הרב דוד מאיר דרוקמן

מעשה ביהודי, כיום – דמות די מפורסמת בקרב הציבור החרדי-החסידי, שבשנותיו הצעירות היה, מה שמכונה, 'חילוני', והתגורר אז באחת הערים שמצפון לחיפה.

והנה שבת אחת, והיה זה לפני כ- 60 שנה, אחזו לפתע מעין 'דיבוק', והוא הרגיש צורך לנסוע בעיצומה של שבת קודש ממקום מושבו לחיפה 'האדומה', כדי להכיר את האדמו"ר החדש שהגיע לחיפה באותם ימים, הלא הוא כבוד קדושת האדמו"ר בעל 'מקור ברוך' זצ"ל מסערט ויז'ניץ.

ובכן, מגיע אותו צעיר לרמת ויז'ניץ, מראהו וחזותו לא מתירים מקום לספק כי אין הוא נמנה על שומרי תורה מצוות, וכך בפתע פתאום הוא "נופל" ל'טיש' של האדמו"ר.

הרה"ק רבי ברוך לא מחטט ב'קישקעס' של אותו אורח, והוא מקרבו ומחבקו בחבלי עבותות אהבה.

אותו צעיר, שבעל מצפון היה, הרגיש לא נעים ולא בנוח בסיטואציה הזו. לכזו קבלת פנים ומאור פנים הוא לא ציפה, והוא אומר לרב'ה: "לא נעים לי, אבל היודע כבודו כי באתי לכאן תוך כדי חילול שבת?". אבל ה'מקור ברוך' עושה עצמו כלא שומע, ואך אומר לאורח: "תבוא לכאן מתי שאתה רק יכול".

וכך, עוד נסיעה ל'רמת ויז'ניץ בחיפה ועוד נסיעה, והשאר היסטוריה...

שורה תחתונה: ה'בחור' הנ"ל הינו זה שנים הרבה אב למשפחה של צאצאים, זרע ברוכי ה'; ילדים, נכדים, נינים, כולם חסידים ואנשי מעשה, ובתוכם אף תלמידי חכמים ידועים.

* * * *

לפני שבועיים ליווינו לבית עולמו את בנו וממשיכו של ה'מקור ברוך' – הלא הוא כ"ק האדמו"ר הרה"צ רבי אליעזר זצ"ל.

מן המפורסמות כי האי צדיק 'ברא כרעא דאבוהא', המשיך בגאון ובתפארת את המורשת של השושילתא דדהבא של אביו, ולמעלה בקודש של זקנו בעל 'אהבת ישראל', והוא עשה זאת באופן דמוסיף והולך.

לא מעט נכתב במיוחד בעת האחרונה אודות מאור פניו וה'אהבת ישראל' שלו – אהבה ללא מצרים לכל אשר בשם ישראל יכונה.

זכורני שתחת אחד השיחים סיפר לי האדמו"ר רבי אליעזר זצ"ל כי מעט לאחר הסתלקותו של אביו נגלה לו אביו בחלום, ואמר לו כי במקום מסוים בבית נותרו ציפורניים שגזז בערב שבת ולא הספיק לבערם. וכך אמנם הווה: באותו מקום שאביו ציין, כאמור בחלום (!), נמצאו הציפורניים כשהן עטופות בנייר.

מעבר לעובדה, כי השיג והשיח החלומי תרתי משמע הלזה בין הני תרי צדיקים אב ובנו אך מגלה טפח 'עם מי יש לנו עסק' – הזכיר לי הסיפור את מה שהורה כ"ק האדמו"ר הקודם מליובאוויטש הרבי הריי"צ זצ"ל - כי כאשר מטיפים מוסר לזולת, יש לעשות זאת אך לאחר "הסרת הציפורניים". דהיינו, התוכחה צריכה להיות בדרכי נועם, וללא 'דקירת' מקבל התוכחה.

דומני, שכך ניתן להגדיר את עבודתו בקודש של הרבי מסערט ויז'ניץ 'עבד אברהם' של אביו הקדוש, 'אליעזר' הדולה ומשקה מתורת אביו-רבו לאחרים; מן המפורסמות שגם התוכחה הגדולה ביותר שלו, הייתה 'ללא ציפורניים', ללא 'שטעכן' - דקירות, ואדרבה; באופן של 'ימין מקרבת'.

וסימנא מילתא, שהסתלקותו לגנזי מרומים הייתה בימי בין המצרים בהם מצווים אנו במיוחד על 'אהבת חינם'.

כמו רבים אחרים, השתתפתי באשכבתא דיליה. שנזכה אך לשמחות מתוך שובע שמחות - כבר השתתפתי ל"ע ול"ע בהלוויות של גדולי ישראל, ברם, הפעם חזיתי והרגשתי בתופעה יוצאת דופן: התחושה שניסרה באוויר הייתה, כי אין כאן אך חסידים המלווים את רבם למנוחת עולמים – אלא, הפעם לנגד עינינו; ילדים שפשוט נפרדים מאבא אוהב ואהוב.

כן, אני בהחלט סובייקטיבי, ולמען הגילוי הנאות אציין, כי, להבדיל מחיים לחיי החיים, הוא זצ"ל גילה לי והתגלה אצלי, הצעיר באלפי ישראל, זה שנים הרבה, בכל ידידותו וחיבתו.

הנה כי כן, עוד דמעה רבתי בתוך נוד הדמעות של ימים כאובים אלה.

* * * *

ובסיבוב של מאה ושמונים מעלות; בדרכי הביתה מההלוויה שמעתי מעל גלי האתר את פרופ' אסא כשר מנסח ה'קוד האתי של צה"ל', כאשר הוא מדווח למאזינים כי יש הנחיה לחיילי צה"ל שלא להיכנס לצורך פעילות ביטחונית, למסגדים - עם נעליים, וכל זאת, כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמים, הנוהגים לעמוד יחף בבית יראתם.

ואני תחת רושם ותוגת ההלוויה, לא מצליח להבין, מדוע במהלך ההלוויה, שאגב, התנהלה בסדר מופתי כאשר ללא ספק רוחו הקדושה - האצילית של הנפטר חפפה על המלווים שיחי' - הסתובבו אנשי יס"מ כשחלקם גלויי ראש.

בתופעה מבישה זו נתקלים לא אחת כאשר עוברים את הבידוק בכניסה לרחבת הכותל המערבי ובשער מערת המכפלה.

האם ב'מדינת ישראל' קשה לברך בכוונה את ברכת "שלא עשני גוי"? שכן, אילו היינו חלילה מוסלמים – היינו זוכים מסתמא ליחס מכובד יותר.

* * * *

על כך אני בוכיה, ועוד:

ללא ספק, מצויים אנו בימים של הסתר פנים. כלל ישראל זקוק לישועה גדולה. יעקב וישראל סבא קדישא שוב עומד מול עשיו ומקלו בידו. אומות העולם חברו ל"אוהב" ישראל הגדול אובאמה, והעניקו  הכשר לתכניות השטן של איראן. היו לא תהיה, שלא נחיה באשליות – תוכניותיהם של אלה ימ"ש גרועות מתאי הגזים הנאציים. "כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש", ולא תקום פעמיים צרה.

אפרופו אנטישמיות: אמר פעם יהודי כי הוא דווקא אוהב לקרא את העיתונים ..האנטישמים. וכל כך למה? לדידו, הם אך מבשרים טובות: מה הם מפרסמים בכותרותיהם? "היהודים משתלטים על הכלכלה של העולם" – איזה יופי. "היהודים כובשים העולם", "הם מייחלים לבנין בית המקדש ואף מתעמקים בצורותיו ההנדסיות" (לימוד הלכות בית הבחירה), "הידד"! מגיב היהודי, "סימני משיח".

(קצת) להבדיל, גם אני חשתי כך בסוף שבוע שעבר.

ובהקדים, אמרו חכמינו במסכת גרים כי מי שבא להתגייר - בתחילה יש לדחותו ואף לדבר על ליבו שלא יתגייר - "אומרים לו מה לך להתגייר", וכתב שם רבינו המאירי; "לעולם יהא אדם נמנע שלא לקבל גרים, אלא אם כן אחר בחינה גדולה...".

כן, גם אני התבשרתי ב'בשורה טובה' שחור על גבי עיתון. בכותרת העמוד הראשון של עיתון 'מקור ראשון' נכתב בצער: "מחקר מקיף מגלה: המדינה, החברה הישראלית והרבנות כשלו בעידוד הגיור".

כמי שנאמן לדברי חז"ל וחושש מ'ספחת' גרים, דווקא התעודדתי.

שלא תהיה טעות, אינני מדבר על הרצוי אלא על המצוי. גרי צדק אמיתיים? ברוכים הבאים! - "וולקם טו יזראל", אבל מאחזי עיניים, ארטיסטים? מויחל טובות. וסליחה מרבניות 'צוהר' ו'בית הלל'.

ב'קליניקה' הפרטית (לשכת הרבנות) שלי הייתי שותף אך לשני מקרים של גיור.
הגיור אמנם היה כשר בתכלית, שכן כמה שנים לאחר הגיור שמרו המתגיירים על אורח חיים יהודי מלא. אלא, שעם הזמן הללו ירדו לצערי מן הדרך.

הנה כי כן: עתה הם אמנם, ללא ספק, יהודים, שהרי "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", אך אליה וקוץ בה; כתוצאה מעובדת היותם יהודים נושאים הם באחריות למעשיהם ולמחדליהם עם כל ענייני השכר ועונש הכרוכים בכך. אילו לא היו מתגיירים ונשארים גויים - לא היה להם לחשוש מעונשי התורה רח"ל.

המשכתי לעקוב מקרוב אחרי כל מיני מתגיירים למיניהם, והתברר לי לחלוטין כי רובם המוחלט ממש, כבר ביום שקיבלו את התעודה המאשרת את '"גיורם" – מיהרו להשתחרר מכל המסכות, והפסיקו את הצגת היהדות שלהם. הדברים ידועים, גלויים  ומפורסמים לכל, למעט, אותם אישים, בחלקם אולי תמימים, שאינם מסוגלים כנראה לרדת מן העץ הגבוה שנתלו עליו.

* * * *

יש ארצות באירופה, בהן תמרורי התנועה, לפי החוק, אינם מחייבים, ואלה בגדר המלצות בלבד.

הציבור אותו 'מקור ראשון' מייצג מתייחס כנראה גם אל חוקי התורה הק' כהמלצות גרידא. הללו מצפים שגם הרבנות הראשית תתייחס לחוקי התורה כהמלצות. סליחה, לא בבית ספרנו.

ותשואות חן חן לרבנות העומדת בגאון בלחצים.

ובפעם המי יודע כמה, צריך אני להתנצל על עובדת היותי 'קיצוני'.

ואך מתנחם ומתחזק אני בווארט של הרה"ק מקוצק: "חמורים וסוסים הולכים באמצע הכביש, בני אדם – בקצוות". בעולם הפשרני דהיום, בעל אג'נדה – "קיצוני" ייקרא. שיהיה.

סוף דבר, עיקרו ושורשו: ייתמו חטאים ולא חוטאים, ואנא ברחמיך הרבים, רחם נא, שייהפכו ימים אלה לששון ולשמחה.

(מתפרסם הבוקר ב'שעה טובה')