפון והורה לקצין בקצה השני לכתוב את אישור עבורנו להיכנס ללבנון.
"עד איפה בלבנון?"
"בטלפון, אני יכול לשמוע את הקצין מגיב, "עד איפה בלבנון?" חשבתי, "הו לא, שכחתי לספר למפקד שההדפסה הראשונה תתרחש בעיר צור (צור)." בהתבסס על הנחיותיו של הרבי, שהחלטנו להדפיס בערים צור, צידון (צידון) ובביירות, ואנחנו בחרנו בעיר צור להיות הראשונה להדפסת התניא. לתדהמתי הרבה, המפקד הגיב, "אתה יודע מה? אפשר להם לנסוע עד צור. "
הפגישה עכשיו כמעט נגמרה; בדמיון הפרוע ביותר שלי, לא חלמתי על זה. הודיתי למפקד, ושאלתי לשמו ולשם אמו, כדי שאוכל להעביר אותם לרבי לברכתו. הוא השיב כי אני רק צריך לומר לרבי שמפקד כוחות צה"ל בצפון סיפק את ההיתר.
אני בדרכי לבניין סמוך כדי לקבל את ההיתר. קצין צעיר פתח את הדלת, ומיד שאל אם אני חב"דניק. השבתי בחיוב. הוא התרגש והתחיל מייד וקרא "אין כמו חב"ד". בחדר מסביב ישבו כמה חיילים. הקצין הקים אותם, והוביל אותם בריקוד סביבי בריקוד המוכר של חב"ד: "ופרצת"... לאחר מכן, הקצין החל לספר בהתרגשות איך חב"ד עזרה לו בביקורו האחרון בפאריס, בעניינים כלליים ורוחניים. הקשבתי לו כמה דקות, אבל אז הפניתי את הדיון לעניין אישור הכניסה. זה בהחלט הועיל, כי הבחור היה אוהד נלהב של חב"ד.
הקצין שאל, "מתי אתה רוצה להכנס ללבנון?" עניתי, "נכון לעכשיו". הקצין השיב, "בלתי אפשרי". די הכרתי את הבירוקרטיה צה"ל, וקצת חששתי, כי הנה שוב מנסים לעכב את ההיתר שלא לצורך. עם זאת, אני לא הייתי צריך לחשוש. הקצין הסביר שאנחנו לא יכולים להיכנס ללבנון באמצע הלילה, אבל אפשר להיכנס אחרי 4:00 (לפנות בוקר). זה התאים לי; זה השאיר אותי עם מספיק זמן לחזור לצפת ולאסוף את חבריי לנסיעה של שעה אחת לגבול.
"יש לכם נשק?"
האישור ללבנון, הונפק ע"י קצין המבצעים, והוא שאל אם יש לנו נשק. כמובן, אנחנו החב"דניקים היינו ללא נשק. שוב התחלתי להיות מודאג, שהקצין יסרב לאשר לנו כניסה ללא נשק. אני בחופזה ניסיתי להציג לו את הרעיון של "שלוחי מצווה אינם ניזוקים; ושלא יאונה לנו כל רע.
הקצין חייך חיוך רחב כששמע את ההסבר שלי, והוא אמר לי שזה לא מספיק משכנע... הפאניקה שלי הלכה וגברה... עם זאת, הקצין הרגיע אותי,ואמר: "לא לדאוג. בשעה 4:00 בבוקר, להיות בגבול, ויהיה לי ליווי צבאי מוכן עבורכם; ארבעה חיילים בג'יפ ממוגן. "
הקצין מילא את כל הפרטים באישור, והוסיף מעל החתימה, "אנא עזרו לאנשי חב"ד אלה ככל האפשר." הוא הושיט לי ההיתר. בפעם השנייה באותו הערב, צבטתי את עצמי כדי לוודא שאני לא חולם.
ריחפתי מרוב משמחה. מיד נסעתי בחזרה לצפת כדי לאסוףאת כל חברי הקבוצה שלנו. כשהערתי אותם עם החדשות שהשגתי אישור, הם חשבו שאני יוצא מדעתי. אבל לא היה אפשר להכחיש כשאישור הכניסה היה בידי, ויצאנו במהירות לגבול.
הקבוצה הקטנה של השלוחים שנכנסה ללבנון, והמשימה המוצלחת שלהם שימשה כזרז לעוד הרבה משימות של חב"ד באותה תקופה של מלחמת לבנון, וגם לאחריה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
