היום, י"ח באב, יום היארצייט של הרה"ח התמים ר' זלמן זוסיא בהרה"ח ר' יעקב קליינמן וציון עשרים שנה לפטירתו.

תולדותיו

הצייר החסיד ר' זלמן קליינמן, נולד ברוסיה לאביו ר' יעקב קליינמן, יליד וורשה שהגיע לרוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה יחד עם אמו ועם אחותו הצעירה, איטה. האב היה חסיד גור, ירא שמים ומדקדק מאוד במצוות. איש ישר היה, צנוע ונחבא אל הכלים. אמו היתה מרת רבקה, ילידת מינסק שברוסיה הלבנה.

זלמן היה אדם טוב וישר, אציל נפש, ומוכשר מאוד. בשקט עסק בציור, ובשלווה הקדיש שעות פנויות ללימוד התורה. מעודו לא חיפש תהילה או תלמידים. כשהיו באים אליו הורים ומבקשים, שילמד את בנם ציור, היה אומר להם: "אם הילד נמשך לציור מעצמו - טוב ללמדו. אם לאו, אין ללחוץ על הילד ללמוד זאת, משום שזו עבודה קשה מאוד, הדורשת כוחות נפש עצומים".

את הכרותו עם חסידי חב"ד, עשה בהיותו ברוסיה. היה נכנס לעתים תכופות בביתו של הגאון מרוגוצ'וב שהתבטא עליו - לפי עדותו של הרב נחום שמריהו ששונקין - ‘יעקב יודע ללמוד היטב'". הרב ששונקין הוסיף ואמר כי "הגאון מרוגוצ'וב לא חילק שבחים מהר כל-כך. אך אם הוא אמר על מישהו שהוא יודע ללמוד, סימן שזה היה כך".

את ימי ילדותו עשה בעיר לנינגרד בבית הוריו, יחד עם שתי אחיותיו פאניא ורחל (זמיר). אולם תקופה לנינגרד הסתיימה באיבה, בקיץ תש"א פרצה חזית נוספת במלחמת העולם השנייה מול רוסיה הסובייטית. עד מהרה החלו הקרבות, ההפגזות והרעב לתת את אותותיהן באזרחים. החזית הלכה והתקרבה במהירות לעיר הגדולה לנינגרד. זלמן הצעיר היה ילד כבן שמונה בלבד באותם ימים.

בשנת תש"ה הסתיימה מלחמת העולם השנייה, אז התברר כי זוג ההורים, ר' יעקב ורעייתו רבקה שנותרו בלנינגרד, גוועו ברעב הכבד ששרר בעיר באותם ימים.

בתקופת המלחמה הוריו נפטרו, והוא ואחותו אומצו בבית יתומים. לאחר מסע תלאות, הצליחה דודתו איטה לחלצם ובניסי ניסים חזרו השלושה לסמרקנד שבאוזבקיסטן, לבית חמיה וחמותה של מרת איטה, הרב נחום שמריה ששונקין והרבנית מלכה .

אמנם החזרה הפיזית הושלמה, אולם כעת הוטלה עליהם המלאכה להשיב בנים לחיק אבותם, וזה לא היה פשוט כלל וכלל. כאשר הדודה ניסתה לשכנע את זלמן לחבוש כיפה או לברך, הוא היה מתנגד בכל תוקף וזאת כתוצאה מהשפעת החינוך הקומוניסטי האנטי-דתי שקיבל במשך ארבע שנים.

כאשר הרב ששונקין הבחין בוויכוחים השונים שנוצרו, אמר לכלתו: "איטה, את שלך עשית. הצלת את הילדים מידי הגויים. כעת תני לי את האחריות על חינוכם".

למד במחתרת בסמרקנד

זלמן הצעיר נרשם לתלמוד תורה מחתרתי אצל הרב גורביץ', הנחשב למלמד המעולה, בעל גישה מצוינת לילדים, שם למד את הא"ב, קריאה, סיפורי תורה וכתיבה.

כעבור חודשים אחדים נערכה לו חגיגת בר מצווה מפוארת, לפי המושגים של אז, בשעה של דוחק וחוסר גשמי. כל אנ"ש בסמרקנד השתתפו במסיבה. זלמן חזר על מאמר דא"ח והשומעים היו מלאי התפעלות מהישגי הילד, שלפני חודשים מעטים לא ידע צורת אות, וגם אידיש לא דיבר.

ב'בריחה הגדולה' בשנת תש"ז, יצאה משפחת ששונקין עם ‘ילדיהם המאומצים' בני משפחת קליינמן את רוסיה באמצעות פספורטים מזוייפים של אזרחי פולין. לאחר שהות בעיר לבוב, עלו על הרכבת שהובילה אותם אל העיר קרקוב שבפולין. לאחר מכן עשו דרך נדודים לאוסטריה, ומשם לגרמניה ולאחר מכן לתחנת המעבר האחרונה בפריז שבצרפת, שם שהו כשנתיים וחצי. בשהותו בצרפת, ראה זלמן הצעיר את הרבי, שהיה אז חתנא דבי נשיאה, לראשונה, ובאחת ההתוועדויות שערך הרבי בעיר, אף הוא השתתף.

לאחר שהייה בת שנתיים בצרפת, זכו בני המשפחה לעלות לארץ ישראל באמצעות אניית "ארצה", אניה קטנה, שטולטלה בסערת הים. רבים מהנוסעים חלו במחלת ים, ובתוכם הרבנית ששונקין ונכדתה הקטנה רחל.

לאחר תקופת התאקלמות, נכנס זלמן ללמוד בישיבת ‘תומכי תמימים' בפרדס בלוד. אך כשרונותיו הטבעיים בציור, פרצו ממנו באותו גיל במלוא עצמתם. חבריו לישיבה מספרים כי לעתים קרובות היו מוצאים אותו יושב בין עצי הפרדס המקיף את הישיבה, ומכחול בידו, והוא מצייר בלהט רב.

זלמן קליינמן בכפר חב"ד 

הלהט הזה למלאכת הציור, הביא אותו לעזוב את הישיבה ולעבור לגור בכפר חב"ד. כאן החל להתמסר לציור. מקום מגורים לא היה לו, אך הוא השתדל להסתיר זאת מהאנשים ששאלוהו. הוא הסתפק במה שיש לו ולא רצה כלל ליהנות משל אחרים. הוא ישן על ספסל בבית הכנסת, אכל ארוחות דלות בקיוסק של מרת גיטל'ה פרידמן, ואחסן את מיטלטליו הדלים ב"בוידם" של הקיוסק.


הקיוסק המיתולוגי של גיטל'ה פרידמן (ארכיון שמואל בן-צבי)


יום או יומיים בשבוע עבד למחייתו בכל מיני עבודות מזדמנות בשדה או בפרדס, ובשאר הזמן עסק בציור. כל אותה עת חי בדוחק, אך סירב לקבל עזרה מאיש.

גיטל'ה הצדקנית סירבה לקבל כסף עבורו 

פעם אחת הציעה אחותו רחל למרת גיטל'ה לפרוע את החוב של אחיה, אך היא סירבה לקבל את הכסף בהסבירה: "זלמן הודיע בפירוש, שאם אקבל כסף ממישהו, יחדל לאכול אצלי".

כך גם באחד מביקוריו בבית הרב ששונקין בירושלים; רצתה הרבנית לתת לו דמי כיס, אך סירב לקבלם. מה עשתה? שמה בחשאי 10 לירות בתוך כיס מעילו התלוי על הקולב. בתקופה ההיא היה זה סכום נכבד. היא הייתה מאושרת ביודעה שהסכום הזה יעזור לו למחייתו, אך מה רבה הייתה אכזבתה כעבור חודש, כאשר מצאה את הכסף הזה תחוב מתחת למפת הקטיפה...

כשהרב אפרים וולף, מנהל הישיבה שמע על אורח חייו של זלמן, ניסה לעזור לו. הוא פנה לרב ששונקין, שהיה מחנכו, והציע שהנער יגור בישיבה ויעסוק בציור "ואיש לא יפריע לו". כאשר דיבר הרב ששונקין על כך עם זלמן, סירב לקבלה באומרו "לא די שאינני עוזר לישיבה, אלא שאחיה על חשבונה?".

זלמן המשיך לחיות כך עד שבוקר אחד הבחין בו הרב אלימלך פרמן, אלמן מזקני חב"ד, שנהג להשכים קום. בוקר אחד, כשהגיע לבית הכנסת, ראה אותו ישן על הספסל כתמיד, כשידו משמשת כרית, ומעילו - שמיכה. הוא פנה אל זלמן בהצעה לבוא לישון על מיטה מתקפלת בדירתו. תחילה סירב, אך הרב פרמן הפציר בו, ולבסוף עבר לישון אצלו. ברבות הימים הצליח להשיג חדר משלו.

זלמן שז"ר התפעל מציוריו

בינתיים כבר ידעו הכל, שזלמן מצייר. פעם אחת בא מר שניאור זלמן שז"ר, ראש הסוכנות היהודית, לבקר בכפר חב"ד. ר' פנחס אלטהויז, הממונה על הכפר בפקודת הרבי, הביא אותו גם ל"חדר" של זלמן והראה לו את ציוריו.


זלמן שז"ר במהלך ביקור בכפר חב"ד. לצידו ר' פנחס אלטהויז (יתכן ומדובר באותו ביקור שמוזכר בכתבה)

מר שז"ר התפעל מאוד, ובו במקום קבע לו מילגה ללימוד ציור. זלמן פנה לכמה בתי-ספר לציור והראה להם את יצירותיו, אך בכולם נענה שרמתו עולה בהרבה על רמת הלימודים באותו מוסד.

באותה הזדמנות ראה שז"ר ציור חסידי הממחיש התוועדות חסידים מלאת חיות ורגש. שז"ר הביע את פליאתו על כך שזה לא ההתוועדויות שהוא מכיר (כידוע שז"ר היה משתתף בקביעות בהתוועדויות י"ט כסלו שהתקיימו בכפר חב"ד). ר' זלמן קליינמן לא התבלבל והשיב בפשטות חסידית אופיינית: "כשאתה נמצא, זו ההתוועדות ה'רשמית'; מה שאתה רואה כאן, זה ההתוועדות אחרי שאתה הולך...".

בשנת תשי"ד התגייס זלמן לצבא, וכל שלושים חודשי שירותו, לא אכל מהמטבח הצבאי. החודשים הראשונים היו עבורו קשים מאוד. בחדר האוכל לא אכל, ומאכלים אחרים לא היו בידו, לכן היה רעב כל העת. הציעו לו להכנס לחדר האוכל, ולבור לו משהו לאכול, אך הוא השיב תשובה אופיינית: "מכיוון שאני הולך בזקן חב"די, אינני רוצה להיכנס לחדר האוכל, כדי שלא אכשיל אחרים. אם יראו אותי יושב שם, יחשבו, שכל המאכלים הם כשרים למהדרין".

במשך תקופת הטירונות התפרסם כשרונו העילאי בציור. הרב הראשי לצבא, הרב גורן, העביר אותו לרבנות הצבאית, והטיל עליו לקשט בתי-כנסת במחנות צבא שונים ולאייר את השבועון "מחניים". מכיוון שלא היה קשור לבסיס קבוע, קיבל דמי כלכלה ובעיית הכשרות נפתרה.

בסיום שירותו הצבאי ביקש מהרבי רשות לנסוע לארצות הברית כדי ללמוד ציור. הרבי ענה לו: אם רצונך ללמוד ציור, המקום הוא פריז, צרפת.

הוא אכן נסע לשם וביקר בתערוכות ובמוזיאונים. שם פגש את בת זוגו, רוזה נייהויז, בת לשושלת רבנים מצאצאי הב"ח. רעייתו של זלמן היא הבת היחידה בשושלת הזאת. השניים נשאו בשעה טובה ולאחר נישואיהם הגיעו בני הזוג לארה"ב.

במשך כל השנים, היה ביתם של משפחת קליינמן פתוח לרווחה לפני אורחים בכלל, ולפני בעלי תשובה בפרט. אורחים, שהגיעו לרבי וחיפשו את דרכם ליהדות, מצאו בביתם פינה חמה ותשובות רבות לשאלותיהם. שעות רבות נהג להקדיש לשיחות עם אורחיו, ורבים חבים לו הרבה על שחזרו בתשובה.

החיים של בני הזוג לא היו קלים. לשניהם לא היו הורים והם היו מחוסרי תמיכה. תחילה עבד זלמן בעבודות מזדמנות, אך הכנסותיו היו זעומות ביותר. לאחר שנולדו הילדים, החל להרוויח בקשיים רבים, גם מציור אילוסטרציות בהוצאות ספרים. עם הזמן החל לעבוד בעיתון "אלגעמיינער ז'ורנרל" כעורך אמנותי וקריקטוריסט. לאט-לאט זכה להכרה כצייר, ושמו הלך לפניו. במשך הזמן נערכו תערוכות מיצירותיו בברוקלין-מוזיאום, בקנדה, בפילדלפיה ועוד.

אך בעיקר זכה להערכה ולהערצה בעולם היהודי, בין חסידים. ציוריו היו המחשה מופלאה של נושאים יהודיים וחסידיים.

משזכה להכרה כצייר, השתפר מצבו הכלכלי, אך הוא המשיך באורח חיים צנוע כבעבר. חלק גדול מהכסף, שהרוויח, חילק לצדקה, בעיקר בדרך של "מתן בסתר".

ביצירותיו ביטא את רגשותיו החסידיים. ציוריו מלאים נושאים יהודיים וחסידיים, כמו דבקות בתפילה, התוועדויות, תפילת יום הכיפורים, קידוש לבנה, ריקודי שמחה חסידיים, הכנסת ספר התורה. נוסף על אלה, התמחה גם בציור נופים, פורטרטים ובאיור ספרים.

ממבט ראשון במבחר ציוריו, עולה לכאורה כי ר' זלמן אהב לצייר רגעי דבקות ותפילה, אולם לא כן הדבר. ר' זלמן ידע גם לשלב מוטיבים של שמחה ואפילו הומור חסידי כמו הציור המפורסם ה'קולע', או המשוגע, וכן השיכור ש"מוחזר" לביתו על ידי אחיו החסידים.

צייר את כפר חב"ד

ר' זלמן היה תמיד מתבונן סביבו ומצייר. כשהיה בכפר חב"ד, ציוריו שיקפו את ההווי החסידי של הכפר בימים ההם, על בתיו הישנים, הצריפונים, השלוליות והבוץ שמלאו את הכפר.

 
ציור ה'קולע' בכפר חב"ד, של ר' זלמן קליינמן. יודעי דבר בכפר חב"ד, יודעים לספר שהרקע עם הבתים הישנים זהה לחזית האחורית של מבנה הקיוסק של גיטל'ה 

ר' זלמן גם לא הגדיר את עצמו בתקופה אחת. ציוריו מבטאים קשת רחבה של זמנים וארועים, החל מציורים תנ"כיים כמו בריחת לוט מסדום הבוערת, ברית בין הבתרים, קריעת ים סוף, דוד המלך, שמשון הגיבור ויפתח הגלעדי, ועד לימי המגיד הדורש בשוק וימי השואה. ר' זלמן גם הטיב לבטא בציוריו את סיפור ההגדה של פסח, במבחר ציורים מרשימים.

ליצירותיו השפעה עמוקה על הצופים. הן מעוררות כיסופים וגעגועים ליהדות גם בלבבות יהודים הרחוקים עדיין מיהדות. תמונותיו פזורות באלפי בתים בעולם ובמוסדות שונים, הן בבתיהם של שומרי תורה ומצוות והן בבתים אחרים. נוסף על כך איוריו ממלאים היום ספרים רבים, שהופצו ונמכרו ברבבות עותקים.

בגיל צעיר יחסית הסתלק מן העולם, שבע סבל בחייו הקצרים שלו. ביום י"ח מנחם אב תשנ"ה, נפטר בהשאירו אחריו דור ישרים, ילדים ונכדים חסידים אמיתיים, העובדים בשליחותו של הרבי.

ציוריו החסידיים עדיין ממשיכים ‘לחיות' ולהאיר אלפי בתים, ולהמחיש מראות חסידיים אמיתיים עם עוצמות של רגש וחיות.