ד"ר יחיאל הררי

זו הייתה אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. לפני מלחמת העולם השנייה היו ברומניה 850,000 יהודים. כמחציתם נרצחו בשואה. כיום נותרו בה 6,000 יהודים בלבד.
ברחובות בוקרשט ניכרת ההתאוששות הכלכלית. בלילה מקומות הבידור הומים. הבעיה היא, לדברי המקומיים, פערי ההכנסות בין המעמדות שיכולים להרשות לעצמם ואלה שבקושי משלמים את השכירות.

מה יש לאותם 6,000 יהודים לעשות במדינה שבה השכר הממוצע הוא 300 יורו בחודש? למיעוטם יש ברומניה עסקים. חלקם קשישים או עניים מדי מכדי לעזוב את המקום בו חיו כל ימיהם. יש שאוהבים את התרבות, את מזג האוויר, את יופייה האדריכלי של בוקרשט המוריקה. אפשר להעריך שרבים מהם נשואים נישואי תערובת.

נוסף לקהילת יהודי רומניה שוהים בבירה גם כמה אלפי סטודנטים לרפואה, מעט אנשי עסקים ישראלים ולעתים גם חיילים המתאמנים במדינה שהקפידה לאורך השנים לשמור איתנו על קשרים דיפלומטיים טובים. קצב המטיילים גובר והולך, יש מה לראות. המחירים נמוכים, הטיסות זולות. סך הכל שעתיים מהבית. שלא כמו באוקראינה, התחושה היא של אירופה.

קל היה לוותר על הקהילה הגוססת הזאת. לוותר על ששת אלפי יהודים שבחרו להישאר ברומניה. להתעלם משארית הפליטה הנראית ברובה רחוקה כל-כך מהיהדות והישראליות המוכרת לנו.

הרב נפתלי דייטש ורעייתו ריישה החליטו שלא לוותר. הוא בן למשפחת רבנים ירושלמית מפוארת, צאצא לאדמו"ר הזקן, היא בת לחוקר חב"די ידוע. הם הגיעו לבוקרשט לפני 17 שנים עם מטרה אחת. בעיניהם כל יהודי הוא יהלום, גם אם הוא לא מתעניין ביהדותו או בארץ ישראל. הם רצו שלא יהיה יהודי שלא ערך בר מצווה, שלא עבר ברית מילה, שלא יודע מה זה בית כנסת ושלא שמע פייטן בימים הנוראים.


"כל יהודי הוא יהלום". השליח הרב נפתלי דייטש

לאורך השליחות הם חוו אתגרים לא מעטים. זוג שבא לקדם חיים יהודיים עשוי לאיים על מבנה הכוח הפנימי של אנשי הקהילה שביכרו להישאר ברומניה. בייחוד לא אוהבים בבירה המזרח אירופאית - כמו בקהילות יהודיות רבות ברחבי עולם - את המאבק חסר הפשרות בהתבוללות.
היו גם תקופות של פריחה. כשהכלכלה צמחה, עד לפני כשבע שנים, הגיעו לרומניה משקיעים, אנשי עסקים, תיירים. בית חב"ד ממוקם במרכז העיר ומציע מגוון של שירותים, לרבות מסעדה כשרה. במרכזו בית כנסת יפהפה, והמקום מתוחזק ברמה גבוהה.

בהזדמנויות לא מעטות מופנית אצבע מאשימה כנגד שליחי חב"ד שהם מאפשרים את המשך קיום הקהילות בחו"ל, במקום לעודד את חבריהם לעלות לארץ. הרב דייטש מוכיח את ההפך. אין לו כוונה לייבא לכאן יהודים או למנוע מהם לעלות, ההפך הוא הנכון. בה בעת לא יהיה זה דרמטי לומר שללא הפעילות האינטנסיבית שלו, תוך דור, שארית הפליטה הייתה מתבוללת או מאבדת את סממניה היהודיים.

הערב שארגנו בני הזוג דייטש בבית הכנסת קוראל היה ראשון מסוגו ונדיר בשיתוף הפעולה לו זכה. לקחו בו חלק כמעט כל הכוחות היהודיים ברומניה. בפעם הראשונה דובר בבית הכנסת הזה, על אודות הרבי מלובביץ' ותורתו. שגריר ישראל ברומניה, דן בן אליעזר, פתח בדברים חמים על מנהיגותו של הרבי. הוא השווה אותה בכמה היבטים למנהיגותו של משה, שגם הוא לא זכה להיכנס לארץ המובטחת.

ד"ר אאוראל וויינר, נשיא הקהילות היהודיות, יהודי בן למעלה משמונים, סיפר על היתקלויות שונות שהיו לו ברבי ובשליחיו. באיבריו זורם דם קומוניסטי. סך הכל רוב ימיו פעל תחת משטר קומוניסטי. ובכל זאת, הוא נפעם לראות כל פעם מחדש יהודים מניחים תפילין ברחוב.

השליח תיאר עד כמה יהדות רומניה, זאת הנוכחית, לא קהילת העבר המפוארת, הייתה יקרה בעיני הרבי. בין הדברים ריגש את המשתתפים בניגונים מיוחדים הפייטן המפורסם, ברל צוקר.

אני דיברתי על המסר של אחדות ואהבת ישראל בתורתו של הרבי. כשסיימתי, ניגש אלי אחד מאנשי הקהילה. "לאורך השנים", אמר, "זה מה שהיה חסר בקהילת יהודי רומניה. אחדות. תמיכה הדדית. אהבה שלא מתוך אינטרס. במסר שהעברת פגעת בול בנקודה. ובעצם, העובדה שערב כזה בכלל מתקיים, כאן בבית הכנסת הזה, עם למעלה ממאתיים משתתפים, אנשי הקהילה, אנשי עסקים, סטודנטים לרפואה, אנשי השגרירות ומטיילים עוברי אורח, מלמדת כנראה שבכל זאת משהו מתחיל לזוז כאן."

בחוץ, ברל צוקר המשיך לשמח. בלי התראה מוקדמת הוא עבר מניגונים ביידיש לניגונים בתימנית. שני תימנים שהיו בקהל לא הפסיקו לרקוד. ויהדות רומניה צהלה ושמחה.

הרב דייטש לא הפסיק להתרוצץ במהלך הערב. המשימה לא נגמרת. זו הכלה, זו הקהילה, ולה צריך לספק שירותים רוחניים-אמוניים. הערב הזה היווה מבחינתו ציון דרך. הוא מקווה שהוא הצליח להזיז עוד קצת את מי שנשאר, לראות אחרת את יהדותו.



מתוך "התבוננות" של ד"ר יחיאל הררי