מערכת COL
|
יום ו' אלול ה׳תשע״ה
21.08.2015
כן, יש דרך חלופית למוסר-מוסר-מוסר ● הרב דוד-מאיר דרוקמן
שוב דברי מוסר, ושוב מוסר, וזאת, ללא מינון מידתי - במקום להשיג בכך את התופעה הרצויה שהיא תשובה ומעשים טובים, בדורנו החלש אופי - עלולה גישה זו להביא חלילה לתוצאה הפוכה. הוא שאמרנו; החוליים, ודרכי ההתמודדות עמם, השתנו ללא הכר! ● מה הפיתרון? דרך חלופית למוסר ושוב מוסר
(צילום: לוי ישראלי)
הרב דוד מאיר דרוקמן
שאלה לאבא מודרני: "האם אתה מרביץ פעם לבן שלך?".
תשובה: "בדרך כלל לא, אלא אם כן זה לצורך הגנה עצמית".
כן, מי שמחנך את בנו תדיר באווירה של הלקאה אפילו מילולית שלא לדבר על פיזית, הרי כל זמן שהזאטוט חלש ופחדן – "זה הולך", אבל, שלא נדע, בבא העת, הבן מתבגר, ועמו גדלה החוצפה וההעזה, כמו התפתחותו הפיזית, ואז, עלולים חלילה, באין מנוס, להתמודד ולנקוט פעולות של "הגנה עצמית".
כל דור, ול"ע מחלותיו הפיזיות. הרופא הטוב ביותר, אם לא יהיה מעודכן בספרות הרפואה העכשווית – אין כמעט ערך לציוניו הטובים ברפואה שקיבל לפני כמה שנים. כי המחלות משתנות ועמם מתעדכנות גם התרופות ודרכי הטיפול.
מחלת דורנו היא החוצפה. וזה, אגב, היה צפוי וחזוי מראש; חז"ל הקדושים כבר הודיעונו כי בעקבתא דמשיחא "חוצפא יסגי" – החוצפה תרבה. הגאון רבי יחזקאל אברמסקי העיר על זה באומרו: "אל תקרי 'יסגי' מלשון ריבוי, אלא 'סגי', כלומר, יבוא זמן ו'סגי' - די יהיה עם תהיה לך חוצפה. לא עוד צורך בכישורים, בכישרונות, בהצגת רקורד של עשיה, ניחנת בחוצפה? די בכך. עם מרפקים גסים וחוצפניים תגיע ליעד, תעפיל למרכז הבימה.
כבכל שנה, שוב, מצויים אנו בחודש אלול; האם שייך שלא להזכיר פעם אחת לפחות במהלך הימים האלה את הביטויים המנצחים - "פלצות", "אוי געוואלד", "איום ונורא" א פחד א שרעק!!!
וכי יש איה דרשן שלא ישזור את המילים המלחיצות האלה במהלך ה'שמועס' שלו?
קטונתי מלהרהר ולערער, על גישה אולטימטיבית זו. ואני מדגיש אולטימטיבית, כי סוף כל סוף הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכל התפילות והפיוטים בימי הסליחות והימים הנוראים רוויים בדימויים של "זוחלים ורועדים מיום בואך" וכל כיוצא בזה. אמת.
ברם, עם כל זה, עדיין יש גם היבט נוסף, המאפיין לא פחות את אווירת ימים קדושים אלה:
לעניות דעתנו בעידן דהאידנא, וכבר הזכרנו שבו החוצפה גוברת וצוברת תאוצה – השתמשות אך ב'נשק הישן', במילים וביטויים המשדרים אך פחד, ותביעה בוטה להנמכת ראש - בהתחשב במחלת הדור שהיא חוצפה, הדריכה ושוב דריכה על ה"אני' – הינה בבחינת 'התגרות באומות', התגרות ישירה ב"אל זר אשר בקרבך" הלא הוא היצר הרע הגאוותן, מה שממש מזמין – תגובה ספונטאנית של מרדנות, בסגנון "אתה לא תקבע לי".
מי שמשתמש אך בדימויים של מתח שלפני הכנה למשפט, כנראה לא נכח מספיק באולמות בתי המשפט בעת האחרונה. שם נתקלים בתופעות הזויות כיצד עבריינים 'מצפצפים' על השופט, והולכים למאסר/למעצר עם חיוך של 'כיף' וניצחון.
ובענייננו; מי שאוזנו כבר התרגלה לשמוע נון-סטופ שהוא עבריין ושוב הוא שומע שהוא קרימינל – אחד שכזה כבר לא מזדעזע מכך. אדרבה, הוא מסתכל ומתייחס ל'ילדים הטובים' והמחונכים שסביבו כ'יורמים' ו'פרייירים'.
לישנא אחרינא: שוב דברי מוסר, ושוב מוסר, וזאת, ללא מינון מידתי - במקום להשיג בכך את התופעה הרצויה שהיא תשובה ומעשים טובים, בדורנו החלש אופי - עלולה גישה זו להביא חלילה לתוצאה הפוכה. הוא שאמרנו; החוליים, ודרכי ההתמודדות עמם, השתנו ללא הכר!
* * * *
הכותרת והמוטו של אלול הינם: אלו"ל ראשי תיבות של הפסוק "אני לדודי ודודי לי". כך רשום בספרי הקדמונים.
מהיכן נלקח הפסוק הזה? משיר השירים.
מעניין, שלמה המלך, כתב ברוח קדשו כמה ספרים: קהלת ומשלי – שתכנם הטפת מוסר. ספר נוסף כתב החכם מכל אדם - שיר השירים, שעליו נאמר ש"כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים".
מהו חוט השני העובר בין כל בתרי ופסוקי שיר השירים? סיפור אהבה גדולה בין ישראל לקודב"ה, ובין קודב"ה לישראל. אין הכי נמי, שיר השירים משדר לקחים אדירים של מוסר תובעני, אבל איזה סוג מוסר? מוסר שכולו מיוסד על אהבה וקירבה בין ה"דוד"- השי"ת, ו"אני" – עם ישראל.
ולא סתם: השי"ת מכונה בשיר השירים דווקא בתואר "דודי" היינו, אוהבי-אהובי.
ה'אבא' לעיתים נוזף, לעיתים מחבק. אבל ה'דוד הטוב' שמגיע מחו"ל לא מפזר 'הערות לסדר' לאחייניו, הוא מחייך, הוא מביא לכולם, לטובים ולטובים יותר, צעצועים ומתנות...
"אני לדודי ודודי לי" ר"ת אלול: אכן, חודש של יראה, ברם, זה לא פחד נטו, אלא פחד ש"תוכו רצוף אהבה".
למשל; חסיד ירא מהרב'ה שלו, וזאת, לא בגלל חשש מ'קפידות', מושג שמאד 'אין' בעת האחרונה; "היאך אינך מפחד מהקפידא של מרן"... "אינני מקנא בגיהינום שלך עקב מרידה ב'דעת תורה'", וכהנה רבות. חסיד קודם לכל מרגיש שהרב'ה שלו אוהב אותו, וכמים הפנים לפנים הוא אוהב את רבו. וכך, כגודל ה'רחים' דרבנן, כך הוא גם ירא ודחיל מרבו.
במילים פשוטות: הקב"ה, וכמו כן "צדיקים הדומים לבוראם", אינם סוג של אלמנטים מפחידים ומאיימים ה'ממתינים לנו בסיבוב', אלא קודם לכל; הם אוהבים אותנו.
לא בכדי מכונים ימי החודש הזה; "ימי הרחמים והסליחות", כלומר, קודם לכל הוא ית' מרחם עלינו, וזאת, עקב אהבתו אותנו.
* * * *
בספרי החסידות מבוארת נקודה זו לרוב, והמשל הידוע בנידון הוא של רבנו הזקן בעל התניא, בספרו הק' ליקוטי תורה הממשיל כדלהלן את גילוי י"ג מידות הרחמים (שוב – רחמים, לא איומים) שבחודש זה:
"משל למלך שקודם בואו לעיר, יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה, ואז רשאים כל מי שרוצה - לצאת להקביל פניו. והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ומראה פנים שוחקות לכולם.
שמענו טוב? "סבר פנים יפות", "מראה פנים שוחקות לכולם". אוי, מה קורה כאן, אף מילה על "פחד פחדים...".
ולהזכירנו שבעהמח"ס ליקוטי תורה הנ"ל, עליו מסופר כי בליל ראש השנה כשאמר את המילה "ובכן תן פחדך" החל לגמגם ולהגות הברות -"פח.. פח..", ולא היה מסוגל להשלים את המילה "פחדך". וזאת, מגודל הפחד של יראת רוממות המלך .
* * *
לא בכדי התגלתה תורת מורנו הבעש"ט ותלמידיו הק' דווקא בדור האחרון של ימי הגלות. כי כאמור, המאפיין את הדור שלנו היא תופעת החוצפה והמרדנות - גם הפנימית וגם החיצונית.
אותה מרדנות עיקשת של "עם קשה עורף" היא אינדיבידואלית. כל חד לפום שיעורא דיליה.
יש, ושלא נדע, אותה מרדנות דווקאית באה לידי ביטוי מחריד וכואב ועיין-ערך התופעה המכונה 'נושרים'; אגב, ביטוי לא נכון, כי גם מי שבחיצוניות נפרדה דרכו – איננו 'נושר', כי בפנימיותו מחובר הוא. ועם הרבה אהבה, קירוב וחיבוק – יתמסמסו נקודות ההתנגדות הלא הגיוניות, ויתגלה הטוב והחיבור שבו.
שמעתי מהרב אורי זוהר שליט"א אודות עובדה מצערת שהתרחשה לאחרונה במשפחה מכובדת של בני תורה – כאשר אחד מהילדים סר מן הדרך. ההורים התלבטו קשות, האם לאפשר לאותו בן שלא הולך בתלם להישאר בבית, שהרי הוא עלול לשמש 'מודל' לשאר הילדים?
הבעיה והדילמה הזו הוצגה בפני הגרי"ש אלישיב. ומה הייתה תשובתו המפתיעה של הרב אלישיב? "תפזרו את הילדים בבתי קרוביכם, ודווקא את הילד הבעייתי הזה תשאירו בבית"...
מי אני ומה אני לעוץ עצות קדם מרנן ראשי הישיבות ומשפיעי המוסר: ברם, דומני, שכיום, החכם שעיניו בראשו, מי שמבחין ומאבחן את מחלת הדור, אך יודה כי אם צורת החינוך במהלך כל השנה, ובמיוחד בחודש אלול תהיה באופן של "פנים שוחקות" – תהיינה התוצאות החינוכיות טובות בהרבה יותר. זה יחסל מראש ובאופן של הקדמת תרופה למכה - 'רפואה מונעת', הרבה כיסי התנגדות.
כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש, כשהיה חוזר על המשל של "המלך בשדה"' המובא כאמור בספר ליקוטי תורה, היה הוגה את המילה 'שוחקות' – בהברה רוסית-ליטאית באופן שזה היה נשמע שה"שין" של "שוחקות" היא שי"ן ימנית ולא שי"ן שמאלית.
הגיב פעם אחד מהחסידים שאכן כן; הפנים השוחקות – מלשון צחוק-שחוק של המלך – הינן 'שוחקות' בשי"ן ימנית – הם שוחקות אותך וטוחנות אותך.
חינוך שעיקרו מתוך חיבוק, מתוך קירבה, ולא הולך סובב רק סביב הלקאה, אך יותירו את הצורך ב'הגנה והתגוננות עצמית'. חינוך אלול"י שכזה שבא בסגנון פנים שוחקות, אך יביא ש"אנשי העיר" שנמצאים כרגע ב"שדה" כבמשל הנ"ל, לא יישארו עומדים במקומם, אלא ילכו אחרי המלך "בלכתו העירה" להיכל מלכותו – המלך כפי שהוא מופיע בכל הדרו ופחדו בימים הנוראים עם כל נוראות ההוד שבהם.
אלה כבר יהיו יראה ופחד נוסח הימים הנוראים שמוצאם באהבה גדולה למלך שבחיוכו הם נתקלו בחודש אלול. נקודת המוצא שהמלך אוהב אותי - אך תגביר את התחושה של "ולנו בושת הפנים" - כבן שמרגיש שבמשך השנה האחרונה התנהג בכפיות טובה כלפי מלכו-אוהבו.
נקודה למחשבה.
ואיני אלא כאותם פרחי כהונה אשר הכו באצבע צרידה באוזנו של כהן גדול בבית המקדש.
(מתפרסם ב'שעה טובה')
שאלה לאבא מודרני: "האם אתה מרביץ פעם לבן שלך?".
תשובה: "בדרך כלל לא, אלא אם כן זה לצורך הגנה עצמית".
כן, מי שמחנך את בנו תדיר באווירה של הלקאה אפילו מילולית שלא לדבר על פיזית, הרי כל זמן שהזאטוט חלש ופחדן – "זה הולך", אבל, שלא נדע, בבא העת, הבן מתבגר, ועמו גדלה החוצפה וההעזה, כמו התפתחותו הפיזית, ואז, עלולים חלילה, באין מנוס, להתמודד ולנקוט פעולות של "הגנה עצמית".
כל דור, ול"ע מחלותיו הפיזיות. הרופא הטוב ביותר, אם לא יהיה מעודכן בספרות הרפואה העכשווית – אין כמעט ערך לציוניו הטובים ברפואה שקיבל לפני כמה שנים. כי המחלות משתנות ועמם מתעדכנות גם התרופות ודרכי הטיפול.
מחלת דורנו היא החוצפה. וזה, אגב, היה צפוי וחזוי מראש; חז"ל הקדושים כבר הודיעונו כי בעקבתא דמשיחא "חוצפא יסגי" – החוצפה תרבה. הגאון רבי יחזקאל אברמסקי העיר על זה באומרו: "אל תקרי 'יסגי' מלשון ריבוי, אלא 'סגי', כלומר, יבוא זמן ו'סגי' - די יהיה עם תהיה לך חוצפה. לא עוד צורך בכישורים, בכישרונות, בהצגת רקורד של עשיה, ניחנת בחוצפה? די בכך. עם מרפקים גסים וחוצפניים תגיע ליעד, תעפיל למרכז הבימה.
כבכל שנה, שוב, מצויים אנו בחודש אלול; האם שייך שלא להזכיר פעם אחת לפחות במהלך הימים האלה את הביטויים המנצחים - "פלצות", "אוי געוואלד", "איום ונורא" א פחד א שרעק!!!
וכי יש איה דרשן שלא ישזור את המילים המלחיצות האלה במהלך ה'שמועס' שלו?
קטונתי מלהרהר ולערער, על גישה אולטימטיבית זו. ואני מדגיש אולטימטיבית, כי סוף כל סוף הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכל התפילות והפיוטים בימי הסליחות והימים הנוראים רוויים בדימויים של "זוחלים ורועדים מיום בואך" וכל כיוצא בזה. אמת.
ברם, עם כל זה, עדיין יש גם היבט נוסף, המאפיין לא פחות את אווירת ימים קדושים אלה:
לעניות דעתנו בעידן דהאידנא, וכבר הזכרנו שבו החוצפה גוברת וצוברת תאוצה – השתמשות אך ב'נשק הישן', במילים וביטויים המשדרים אך פחד, ותביעה בוטה להנמכת ראש - בהתחשב במחלת הדור שהיא חוצפה, הדריכה ושוב דריכה על ה"אני' – הינה בבחינת 'התגרות באומות', התגרות ישירה ב"אל זר אשר בקרבך" הלא הוא היצר הרע הגאוותן, מה שממש מזמין – תגובה ספונטאנית של מרדנות, בסגנון "אתה לא תקבע לי".
מי שמשתמש אך בדימויים של מתח שלפני הכנה למשפט, כנראה לא נכח מספיק באולמות בתי המשפט בעת האחרונה. שם נתקלים בתופעות הזויות כיצד עבריינים 'מצפצפים' על השופט, והולכים למאסר/למעצר עם חיוך של 'כיף' וניצחון.
ובענייננו; מי שאוזנו כבר התרגלה לשמוע נון-סטופ שהוא עבריין ושוב הוא שומע שהוא קרימינל – אחד שכזה כבר לא מזדעזע מכך. אדרבה, הוא מסתכל ומתייחס ל'ילדים הטובים' והמחונכים שסביבו כ'יורמים' ו'פרייירים'.
לישנא אחרינא: שוב דברי מוסר, ושוב מוסר, וזאת, ללא מינון מידתי - במקום להשיג בכך את התופעה הרצויה שהיא תשובה ומעשים טובים, בדורנו החלש אופי - עלולה גישה זו להביא חלילה לתוצאה הפוכה. הוא שאמרנו; החוליים, ודרכי ההתמודדות עמם, השתנו ללא הכר!
* * * *
הכותרת והמוטו של אלול הינם: אלו"ל ראשי תיבות של הפסוק "אני לדודי ודודי לי". כך רשום בספרי הקדמונים.
מהיכן נלקח הפסוק הזה? משיר השירים.
מעניין, שלמה המלך, כתב ברוח קדשו כמה ספרים: קהלת ומשלי – שתכנם הטפת מוסר. ספר נוסף כתב החכם מכל אדם - שיר השירים, שעליו נאמר ש"כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים".
מהו חוט השני העובר בין כל בתרי ופסוקי שיר השירים? סיפור אהבה גדולה בין ישראל לקודב"ה, ובין קודב"ה לישראל. אין הכי נמי, שיר השירים משדר לקחים אדירים של מוסר תובעני, אבל איזה סוג מוסר? מוסר שכולו מיוסד על אהבה וקירבה בין ה"דוד"- השי"ת, ו"אני" – עם ישראל.
ולא סתם: השי"ת מכונה בשיר השירים דווקא בתואר "דודי" היינו, אוהבי-אהובי.
ה'אבא' לעיתים נוזף, לעיתים מחבק. אבל ה'דוד הטוב' שמגיע מחו"ל לא מפזר 'הערות לסדר' לאחייניו, הוא מחייך, הוא מביא לכולם, לטובים ולטובים יותר, צעצועים ומתנות...
"אני לדודי ודודי לי" ר"ת אלול: אכן, חודש של יראה, ברם, זה לא פחד נטו, אלא פחד ש"תוכו רצוף אהבה".
למשל; חסיד ירא מהרב'ה שלו, וזאת, לא בגלל חשש מ'קפידות', מושג שמאד 'אין' בעת האחרונה; "היאך אינך מפחד מהקפידא של מרן"... "אינני מקנא בגיהינום שלך עקב מרידה ב'דעת תורה'", וכהנה רבות. חסיד קודם לכל מרגיש שהרב'ה שלו אוהב אותו, וכמים הפנים לפנים הוא אוהב את רבו. וכך, כגודל ה'רחים' דרבנן, כך הוא גם ירא ודחיל מרבו.
במילים פשוטות: הקב"ה, וכמו כן "צדיקים הדומים לבוראם", אינם סוג של אלמנטים מפחידים ומאיימים ה'ממתינים לנו בסיבוב', אלא קודם לכל; הם אוהבים אותנו.
לא בכדי מכונים ימי החודש הזה; "ימי הרחמים והסליחות", כלומר, קודם לכל הוא ית' מרחם עלינו, וזאת, עקב אהבתו אותנו.
* * * *
בספרי החסידות מבוארת נקודה זו לרוב, והמשל הידוע בנידון הוא של רבנו הזקן בעל התניא, בספרו הק' ליקוטי תורה הממשיל כדלהלן את גילוי י"ג מידות הרחמים (שוב – רחמים, לא איומים) שבחודש זה:
"משל למלך שקודם בואו לעיר, יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה, ואז רשאים כל מי שרוצה - לצאת להקביל פניו. והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ומראה פנים שוחקות לכולם.
שמענו טוב? "סבר פנים יפות", "מראה פנים שוחקות לכולם". אוי, מה קורה כאן, אף מילה על "פחד פחדים...".
ולהזכירנו שבעהמח"ס ליקוטי תורה הנ"ל, עליו מסופר כי בליל ראש השנה כשאמר את המילה "ובכן תן פחדך" החל לגמגם ולהגות הברות -"פח.. פח..", ולא היה מסוגל להשלים את המילה "פחדך". וזאת, מגודל הפחד של יראת רוממות המלך .
* * *
לא בכדי התגלתה תורת מורנו הבעש"ט ותלמידיו הק' דווקא בדור האחרון של ימי הגלות. כי כאמור, המאפיין את הדור שלנו היא תופעת החוצפה והמרדנות - גם הפנימית וגם החיצונית.
אותה מרדנות עיקשת של "עם קשה עורף" היא אינדיבידואלית. כל חד לפום שיעורא דיליה.
יש, ושלא נדע, אותה מרדנות דווקאית באה לידי ביטוי מחריד וכואב ועיין-ערך התופעה המכונה 'נושרים'; אגב, ביטוי לא נכון, כי גם מי שבחיצוניות נפרדה דרכו – איננו 'נושר', כי בפנימיותו מחובר הוא. ועם הרבה אהבה, קירוב וחיבוק – יתמסמסו נקודות ההתנגדות הלא הגיוניות, ויתגלה הטוב והחיבור שבו.
שמעתי מהרב אורי זוהר שליט"א אודות עובדה מצערת שהתרחשה לאחרונה במשפחה מכובדת של בני תורה – כאשר אחד מהילדים סר מן הדרך. ההורים התלבטו קשות, האם לאפשר לאותו בן שלא הולך בתלם להישאר בבית, שהרי הוא עלול לשמש 'מודל' לשאר הילדים?
הבעיה והדילמה הזו הוצגה בפני הגרי"ש אלישיב. ומה הייתה תשובתו המפתיעה של הרב אלישיב? "תפזרו את הילדים בבתי קרוביכם, ודווקא את הילד הבעייתי הזה תשאירו בבית"...
מי אני ומה אני לעוץ עצות קדם מרנן ראשי הישיבות ומשפיעי המוסר: ברם, דומני, שכיום, החכם שעיניו בראשו, מי שמבחין ומאבחן את מחלת הדור, אך יודה כי אם צורת החינוך במהלך כל השנה, ובמיוחד בחודש אלול תהיה באופן של "פנים שוחקות" – תהיינה התוצאות החינוכיות טובות בהרבה יותר. זה יחסל מראש ובאופן של הקדמת תרופה למכה - 'רפואה מונעת', הרבה כיסי התנגדות.
כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש, כשהיה חוזר על המשל של "המלך בשדה"' המובא כאמור בספר ליקוטי תורה, היה הוגה את המילה 'שוחקות' – בהברה רוסית-ליטאית באופן שזה היה נשמע שה"שין" של "שוחקות" היא שי"ן ימנית ולא שי"ן שמאלית.
הגיב פעם אחד מהחסידים שאכן כן; הפנים השוחקות – מלשון צחוק-שחוק של המלך – הינן 'שוחקות' בשי"ן ימנית – הם שוחקות אותך וטוחנות אותך.
חינוך שעיקרו מתוך חיבוק, מתוך קירבה, ולא הולך סובב רק סביב הלקאה, אך יותירו את הצורך ב'הגנה והתגוננות עצמית'. חינוך אלול"י שכזה שבא בסגנון פנים שוחקות, אך יביא ש"אנשי העיר" שנמצאים כרגע ב"שדה" כבמשל הנ"ל, לא יישארו עומדים במקומם, אלא ילכו אחרי המלך "בלכתו העירה" להיכל מלכותו – המלך כפי שהוא מופיע בכל הדרו ופחדו בימים הנוראים עם כל נוראות ההוד שבהם.
אלה כבר יהיו יראה ופחד נוסח הימים הנוראים שמוצאם באהבה גדולה למלך שבחיוכו הם נתקלו בחודש אלול. נקודת המוצא שהמלך אוהב אותי - אך תגביר את התחושה של "ולנו בושת הפנים" - כבן שמרגיש שבמשך השנה האחרונה התנהג בכפיות טובה כלפי מלכו-אוהבו.
נקודה למחשבה.
ואיני אלא כאותם פרחי כהונה אשר הכו באצבע צרידה באוזנו של כהן גדול בבית המקדש.
(מתפרסם ב'שעה טובה')
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
