מערכת COL
|
יום כ"ט תשרי ה׳תשע״ו
12.10.2015
אחי, גרשון דב בער: בצלאל שיף כותב על אחיו, בורק'ה
ר' בצלאל שיף שיחי' מספר על אחיו גרשון דב בער ע"ה שיף 'בורק'ה' - ברגש רב, ובגעגועים ● מתי הרבי העלה לראשונה את רעיון הקמת "ישיבה משלנו - כמו בסמרקנד" (ישיבת הבוכרים), איך שכנע בורק'ה – כמו החסיד המפורסם שמואל מונקעס בזמנו – את בכירי משרד החינוך כשהלך על ידיו ונתלה על המשקוף?... ● וגם: מדוע התעקש ר' מנדל פוטרפאס לקרוא לו בשם "בורק'ה"? ● באדיבות המשפחה: תמונות נדירות של ר' גרשון דב בער שיף ע"ה אחי בורק'ה
ר' גרשון דב בער (בורק'ה) שיף ע"ה בעיגול, ולצד ילדי ישיבת הבוכרים (ארכיון COL)
בצלאל שיף
"בחודשים הראשונים שלנו בארץ הקודש, לנו, לאחים שיף, עזרו להגשים חלום ולנסוע לאמריקה לבקר את הרבי מליובאוויטש. הרבה סיפורי נפלאות על הרבי, על לימודים בליובאוויטש שמענו עוד מהסבא ירחמיאל. הישיבה, האולם, היחידות, פארבריענגען, מאמרים, ניגונים חסידיים. על כל זה סיפרו כל שבת לאחר ההבדלה האבא והסבא, ולא רק ההורים אלא גם כל זקני החסידים שגרו בסמרקנד. הרבה נפלאות התמזל מזלי לראות בחצרו של הרבי. אני רוצה להתמקד בסיפור על אחי, גרשון דב בער ז"ל.
הפגישה עליה חלמנו
הרבי קיבל אותנו בחמימות. זו הייתה פגישה לה התכוננו וחלמנו שנים רבות. המציאות עלתה על כל צפיותינו. אבל האירוע העיקרי כמובן היה היחידות – הפגישה עם הרבי פנים מול פנים, ללא אנשים זרים. בחדר רק אתה והרבי.
לפני הפגישה מקובל לכתוב פ"נ עם כל הבקשות והאיחולים שלך. בראש, בלבול. הקרובים והידידים נתנו לנו עצות מה ואיך לכתוב. זה לא בדיוק מה שרציתי לשאול. מה לעשות, איך לחיות, במה להתעסק, איפה לגור?
אנחנו, שלושת האחים, יחד עם נשותינו, נכנסנו אחד אחרי השני. לפני נכנס אחי גרשון דב בער. לפי מה שהוא סיפר לי אח"כ, הרבי קרא את המכתב ואמר:
– שמעתי עליך הרבה דברים טובים. אני מבקש ממך להקדיש שנה אחת לעבודה ציבורית, שבה כל-כך הצלחת בסמרקנד. ואחרי שנה נראה. (דרך אגב, במשפט הזה הרבי פתח שיחה עם כל האחים.) צריך באופן דחוף להתחיל ללמוד עם הילדים מהקהילה הבוכרית. בתי ספר בישראל מאד מסוכנים עבורם. את רוב יהודי בוכרה שלחו להתגורר בערים קטנות. ההורים מוכרחים לעבוד קשה. הילדים גדלים כשהם נתונים לעצמם.
– אבל ישבנו עם החברים ב'חמ"ה', – הכניס מילה אחי, – ולא יכולנו לעשות שום דבר. ישיבות לא רוצות לקבל את הילדים הללו, אפילו את אלה שלמדנו אצלנו בסמרקנד. הילדים מאד חלשים בלימודים ומנהלי ישיבות חוששים שהם ישפיעו לרעה על ילדים אחרים.
"עלינו להקים ישיבה משלנו, כמו שהיה בסמרקנד", אמר הרבי
כאן הרבי עשה תנועה ביד כאילו הוא מבטל את דברי אחי:
– נישט דוס איך הוב גימיינט (לא על כך חשבתי). עלינו להקים ישיבה משלנו, כמו שהיה בסמרקנד. ילדים צריכים חום, הילדים זקוקים לכך שיבינו אותם. צריך שבישיבה, לפחות בתקופה הראשונה ידברו ברוסית, שישחקו במשחקים שלהם, יתנו להם אוכל כמו בבית, יספרו סיפורים, יעסיקו אותם בספורט. צריך לדבר עם תושבי כפר חב"ד שהם ייקחו את הילדים אליהם לשבת. הילדים זקוקים לדירקטור שמדבר בבוכרית. אדם שהם מכירים וסומכים עליו עוד מסמרקנד. הילדים צריכים להגיע הביתה ולספר עד כמה טוב להם בישיבה. צריך להזמין לישיבה גם את ההורים. דלות הישיבה לא תפחיד אותם, לכך הם רגילים. הם זקוקים לחום. צריך לשיר עם הילדים שירים שאותם הם שרו בבית. ההורים יהיו גאים בילדים שלהם בבית הכנסת. היהודים הבוכריים הם אנשים גאים, ואתה יודע כיצד ללמד ילדים לחלק כבוד להורים.
בורק'ה שיף אצל הרבי
הרבי המשיך ואמר לו: "בגלל המדיניות של משרד החינוך הישראלי, הלך לאיבוד דור שלם של יהדות מרוקו ותימן. צריך להרגיש את המצב שבו נמצאת הקהילה הבוכרית. היה פה ר' שמחה גורודצקי, הוא אומר שאתה המועמד הכי טוב לתפקיד הדירקטור. ור' שמחה מבין באנשים. ר' מנדל פוטרפס כינה אותך "אדם קרוב". הוא מוכן לדווח איך העניינים מתפתחים בישיבת הבוכרים. ככה נקרא לה.
"אינך מתנגד? כשתחזור לישראל תמסור ד"ש לר' שלמה מיידנצ'יק, יו"ר המועצה המקומית של כפר חב"ד. יודיעו לו שעליו לעזור לך. יעזרו לך לעבוד עם המוסדות הישראליים. אני אבקש באוהל עבור הצלחת העניינים שלך. אנחנו הולכים עם האמת ואין לנו ממה לפחד.
גרשון דב בער יצא מהיחידות מאד מפוחד. הרבי כמעט לא ענה על השאלות שהוא הציג במכתבו, להיפך הוא הציג לפניו יעדים חדשים. אם היית יוצא מיחידות ונשארו לך שאלות ללא תשובה, היית הולך לרב חודקוב, מזכיר הרבי, כדי לקבל הסבר. הרב חודקוב או שהסביר בעצמו או ששאל את הרבי.
הר' חודקוב מסר שעל כל החששות של אחי גרשון דב בער הרבי ענה בפסקנות:
– יותר מפחיד ויותר קשה מאשר היה בברית המועצות לא יהיה. ועם כל היתר אנחנו נסתדר.
צעדים ראשונים
הוא זומן לישיבה... ואכן בתקופה הראשונה היה קשה. פתחנו ישיבה באשדוד, לאחר מכן בראשון לציון, לאחר מכן בכפר חב"ד. מבחינה חומרית היה קשה. אתם מבינים, הממשלה, משרד הקליטה שלחו עולים לצפון הארץ ולדרום הארץ לערים קטנות. משרד החינוך שלח לשם באופן אוטומטי קצבאות מהביטוח הלאומי. ופתאום מופיעה ישיבה, אוספת את הילדים לחינוך תורני של בית אבא ודורשת להעביר כסף אליה. יותרה מזאת, ישיבת הבוכרים לא הגבילה את הגיל, לקחו ילדים קטנים ונתנו מקום ואהבה לכולם.
"נתנו מקום ואהבה לכולם": ישיבת הבוכרים בימיה הראשונים
התחילו לצעוק עליו שילדים צריכים לטייל, להתעסק בספורט, במוזיקה.
אחי ענה בשלווה:
– אני רוצה לספר לכם מה אמר הרבי מליובאויטש...
פה כולם התחילו לצעוק:
– מספיק עם תעמולה! אנחנו כבר שמענו את הרבנים די והותר!
אחי הגיב בתקיפות:
– נו, אם אתם לא רוצים לשמוע, אני אראה לכם מה יכול לעשות דירקטור של ישיבה חב"דית.
מתיחות על הדלת
אחי גרשון דב בער קם ולתדהמת כולם תפס בידיים את קצה השולחן, קפץ עליו והחל ללכת על הידיים. לאחר מכן ניגש לדלת, נתלה על המזוזה העליונה של הדלת והתחיל לעשות מתיחות. בעוד כולם צופים בתדהמה, ניגש לפסנתר, התיישב לידו והרים אותו בידיו. לבסוף חזר לשולחן ושאל:
– נו, איזה מהדירקטורים שלכם יכול לחזור על כל זה? מי אמר שאצלנו אין ספורט?
ר' שלמה מיידנצ'יק שהיה נוכח באירוע סיפר שכולם היו בשוק. לדברים כאלה אף אחד לא ציפה ושאלת המימון מצאה את פתרונה.
לאחר הישיבה ניגש לבורק'ה מר זבולון המר, שר החינוך דאז:
– מי לימד אותך את כל זה, ר' גרשון בער?
– לימד אותי את כל זה יוסף ויסריונוביץ'.
– מי זה? ראש הישיבה שלך?
אחי צחק וענה:
– לא, זה סטאלין. בגלות צריך היה להגן על עצמך, והנה כך למדתי. וכאן, אני מקווה, אתה תעזור לנו.
הילדים מאד אהבו אותו
כל הילדים מאד אהבו אותו. אמרו עליו שהוא היה מנהל יוצא מן הכלל. הוא בעצמו היה דואג ומביא דברי אוכל. בזמן הבניה הביאו לבנים, חול, והוא למרות מעמדו כמנהל בעצמו היה סוחב אותם לאתר הבניה. כאשר הילדים ראו את זה, רצו לעזור לו.
סיפורים כאלה יש הרבה. אני בטוח שעל כך יכתבו חבריו ותלמידיו. לי חשוב לספר שבזמן האחרון גרשון דב בער התרחק מהפעילות האקטיבית. רבים ממעשיו הולכים ונשכחים. פעילותו בהקמת הארגון המחתרתי 'חמ"ה' בסמרקנד, הישיבה בביתו, שהפעיל בשנים הקשות של השלטון הסובייטי, דאגתו והקפדתו על כך שתמיד יהיה מקווה פעיל, מבצעים, מצה שמורה, ארבעה מינים בסוכות, קורס לשוחטים, התוועדויות שלו... והתפילות שלו, השירים, הריקודים, 'קוּלֶה' חסידי!
'בורק'ה מסמרקנד'
פעם, כבר בישראל, ישבנו בפארברענגען ומישהו אמר למשפיע הנודע ר' מנדל פוטרפס:
– למה אתה קורא לגרשון דב בער בורק'ה?
ר' מנדל פוטרפס הסביר:
– לאחר מאה ועשרים נגיע לעולם האמת. ושם יש כללים משלהם. עומד תור לעולם הבא. ויעמוד בתור הזה גרשון דבר בער, יגיע תורו, המלאך ישאל: "איך קוראים לך?". "גרשון דב בער".
מתחיל המלאך לדפדף בספר החיים ולא יכול למצוא שום רישום מלבד ההולדת. המלאך מתייאש ואומר: "תשמע, ידידי, תעמוד בצד, אחר-כך נמצא את הפתרון". בורק'ה מעולם לא עמד בצד, והוא אומר למלאך: "כן, אני בורק'ה מסמרקנד". "אהה, בורק'ה מסמרקנד? אהה, יש עליך המון חומר, חומר טוב, תיגש לגן עדן".
ר' מנדל פוטרפאס (משמאל), עם בורק'ה שיף
ידידים בדוקים, אפשר לסמוך עליהם
בורק'ה בעצמו אמר לי שכאשר הוא יגיע לעולם הבא, הוא יבקש להתקבל אצל הרבי. ושם כמובן התוועדות כמו שהיה ב770-. ואנו יודעים שלקבל מקום טוב זה תלוי בחברים, אם הם יצטמצמו יהיה מקום לשבת. אין ממה לפחד, יש לי שם חברים – ר' מנדל פוטרפס ור' שמחה גורודצקי. הם יצטמצמו ויושיבו אותי באמצע. זה ידידים בדוקים, אפשר לסמוך עליהם.
ר' שמחה גורודצקי ור' מנדל פוטרפס התרימו כספים בחוץ לארץ. עם המוסדות הישראליים עבד גרשון דב בער. לפתוח ישיבה חדשה בארץ קשה מאד, אבל זה המטרה שהרבי הציג לפני הנהלת הישיבה, וצריך להתגבר.
הפגישה שהלכה ישר, מהר, וטוב
אחד השרים שהייתה לו עמדה חזקה בממשלה היה פנחס ספיר. באותה תקופה שרים בעצמם קבלו החלטות בשאלות רבות. רק מאוחר יותר המציאו כל מיני מכשולים כמו מכרזים, ניהול תקין וכו'.
גרשון דב בער התכונן הרבה זמן לפגישה עם השר. (לקבוע פגישה גם לא היה פשוט, בזה עזר ר' שלמה מיידנצ'יק.) הודיעו לאחי שהפגישה תהיה קצרה והוא חשב: מה להגיד? איך לשכנע לאשר מימון לבניית מבנה חדש? האם לקחת איתי שירטוטים, אלבום צילומים? הדבר הראשון שעשה אחי, כתב מכתב לרבי וביקש עצה וברכה.
שר האוצר פנחס ספיר בביקור בישיבת הבוכרים בכפר חב"ד. בצד שמאל: בורק'ה שיף ע"ה
גרשון דב בער חשש שמרוב התרגשות יתחיל לגמגם בעברית. ביום שנקבעה הפגישה הלכתי איתו. יושבים בלישכת השר ומחכים. יוצאת מחדרו של השר המזכירה ומזמינה להכנס רק את אחי, ומבהירה לו: "רק חמש דקות". לאחר כמה דקות יוצא מהחדר שר לבוש במעיל, זורק "שלום!" ורץ החוצה. אחריו, כשהוא בקושי סוחב רגליים, יוצא גרשון דב בער. הלכתי לקראתו:
– מה, סירב לך?
אחי התישב בכבדות על כסא ואמר בשקט:
– כיצד הוא יכול לסרב אם קבלתי ברכה מהרבי?
יצאנו החוצה ואחי סיפר:
– אני נכנס לחדר, והשר עומד ליד מתלה ומתלבש במעיל: "נו, דבר, בבקשה. כמה כסף אתה צריך לבניית מבנה?". אני נוקב בסכום. "אני מאשר. תביא את כל המסמכים, אני אחתום. סלח לי, מחכים לי. שלום!". ויצא החוצה.
– אז למה יצאת כזה חיוור ועצוב?
– אתה מבין, לא ישנתי כל הלילה, – ענה גרשון דב בער. – התכוננתי לפגישה הזאת שהיא מאד חשובה בשביל הישיבה. למדתי את הנאום שלי בעל פה. ועכשיו זה לוחץ לי בבטן. והרי הרבי נתן לי ברכה שתוצאות הפגישה יהיו גלייך, גיך און גוט...
שלום, אחי
שלום, אחי. אני בטוח שאחי גרשון דב בער מצטרף עכשיו אל הוריי היקרים שכל כך דאגו לי בעוה"ז ובעוה"ב. הרי אחרי מות ההורים אתה היית לי לאבא ולאמא. יבוא זמן ויפורסמו כל המכתבים שבורק'ה קיבל מהרבי מליובאוויטש.
אני כותב את השורות האלה ולי קר, לא נח בעולם הזה. יהיה לי ולכל המשפחה קשה לחיות בלעדיו. אני נזכר במקרה מהילדות. אחים שלי שיחקו במלחמה. החצר שלנו הייתה ברחוב קאראגאנדינסקיה, חצר גדולה מכוסה בעשבים גבוהים. במקרה בורק'ה נפל לתוך בור עמוק.
אחות שלי וֶרה, שיחקה במשחק הזה אחות רחמניה. היא עמדה על הברכיים ליד הבור והחלה לקרוא: "בורינק'ה, בורינק'ה!". בוריה השיב: "אחותי אחותי, כואב לי מאד, אני הולך למות, אני הולך למות! שמע ישראל...". "בורינק'ה, בבקשה, אל תמות! מה אני יגיד לאבא ולאמא?". בוריה שמע. וֶרה ואחי הגדול ליוֹבָה (אריה לייב) משכו אותו מהבור, ובערב הוא כבר אכל בפה מלא כדורי בשר ליד השולחן...
אוי, חשבתי, הצעקה של אחותי וֶרה עזרה. חשבתי אולי שגם פה הצעקה של אחותי וֶרה "אנחנו משכנו את בורינק'ה שלנו" תישמע, אבל כנראה הזדקנו, נחלשנו, והצעקה שלנו חלשה.
הפעם היא לא נשמעה.
צריך לחכות שיתגלה המשיח, אנחנו נוכל לחזור ולהתאחד במהרה בימינו... אמן.
"בחודשים הראשונים שלנו בארץ הקודש, לנו, לאחים שיף, עזרו להגשים חלום ולנסוע לאמריקה לבקר את הרבי מליובאוויטש. הרבה סיפורי נפלאות על הרבי, על לימודים בליובאוויטש שמענו עוד מהסבא ירחמיאל. הישיבה, האולם, היחידות, פארבריענגען, מאמרים, ניגונים חסידיים. על כל זה סיפרו כל שבת לאחר ההבדלה האבא והסבא, ולא רק ההורים אלא גם כל זקני החסידים שגרו בסמרקנד. הרבה נפלאות התמזל מזלי לראות בחצרו של הרבי. אני רוצה להתמקד בסיפור על אחי, גרשון דב בער ז"ל.
הפגישה עליה חלמנו
הרבי קיבל אותנו בחמימות. זו הייתה פגישה לה התכוננו וחלמנו שנים רבות. המציאות עלתה על כל צפיותינו. אבל האירוע העיקרי כמובן היה היחידות – הפגישה עם הרבי פנים מול פנים, ללא אנשים זרים. בחדר רק אתה והרבי.
לפני הפגישה מקובל לכתוב פ"נ עם כל הבקשות והאיחולים שלך. בראש, בלבול. הקרובים והידידים נתנו לנו עצות מה ואיך לכתוב. זה לא בדיוק מה שרציתי לשאול. מה לעשות, איך לחיות, במה להתעסק, איפה לגור?
אנחנו, שלושת האחים, יחד עם נשותינו, נכנסנו אחד אחרי השני. לפני נכנס אחי גרשון דב בער. לפי מה שהוא סיפר לי אח"כ, הרבי קרא את המכתב ואמר:
– שמעתי עליך הרבה דברים טובים. אני מבקש ממך להקדיש שנה אחת לעבודה ציבורית, שבה כל-כך הצלחת בסמרקנד. ואחרי שנה נראה. (דרך אגב, במשפט הזה הרבי פתח שיחה עם כל האחים.) צריך באופן דחוף להתחיל ללמוד עם הילדים מהקהילה הבוכרית. בתי ספר בישראל מאד מסוכנים עבורם. את רוב יהודי בוכרה שלחו להתגורר בערים קטנות. ההורים מוכרחים לעבוד קשה. הילדים גדלים כשהם נתונים לעצמם.
– אבל ישבנו עם החברים ב'חמ"ה', – הכניס מילה אחי, – ולא יכולנו לעשות שום דבר. ישיבות לא רוצות לקבל את הילדים הללו, אפילו את אלה שלמדנו אצלנו בסמרקנד. הילדים מאד חלשים בלימודים ומנהלי ישיבות חוששים שהם ישפיעו לרעה על ילדים אחרים.
"עלינו להקים ישיבה משלנו, כמו שהיה בסמרקנד", אמר הרבי
כאן הרבי עשה תנועה ביד כאילו הוא מבטל את דברי אחי:
– נישט דוס איך הוב גימיינט (לא על כך חשבתי). עלינו להקים ישיבה משלנו, כמו שהיה בסמרקנד. ילדים צריכים חום, הילדים זקוקים לכך שיבינו אותם. צריך שבישיבה, לפחות בתקופה הראשונה ידברו ברוסית, שישחקו במשחקים שלהם, יתנו להם אוכל כמו בבית, יספרו סיפורים, יעסיקו אותם בספורט. צריך לדבר עם תושבי כפר חב"ד שהם ייקחו את הילדים אליהם לשבת. הילדים זקוקים לדירקטור שמדבר בבוכרית. אדם שהם מכירים וסומכים עליו עוד מסמרקנד. הילדים צריכים להגיע הביתה ולספר עד כמה טוב להם בישיבה. צריך להזמין לישיבה גם את ההורים. דלות הישיבה לא תפחיד אותם, לכך הם רגילים. הם זקוקים לחום. צריך לשיר עם הילדים שירים שאותם הם שרו בבית. ההורים יהיו גאים בילדים שלהם בבית הכנסת. היהודים הבוכריים הם אנשים גאים, ואתה יודע כיצד ללמד ילדים לחלק כבוד להורים.
בורק'ה שיף אצל הרבי
הרבי המשיך ואמר לו: "בגלל המדיניות של משרד החינוך הישראלי, הלך לאיבוד דור שלם של יהדות מרוקו ותימן. צריך להרגיש את המצב שבו נמצאת הקהילה הבוכרית. היה פה ר' שמחה גורודצקי, הוא אומר שאתה המועמד הכי טוב לתפקיד הדירקטור. ור' שמחה מבין באנשים. ר' מנדל פוטרפס כינה אותך "אדם קרוב". הוא מוכן לדווח איך העניינים מתפתחים בישיבת הבוכרים. ככה נקרא לה.
"אינך מתנגד? כשתחזור לישראל תמסור ד"ש לר' שלמה מיידנצ'יק, יו"ר המועצה המקומית של כפר חב"ד. יודיעו לו שעליו לעזור לך. יעזרו לך לעבוד עם המוסדות הישראליים. אני אבקש באוהל עבור הצלחת העניינים שלך. אנחנו הולכים עם האמת ואין לנו ממה לפחד.
גרשון דב בער יצא מהיחידות מאד מפוחד. הרבי כמעט לא ענה על השאלות שהוא הציג במכתבו, להיפך הוא הציג לפניו יעדים חדשים. אם היית יוצא מיחידות ונשארו לך שאלות ללא תשובה, היית הולך לרב חודקוב, מזכיר הרבי, כדי לקבל הסבר. הרב חודקוב או שהסביר בעצמו או ששאל את הרבי.
הר' חודקוב מסר שעל כל החששות של אחי גרשון דב בער הרבי ענה בפסקנות:
– יותר מפחיד ויותר קשה מאשר היה בברית המועצות לא יהיה. ועם כל היתר אנחנו נסתדר.
צעדים ראשונים
הוא זומן לישיבה... ואכן בתקופה הראשונה היה קשה. פתחנו ישיבה באשדוד, לאחר מכן בראשון לציון, לאחר מכן בכפר חב"ד. מבחינה חומרית היה קשה. אתם מבינים, הממשלה, משרד הקליטה שלחו עולים לצפון הארץ ולדרום הארץ לערים קטנות. משרד החינוך שלח לשם באופן אוטומטי קצבאות מהביטוח הלאומי. ופתאום מופיעה ישיבה, אוספת את הילדים לחינוך תורני של בית אבא ודורשת להעביר כסף אליה. יותרה מזאת, ישיבת הבוכרים לא הגבילה את הגיל, לקחו ילדים קטנים ונתנו מקום ואהבה לכולם.
"נתנו מקום ואהבה לכולם": ישיבת הבוכרים בימיה הראשונים
התחילו לצעוק עליו שילדים צריכים לטייל, להתעסק בספורט, במוזיקה.
אחי ענה בשלווה:
– אני רוצה לספר לכם מה אמר הרבי מליובאויטש...
פה כולם התחילו לצעוק:
– מספיק עם תעמולה! אנחנו כבר שמענו את הרבנים די והותר!
אחי הגיב בתקיפות:
– נו, אם אתם לא רוצים לשמוע, אני אראה לכם מה יכול לעשות דירקטור של ישיבה חב"דית.
מתיחות על הדלת
אחי גרשון דב בער קם ולתדהמת כולם תפס בידיים את קצה השולחן, קפץ עליו והחל ללכת על הידיים. לאחר מכן ניגש לדלת, נתלה על המזוזה העליונה של הדלת והתחיל לעשות מתיחות. בעוד כולם צופים בתדהמה, ניגש לפסנתר, התיישב לידו והרים אותו בידיו. לבסוף חזר לשולחן ושאל:
– נו, איזה מהדירקטורים שלכם יכול לחזור על כל זה? מי אמר שאצלנו אין ספורט?
ר' שלמה מיידנצ'יק שהיה נוכח באירוע סיפר שכולם היו בשוק. לדברים כאלה אף אחד לא ציפה ושאלת המימון מצאה את פתרונה.
לאחר הישיבה ניגש לבורק'ה מר זבולון המר, שר החינוך דאז:
– מי לימד אותך את כל זה, ר' גרשון בער?
– לימד אותי את כל זה יוסף ויסריונוביץ'.
– מי זה? ראש הישיבה שלך?
אחי צחק וענה:
– לא, זה סטאלין. בגלות צריך היה להגן על עצמך, והנה כך למדתי. וכאן, אני מקווה, אתה תעזור לנו.
הילדים מאד אהבו אותו
כל הילדים מאד אהבו אותו. אמרו עליו שהוא היה מנהל יוצא מן הכלל. הוא בעצמו היה דואג ומביא דברי אוכל. בזמן הבניה הביאו לבנים, חול, והוא למרות מעמדו כמנהל בעצמו היה סוחב אותם לאתר הבניה. כאשר הילדים ראו את זה, רצו לעזור לו.
סיפורים כאלה יש הרבה. אני בטוח שעל כך יכתבו חבריו ותלמידיו. לי חשוב לספר שבזמן האחרון גרשון דב בער התרחק מהפעילות האקטיבית. רבים ממעשיו הולכים ונשכחים. פעילותו בהקמת הארגון המחתרתי 'חמ"ה' בסמרקנד, הישיבה בביתו, שהפעיל בשנים הקשות של השלטון הסובייטי, דאגתו והקפדתו על כך שתמיד יהיה מקווה פעיל, מבצעים, מצה שמורה, ארבעה מינים בסוכות, קורס לשוחטים, התוועדויות שלו... והתפילות שלו, השירים, הריקודים, 'קוּלֶה' חסידי!
'בורק'ה מסמרקנד'
פעם, כבר בישראל, ישבנו בפארברענגען ומישהו אמר למשפיע הנודע ר' מנדל פוטרפס:
– למה אתה קורא לגרשון דב בער בורק'ה?
ר' מנדל פוטרפס הסביר:
– לאחר מאה ועשרים נגיע לעולם האמת. ושם יש כללים משלהם. עומד תור לעולם הבא. ויעמוד בתור הזה גרשון דבר בער, יגיע תורו, המלאך ישאל: "איך קוראים לך?". "גרשון דב בער".
מתחיל המלאך לדפדף בספר החיים ולא יכול למצוא שום רישום מלבד ההולדת. המלאך מתייאש ואומר: "תשמע, ידידי, תעמוד בצד, אחר-כך נמצא את הפתרון". בורק'ה מעולם לא עמד בצד, והוא אומר למלאך: "כן, אני בורק'ה מסמרקנד". "אהה, בורק'ה מסמרקנד? אהה, יש עליך המון חומר, חומר טוב, תיגש לגן עדן".
ר' מנדל פוטרפאס (משמאל), עם בורק'ה שיף
ידידים בדוקים, אפשר לסמוך עליהם
בורק'ה בעצמו אמר לי שכאשר הוא יגיע לעולם הבא, הוא יבקש להתקבל אצל הרבי. ושם כמובן התוועדות כמו שהיה ב770-. ואנו יודעים שלקבל מקום טוב זה תלוי בחברים, אם הם יצטמצמו יהיה מקום לשבת. אין ממה לפחד, יש לי שם חברים – ר' מנדל פוטרפס ור' שמחה גורודצקי. הם יצטמצמו ויושיבו אותי באמצע. זה ידידים בדוקים, אפשר לסמוך עליהם.
ר' שמחה גורודצקי ור' מנדל פוטרפס התרימו כספים בחוץ לארץ. עם המוסדות הישראליים עבד גרשון דב בער. לפתוח ישיבה חדשה בארץ קשה מאד, אבל זה המטרה שהרבי הציג לפני הנהלת הישיבה, וצריך להתגבר.
הפגישה שהלכה ישר, מהר, וטוב
אחד השרים שהייתה לו עמדה חזקה בממשלה היה פנחס ספיר. באותה תקופה שרים בעצמם קבלו החלטות בשאלות רבות. רק מאוחר יותר המציאו כל מיני מכשולים כמו מכרזים, ניהול תקין וכו'.
גרשון דב בער התכונן הרבה זמן לפגישה עם השר. (לקבוע פגישה גם לא היה פשוט, בזה עזר ר' שלמה מיידנצ'יק.) הודיעו לאחי שהפגישה תהיה קצרה והוא חשב: מה להגיד? איך לשכנע לאשר מימון לבניית מבנה חדש? האם לקחת איתי שירטוטים, אלבום צילומים? הדבר הראשון שעשה אחי, כתב מכתב לרבי וביקש עצה וברכה.
שר האוצר פנחס ספיר בביקור בישיבת הבוכרים בכפר חב"ד. בצד שמאל: בורק'ה שיף ע"ה
גרשון דב בער חשש שמרוב התרגשות יתחיל לגמגם בעברית. ביום שנקבעה הפגישה הלכתי איתו. יושבים בלישכת השר ומחכים. יוצאת מחדרו של השר המזכירה ומזמינה להכנס רק את אחי, ומבהירה לו: "רק חמש דקות". לאחר כמה דקות יוצא מהחדר שר לבוש במעיל, זורק "שלום!" ורץ החוצה. אחריו, כשהוא בקושי סוחב רגליים, יוצא גרשון דב בער. הלכתי לקראתו:
– מה, סירב לך?
אחי התישב בכבדות על כסא ואמר בשקט:
– כיצד הוא יכול לסרב אם קבלתי ברכה מהרבי?
יצאנו החוצה ואחי סיפר:
– אני נכנס לחדר, והשר עומד ליד מתלה ומתלבש במעיל: "נו, דבר, בבקשה. כמה כסף אתה צריך לבניית מבנה?". אני נוקב בסכום. "אני מאשר. תביא את כל המסמכים, אני אחתום. סלח לי, מחכים לי. שלום!". ויצא החוצה.
– אז למה יצאת כזה חיוור ועצוב?
– אתה מבין, לא ישנתי כל הלילה, – ענה גרשון דב בער. – התכוננתי לפגישה הזאת שהיא מאד חשובה בשביל הישיבה. למדתי את הנאום שלי בעל פה. ועכשיו זה לוחץ לי בבטן. והרי הרבי נתן לי ברכה שתוצאות הפגישה יהיו גלייך, גיך און גוט...
שלום, אחי
שלום, אחי. אני בטוח שאחי גרשון דב בער מצטרף עכשיו אל הוריי היקרים שכל כך דאגו לי בעוה"ז ובעוה"ב. הרי אחרי מות ההורים אתה היית לי לאבא ולאמא. יבוא זמן ויפורסמו כל המכתבים שבורק'ה קיבל מהרבי מליובאוויטש.
אני כותב את השורות האלה ולי קר, לא נח בעולם הזה. יהיה לי ולכל המשפחה קשה לחיות בלעדיו. אני נזכר במקרה מהילדות. אחים שלי שיחקו במלחמה. החצר שלנו הייתה ברחוב קאראגאנדינסקיה, חצר גדולה מכוסה בעשבים גבוהים. במקרה בורק'ה נפל לתוך בור עמוק.
אחות שלי וֶרה, שיחקה במשחק הזה אחות רחמניה. היא עמדה על הברכיים ליד הבור והחלה לקרוא: "בורינק'ה, בורינק'ה!". בוריה השיב: "אחותי אחותי, כואב לי מאד, אני הולך למות, אני הולך למות! שמע ישראל...". "בורינק'ה, בבקשה, אל תמות! מה אני יגיד לאבא ולאמא?". בוריה שמע. וֶרה ואחי הגדול ליוֹבָה (אריה לייב) משכו אותו מהבור, ובערב הוא כבר אכל בפה מלא כדורי בשר ליד השולחן...
אוי, חשבתי, הצעקה של אחותי וֶרה עזרה. חשבתי אולי שגם פה הצעקה של אחותי וֶרה "אנחנו משכנו את בורינק'ה שלנו" תישמע, אבל כנראה הזדקנו, נחלשנו, והצעקה שלנו חלשה.
הפעם היא לא נשמעה.
צריך לחכות שיתגלה המשיח, אנחנו נוכל לחזור ולהתאחד במהרה בימינו... אמן.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
