מערכת COL
|
יום י"ח אלול ה׳תשע״ה
02.09.2015
למה לבקש סליחה בכל שנה? ● עמדה שבועית
המאבק הזה מלווה אותנו לכל אורך חיינו. יש בו עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות. ככל שהאדם מודע יותר לחלק האלוקי שבו, כך הוא חש יותר את הדרך שלפניו. אין הוא משלה את עצמו שכבר הגיע אל היעד ● לכן בכל שנה אנחנו מתייצבים מחדש לפני הבורא בחיל וברעדה. אולי השתפרנו בשנה האחרונה. אולי השגנו עוד כמה נקודות בהתגוששות המתמדת עם היצר. אבל דווקא משום כך אנחנו יודעים טוב יותר לאן עלינו לשאוף ● המאמר השבועי מאת הרב מנחם ברוד המתפרסם ב"שיחת השבוע" למאמר המלא
אילוסטרציה
הרב מנחם ברוד
ושוב מתאספים המוני בית ישראל לאמירת הסליחות. שוב נתייצב בראש מורכן ובלב רוטט לפני ריבון העולמים ונצהיר: "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". כל אחד מאיתנו יאמר לקב"ה: "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה".
אבל למה בעצם מכניסים בפי כולנו אמירות כאלה? למה לא להציע לנו גם הצהרות מסוג אחר? למשל: "באתי היום להציג לפניך, ריבון העולמים, שנה מושלמת, שבה חייתי כפי רצונך. חשבתי מחשבות טהורות בלבד, הוצאתי מפי אך ורק דברים ישרים והגונים, קיימתי את כל מצוותיך, מתוך הקפדה על כל קוץ ותג".
אתם מחייכים. ברור שאיש אינו יכול להתייצב לפני בורא העולם ולהצהיר הצהרות כאלה. כל אדם יודע היטב עד כמה הוא רחוק מקיום מלא של רצון הבורא. כולנו כושלים ומועדים, חוטאים ומתחרטים, מצטערים על מילים נמהרות, נאבקים במחשבות לא טהורות.
צדיקים בוכים
יתרה מזו, ככל שהאדם מתאמץ יותר לחיות על-פי רצון ה', כך הוא מרגיש יותר עד כמה הוא רחוק משלמות. לכן דווקא צדיקים ועובדי ה' אמיתיים עוסקים בימים האלה ביתר שאת בתשובה ובתחנונים, מפני שככל שמתרוממים ומזדככים כך מקבלים הבנה מהי שלמות אמיתית.
העמידו לנגד עיניכם את רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, שסנדלר נודד שואל אותו אם יש לו משהו לתקן. הצדיק שומע בדבריו תוכחת מוסר נוקבת: "אין לך מה לתקן?!", והוא פורץ בבכי מעומק ליבו. או ה'חפץ חיים', שכאשר מכריזים בשבת מברכים חודש אלול על ראש החודש, הוא מתחיל לרעוד בכל גופו ומתייפח כילד קטן.
המתח הזה נובע מהניגוד המובנה בין הגוף ובין הנשמה, בין העולם החומרי ובין הצד האלוקי החבוי בתוכו. הגוף והחומר מושכים אותנו לעבר החולף והרגעי, ואילו הנשמה חותרת אל האלוקי והנצחי. היצר מנסה לגרור אותנו לסיפוקי רגע, לטיפוח האגו ולהשפלת הזולת. החלק האלוקי שבתוכנו שואף אל האמת, אל ההתבטלות בתוך האין-סוף, אל האחדות שנוצרת על-ידי כל הפרטים.
המאבק הזה מלווה אותנו לכל אורך חיינו. יש בו עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות. ככל שהאדם מודע יותר לחלק האלוקי שבו, כך הוא חש יותר את הדרך שלפניו. אין הוא משלה את עצמו שכבר הגיע אל היעד.
לתקן ולהסתער
לכן בכל שנה אנחנו מתייצבים מחדש לפני הבורא בחיל וברעדה. אולי השתפרנו בשנה האחרונה. אולי השגנו עוד כמה נקודות בהתגוששות המתמדת עם היצר. אבל דווקא משום כך אנחנו יודעים טוב יותר לאן עלינו לשאוף.
בקשת הסליחה והעמידה בראש מורכן אין פירושן שנכשלנו. איננו באים לסליחות בתחושת דכדוך ועצב. להפך, אנו מתייצבים לפני הבורא כחיילים העושים תחקיר של קרב לקראת המשימה הבאה. מתקנים מה שצריך, מפיקים לקחים, אבל מיד מסתערים בעוז רוח על היעד החדש. שנה חדשה לפנינו, והקב"ה ייתן לנו כוחות שהיא תהיה טובה יותר.
ושוב מתאספים המוני בית ישראל לאמירת הסליחות. שוב נתייצב בראש מורכן ובלב רוטט לפני ריבון העולמים ונצהיר: "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". כל אחד מאיתנו יאמר לקב"ה: "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה".
אבל למה בעצם מכניסים בפי כולנו אמירות כאלה? למה לא להציע לנו גם הצהרות מסוג אחר? למשל: "באתי היום להציג לפניך, ריבון העולמים, שנה מושלמת, שבה חייתי כפי רצונך. חשבתי מחשבות טהורות בלבד, הוצאתי מפי אך ורק דברים ישרים והגונים, קיימתי את כל מצוותיך, מתוך הקפדה על כל קוץ ותג".
אתם מחייכים. ברור שאיש אינו יכול להתייצב לפני בורא העולם ולהצהיר הצהרות כאלה. כל אדם יודע היטב עד כמה הוא רחוק מקיום מלא של רצון הבורא. כולנו כושלים ומועדים, חוטאים ומתחרטים, מצטערים על מילים נמהרות, נאבקים במחשבות לא טהורות.
צדיקים בוכים
יתרה מזו, ככל שהאדם מתאמץ יותר לחיות על-פי רצון ה', כך הוא מרגיש יותר עד כמה הוא רחוק משלמות. לכן דווקא צדיקים ועובדי ה' אמיתיים עוסקים בימים האלה ביתר שאת בתשובה ובתחנונים, מפני שככל שמתרוממים ומזדככים כך מקבלים הבנה מהי שלמות אמיתית.
העמידו לנגד עיניכם את רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, שסנדלר נודד שואל אותו אם יש לו משהו לתקן. הצדיק שומע בדבריו תוכחת מוסר נוקבת: "אין לך מה לתקן?!", והוא פורץ בבכי מעומק ליבו. או ה'חפץ חיים', שכאשר מכריזים בשבת מברכים חודש אלול על ראש החודש, הוא מתחיל לרעוד בכל גופו ומתייפח כילד קטן.
המתח הזה נובע מהניגוד המובנה בין הגוף ובין הנשמה, בין העולם החומרי ובין הצד האלוקי החבוי בתוכו. הגוף והחומר מושכים אותנו לעבר החולף והרגעי, ואילו הנשמה חותרת אל האלוקי והנצחי. היצר מנסה לגרור אותנו לסיפוקי רגע, לטיפוח האגו ולהשפלת הזולת. החלק האלוקי שבתוכנו שואף אל האמת, אל ההתבטלות בתוך האין-סוף, אל האחדות שנוצרת על-ידי כל הפרטים.
המאבק הזה מלווה אותנו לכל אורך חיינו. יש בו עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות. ככל שהאדם מודע יותר לחלק האלוקי שבו, כך הוא חש יותר את הדרך שלפניו. אין הוא משלה את עצמו שכבר הגיע אל היעד.
לתקן ולהסתער
לכן בכל שנה אנחנו מתייצבים מחדש לפני הבורא בחיל וברעדה. אולי השתפרנו בשנה האחרונה. אולי השגנו עוד כמה נקודות בהתגוששות המתמדת עם היצר. אבל דווקא משום כך אנחנו יודעים טוב יותר לאן עלינו לשאוף.
בקשת הסליחה והעמידה בראש מורכן אין פירושן שנכשלנו. איננו באים לסליחות בתחושת דכדוך ועצב. להפך, אנו מתייצבים לפני הבורא כחיילים העושים תחקיר של קרב לקראת המשימה הבאה. מתקנים מה שצריך, מפיקים לקחים, אבל מיד מסתערים בעוז רוח על היעד החדש. שנה חדשה לפנינו, והקב"ה ייתן לנו כוחות שהיא תהיה טובה יותר.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
