מערכת COL | יום כ' תמוז ה׳תשע״ה 07.07.2015

להפסיק לשתות רעל ● מאמר נוקב

דומה אני שאין מתאימים מימי בין המצרים כדי לדון באחד מההיבטים של הסכנות האורבות לנו ● בפתח הדברים אני מרגיש חובה להדגיש כי בשורות הבאות אני לא בא לגנות אדם כלשהו או להטיל דופי במישהו, חלילה לי! איני ראוי לכך ואף אין בכך שום תועלת. אני סבור שעליי לפנות בראש ובראשונה אל עצמי, ואני מבקש את רשותכם לעשות זאת בריש גלי ● ויש כמובן מסר חיובי  להפסיק לשתות רעל
להפסיק לשתות רעל ● מאמר נוקב
יהונתן בוגמילסקי

הרבי לימד אותנו שכמו כל דבר בעולמו של הקב''ה, גם הטכנולוגיה כשהיא לעצמה איננה משהו רע ופסול, אלא כלי רב עוצמה עם יכולות מדהימות, והשאלה הגדולה היא כיצד משתמשים עמו. ניצולם כדי להרבות בטוב ובחיובי, לעבוד גם באמצעותם את ה', כדי להפיץ את ערכי היהדות והמצוות - הוא אפילו דבר גדול ורצוי (וכל אחד יעשה שאלת רב בעניין זה).

יחד עם זאת, אין ספק שהרשות נתונה: האמצעים הטכנולוגיים ובאופן מיוחד המדייה האלקטרונית על שלל צורותיה, טומנים בחובם פח יקוש, תהום עמוקה, המאפשרת על נקלה להשתמש בהם בצורה שלילית והרסנית.

דומה אני שאין מתאימים מימי בין המצרים כדי לדון באחד מההיבטים של הסכנות האורבות לנו, היבט שרבים מאיתנו פגשו בו בחודשים האחרונים בצורה כזאת או אחרת.

בפתח הדברים אני מרגיש חובה להדגיש כי בשורות הבאות אני לא בא לגנות אדם כלשהו או להטיל דופי במישהו, חלילה לי! איני ראוי לכך ואף אין בכך שום תועלת. אני סבור שעליי לפנות בראש ובראשונה אל עצמי, ואני מבקש את רשותכם לעשות זאת בריש גלי.

● אנושי, אבל לא מוצדק

ובכן, לא אחת אני נפגש עם סיטואציות כאלה שמעוררות בי "צורך" להגיב בצורה רעילה. לבקר, להטיח חוסר שביעות רצון, להראות מה לא טוב במה שההוא עשה. הביקורת הזאת איננה ביקורת בונה. פעמים לא מעטות היא נובעת במודע או שלא במודע שיקולים לא עניינים ולא טהורים של קהות חושים, קינאה, שינאה וגאווה.

אם אני חושב על זה בכנות וללא שוחד והנחות עצמיות, לא מעט פעמים כשאני מטיח ביקורת ומוצא פגמים בזולת – אין זאת אלא שיקוף רעיל של פגמי האישיות שלי עצמי. קשה לי לקבל את העובדה שאני לא מושלם (אדם בהגדרה איננו מושלם רק אלוקים הוא מושלם – ואני כמובן מבין זאת, אך מתקשה לקבל). הגאווה העצמית שלי, התחושה שלי מגיע הכול – אינן מאפשרות לי לפרגן גם לזולתי הצלחה שהקב"ה החליט שמגיעה לו ולא לי.

זוהי תופעה אנושית, אבל אין בכך כדי להפוך אותה למוצדקת. תופעה כזאת היא בראש ובראשונה ביטוי לפגם באמונה בקב"ה. אם אני מאמין שה' מנהל את העולם, זאת אומרת שמה שקורה הוא מה שצריך לקרות. אם הלה הגיע להישג שאני חלמתי עליו אך ידי לא מימשה אותו, זהו רצונו של הקב"ה, ועליי ללמוד לקבל את העובדה שהוא מנהל את העולם ואת חיי ולא אני ולקבל את החיים בתנאים שהקב"ה מכתיב אותם.

חוסר פירגון, "הכאה מתחת לחגורה" על ידי מתן האפשרות לרגשות אי הפירגון לחלחל אל תוכי ולהוביל אותי להשמיע ביקורת ולאפשר הכפשות על אדם שעיני צרה בו – כל אלו כאמור מעידים בראש ובראשונה על פגם משמעותי באמונה שה' הוא זה שמנהל את העולם. זאת מלבד מה שהם בעייתים מאוד מנקודת מבט ההלכתית והמוסרית.

אולם יצר הרע שלי הוא ייצור אגואיסטי. לא תמיד השיקול האמוני והערכי מצליח להניע אותו לפעולה. ולכן אני מציע פה שיקול נוסף, שלעניות דעתי הוא חשוב מאוד.

● הרעלה עצמית

אם להשתמש בכנות, הנגע הזה של חוסר הפירגון הוא אמנם עתיק ביותר, אולם כאשר מחברים אותו עם היכולת הכמעט פנטסטית שמצויה כיום ולא הייתה מצויה בעבר בידו של כל אחד מאיתנו לתרום ולעודד ולאפשר סיטואציות של הכפשות המוניות, של חוסר פירגון המוני – וזאת באמצעות תוכנות המסרים המיידיות והרשתות החברתיות – מתעורר החשש הריאלי של כאוס קהילתי ושל סכנה אמיתית לשלומה של קהילה.

אם חלילה נאפשר לרגשות של חוסר פירגון, קינאה, כעס וחוסר הוגנות כלפי החברים שלנו, השכנים שלנו, בני הקהילה שלנו, בני המשפחה החסידית החמה והאהובה שלנו – נהרוס במו ידינו את הרקמה הנהדרת הזאת שהרבי כה התאמץ, כה יגע, לרקום אותה וכה התפלל והתחנן וציפה מאיתנו שנשמור עליה.

כולנו מתפללים ומייחלים שהקהילה שלנו תשגשג ותצליח, למען עצמנו ולמען ילדינו; אבל כמה אני מוכן להקריב בשביל שזה יקרה? האם ברגע של דחף להעביר "סיפור עסיסי" שעשוי לגרום כאב לב לאנשים, לבני משפחותיהם, ילדיהם, חתניהם ונכדיהם – האם אוותר על השיתוף; או קהות החושים, הקינאה והשינאה ויצר הרע ידחפו אותי לשתף, למרות הכול?

● "ולא יכלו לשתות מים במרה, כי מרים הם"

ועוד מילה, לסיום.

שמתי לב, שכשאני נשאב כמעט בעל כורחי על ידי היצר, הבהמה אשר בקרבי, למקום הרעיל והמגעיל הזה של הביקורתיות ההורסת, הבלתי מועילה, הניזונה מחוסר פירגון, השיכורה מאדי ההתרכזות שלי בעצמי ובמאוויי – המפסיד הראשון הוא אני. אני לפתע מרגיש רע עם עצמי, וכעבור זמן אני מתמלא ברגשות חרטה. הרעל הזה שאני כביכול מגלה אצל אחרים – אינו אלא הרעל שמצוי בתוכי, וכשאני זורה אותו על אחרים, הראשון שנפגע מן הרסיסים הוא אני.

יש וורט של הרבי מקוצק זצ"ל שקרא את הפסוק שנאמר במפרשת מי מרה: "ולא יכלו לשתות מים כי מרים הם" כך: ולא יכלו לשתות מים. למה? כי מרים – הם. הם, בני ישראל היו מרירים ומושפעים באותה עת מהרעל הזה של הצד הבהמי שלנו, ולכן גם המים ששתו נהפכו לפתע להיות מרים.

● ● ●

אין זמן מתאים מימי בין המצרים לקחת לתשומת לב שמותר לפרגן לאחרים. החיוביות כלפי הזולת אף פעם לא הורסת את מה שיש לי, אף פעם לא ממעיטה מערכי. ההיפך הוא הנכון.

בואו ניתן לקב"ה לנהל את העולם, לקבל באהבה את האופן שבו הוא בוחר לעשות זאת. רגע לפני שאנו מעבירים ומשתפים הכפשה או ביקורתיות רעילה, או אפילו כותבים אותה בעצמנו – נזכור שמעשה זה נוגד את האמונה, הורס את הקהילה, פוגע בזולת ובמשפחתו (שבוודאי חפה מכל רע גם לשיטת המכפיש), מרעיל אותנו עצמנו. בשנאת חינם נחרב מקדשנו, ובאהבת חינם ייבנה. במהרה בימינו.
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.