הרצל קוסאשוילי

בעיקרון, הטור הזה היה אמור להיות ריק ממילים לחלוטין. מהסיבה הפשוטה והבנאלית אולי, שהשבת האחרונה שחוויתי באוהל הקדוש בדל"ת אמותיו של הרבי, הותירה אותי ללא מילים, אבל עם הרבה רגש ומחשבות.

עבורי, ג' בתמוז הוא יום טעון. אני מהדור החצוי הזה שהיה על קו התפר שבין "לפני הצמצום" ו"לאחר הצמצום". כנער צעיר זכיתי לראות את הרבי מקרוב, ובכלל, כל ההוויה שלי ושל חבריי בישיבה בלוד היתה ספוגה באווירת השיחות האחרונות של הרבי בשנים נ"א נ"ב. לא היה ר"ד שהגיע בפקס להנהלת הישיבה שלא קראתי. אני עדיין זוכר את הזעזוע שלי מהשיחה הידועה של הרבי על בעיית הדיבור של הרבי הקודם ועל היותו בעל ייסורים, שלמרות הכל עבודתו היתה בשמחה.

לאחר כל ההכנות, מסתבר שלג' תמוז השתא יצאתי ממש לא מוכן. באמת שלא ציפתי לחוויה המרוממת הזאת שהותירה בי חותם ורושם בל יימחה. המחזה של האלפים שהתקבצו כדבוקה אחת, בכדי להתחבר לנשיא הדור ולהגות בתורתו, להתפלל ולבקש רחמים על אריכות הגלות, היה פשוט בלתי נתפס. מי שהיה שם בשבת הזאת, לא ראה בבואה או צל של הדבר, הוא ראה את הדבר האמיתי בעצמו, ללא מסננות של ציניות ומחשבות זרות.


צילום: שניאור שיף

אני כבר לא מדבר על הארגון המופתי לעילא ולעילא של הרב אבא רעפסון וכל העושים במלאכה, שפשוט 'הפכו את העולם' בכדי שלאלפי השוהים במקום יהיה טוב בגשמיות כפשוטו. ולא על התורים הארוכים והמסודרים להפליא שהשתרכו עד לציון הקדוש לפני כניסת השבת ומיד בצאתה. אני מדבר על כל פרט ופרט שהתבוננתי בהם לאחר מעשה.

לראות מאות אברכים בלבוש חסידי פולין מצטופפים מסביב לרבה הראשי של רוסיה הרב בערל לאזר שליט"א, כשהם שותים בצמא את דבריו ומחוגי השעון לא קיימים בעבורם, ובצד השני של מאהל האוכל לראות באותה פוזיציה את המשפיע הרב זלמן גופין שליט"א, מרתק במשך שעות ארוכות מאות תמימים ואברכים בדברי טעם ובחסידות ערבה וסדורה, החזירו אותי באחת לימים אחרים.

לראות מאות תמימים שכולם, אבל כולם ממש, נולדו לאחר ג' תמוז תשנ"ד, יושבים ולומדים בחיות שמעוררת קנאה, מאמרים של הרבי בעומק ובעיון, תסכימו איתי שזה לא מחזה של מה בכך. לראות אברכים שעזבו לשבת אחת אמנם, את משפחותיהם על ילדיהם ונשותיהם, מגיעים להסתופף יחד באוהל הקדוש כשכל מעיינם נתון לרבי, לתורתו ולפועלו בעולם, האם אפשר שלא להתרגש מזה?!

אודה ולא אבוש, כשיצאתי מהשבת הזאת, משהו בתוכי זז. חשתי משהו שלא חשתי בעוונותיי שנים רבות מידי. בשבת זו חשתי קירבה מיוחדת לרבי, והלב נהיה כמו ספוג. הרגש התפרץ החוצה עם הדמעות כשעמדתי לאחר מכן מול הציונים. באותם רגעים לא ביקשתי עליי ועל רעייתי ועל משפחתי. לא על מכריי וידידיי שביקשו אף הם שאזכירם על הציון. אני עמדתי שם מבויש ונבוך, ובכל ליבי ביקשתי סליחה מהרבי על היותי אטום ועל שלא הרגשתי את מה שאני מרגיש כעת מזה זמן...


צילום: שניאור שיף

לא שהייתי זקוק להוכחות, אבל השבת הזאת הוכיחה לי יותר מכל שליובאוויטש לעבט, ושאם רוצים להיות חלק מזה, רק צריך להעז, להתקרב ולגשת אל הקודש.

מיד עם צאת השבת שרבטתי לעצמי במכשיר הסלולרי את המילים הבאות, שסיכמו מבחינתי את החוויה העוצמתית:

רבי יקר, איך מסכמים 21 שנים של געגוע? מצד אחד תמיד קינאתי באלה שלא ראו אותך מעולם, מכיוון שהלב שלהם נותר שלם, ללא החור השחור שנפער בנו באותו שלישי בתמוז של שנת תשנ״ד.

מצד שני, חשתי בר המזל הגדול בעולם על שנפל בחלקי לפגוש בעיניך הטובות שצרבו בנשמתי ובגופי מכוות אש של אהבה שלוחשת גם כעת כשאני מתבונן בדמותך.

השבת, חוויתי במחיצת ארבעת אלפים חסידים ותמימים בדל״ת אמות קודשך, את אותה אהבה טהורה וצרופה, זאת שלא נכתבה עדיין בידי בן אנוש. אהבה כנה וחפה מגינונים של יחסי תן וקח, כזאת שלצד הכאב המתפרץ, היא גם מפיחה תקווה רעננה שיום אחד הפצע יגליד, יירפא ויחפה על החיסרון הגדול.

הם ישבו שם זה לצד זה. אלו הצעירים והרכים שחייכו כאילו מעולם לא חשו בחסרונך, ואלו שהשיבה המרה זרקה בשערם והדמעות ניגרות מעיניהם בעוד הם מנגנים ניגון דביקות אחד מני רבים. לכל אלו היה מכנה משותף אחד שחיבר אותם כאבוקה-האהבה השלימה אליך, יותר מכל סך חלקיהם השבורים והמרוסקים.

בסופו של יום, השמש ירדה ופינתה את מקומה לחרמש הירח הדקיק שהתחבא מאחורי מסך עננים כבד, שהמטירו כמו אז לפני עשרים ואחת שנה בדיוק, דמעות גדולות של גשם, בעיצומו של קיץ מתפוצץ מגעגועים.