מערכת COL
|
יום ח' סיון ה׳תשע״ה
26.05.2015
מדריך למתארחים בקראון הייטס ● קריאה חובה
"בישראל מסתובבים עם הרגשה שיש "הסכם מגורים" בין ישראל לקראון הייטס. אבל אנחנו עדיין משפחות פרטיות, בודקות את האורחים לפני שמכניסים, ומרחמות לפעמים על ילדינו שנאלצים לפנות את מיטותיהם בכל פעם שמישהו מחליט לזכות בגורל לנסיעה לרבי" ● שרה, תושבת קראון הייטס, מארחת וותיקה של אורחים המגיעים ל-770, משתפת את הגולשים והגולשים בהתמודדיות של תושבי השכונה עם משימת האירוח מדריך למתארחים+ יש לכם הערות? שתפו אותנו באמצעות "מערכת התגובות" >>>
קראון-הייטס מהאוויר (צילום: ישראל ברדוגו)
מדריך למתארחים
מאת: שרה
לפני קרוב לשלשים שנה הייתי תלמידת "בית רבקה" בכפר חב"ד. גדלתי במשפחה חב"דית באחת הערים במרכז הארץ, והוסעתי יום יום לבית הספר.
כשהגעתי לכתה י"ב החלו חברותי לנסוע לרבי לחודש תשרי. אני חששתי מנסיעה כזאת. הייתי בחורה רגישה ופחדנית, רגילה למיטה שלה בחדר שלה בבית שלה. לכל מי ששאל "איך את מוותרת על חוויה כזאת?" הבטחתי שאסע בשנה הבאה, שנה ראשונה בסמינר. רציתי שנה כדי להתרגל לרעיון.....
בשונה מרבות מחברותי, לא היו לי קרובי משפחה בקראון הייטס. לא היה לי מושג איך נראה מטוס מבפנים, ולא ידעתי אם האויר בחוץ לארץ שקוף כמו אצלנו, או שמא סגול או ירוק.....לא היה לי שמץ מושג למה לצפות.
בשנה שלאחר מכן אכן קניתי כרטיס. התחלתי להתכונן בחיל וברעדה להרפתקה הגדולה, וביקשתי מחברותי להצטרף אל האכסניה שלהן.
אלא שאין אורח מכניס אורח- במקרה אחד. במקרה אחר נסעו חברותי עם אחיהן הבחורים והאפשרות ירדה, כמובן, מהפרק.
תאריך הנסיעה הלך והתקרב, והפאניקה שלי גברה. חברה שעמדה לנסוע כמה ימים לפני והיתה ידועה כחברהמנית, הבטיחה לחפש עבורי מקום. היתה גם האפשרות של "הכנסת אורחים" שהיתה מאורגנת אז על ידי הרה"ח ר' משה ע"ה ירוסלבסקי, ושהמילה "מאורגנת" היתה קצת רחבת מושג לגביה....
אני זוכרת שכמה ימים לפני הנסיעה לא עמדתי בלחץ ופרצתי בבכי מר באחד השיעורים. חברותי ידעו היטב את הסיבה והביטו בי חסרות אונים.....
בכל אופן- יום הנסיעה הגיע. לא ישנתי בלילה שלפני כן, ולא בכל זמן הטיסה. וכך, עייפה ומותשת ירדתי מהמטוס בארץ ניכר, ונשלחתי אחר כבוד לבייסמנט של משפחת גורארי ברחוב לפרטס, שאיפשרו ברחבות לב למוסד "הכנסת אורחים" לאכסן שם בנות.
צנחתי שם על הרצפה, שהיתה מכוסה מקיר לקיר במזרונים.
כמה שעות אחר כך נכנסה לשם בשמחה ובצהלה החברהמנית ששילחתי לפני, ובישרה לי שהשיגה לי מקום "משו משו"! המקום הכי טוב בקראון הייטס! בית יפה וגדול, חדר נח, שתי דקות מ770, ואפילו העניקו לי אפשרות לצרף עוד חברה!
אני, שכבר התחלתי לתהות איך יכולות מאות בנות שלא מפסיקות להגיע להצטופף כולן בביסמנט אחד, וחששתי שאולי יצטרכו להתחיל לישון בעמידה בקרוב, כמו סרדינים בפחית עגולה, נשמתי לרווחה. בשלש השעות שהייתי שם הוכפל כבר מספר הבנות, וחדשות עוד היו צפויות להגיע. לא נראה לי שמישהו ספר אותן לפני ששלח מאות בנות לאותה דירה.....
ואכן, החברהמנית (שלה אני מכירה טובה עד היום ועדיין מתפללת בוקר בוקר לשלומה, לבריאותה ולאריכות ימיה), לא הכזיבה.
נשלחתי לבית גדול ונח, אנשים מקסימים, חדר מפואר של בתם היחידה שהסכימה לחלוק אותו עם שתי זרות למשך שלשים יום, ואפילו הזמנה קבועה לארוחת ערב בכל יום.
את הכרת הטוב שלי אי אפשר היה לתאר. המארחים האירו פנים, צחצחו את העברית המעטה שלהם, ובדרך כלל גם סירבו לקבל עזרה שהצעתי בכל לב.
שני אחי שהיו אז בקראון הייטס גם כן, קפצו לביקור מפעם לפעם, ומאחר שהיו עליזים ובעלי חוש הומור, ולמשפחה המארחת היו בנים בגילם, נקשרו בינינו יחסים נפלאים.
לא אשכח את ה"תשרי" ההוא. בקיץ שאחר כך הגיעה המשפחה המארחת לטיול בארץ בפעם הראשונה בחייהם, ואירחנו אותם פעמים מספר. כמה שניסינו, לא הרגשנו שעשינו מספיק להשיב להם כגמולם.
בשנה שאחר כך הגעתי לתשרי שוב, והפעם כדי להשתתף ביחידות של חתנים וכלות.
אותו הבית פתח בפני את שעריו שוב, והזמין גם את חתני לארוחות.
דיירת קבע בקראון הייטס
החתן הנ"ל קבע את מקום מגורינו בקראון הייטס. וכמה חדשים אחר כך מצאתי את עצמי בשכונה כדיירת קבע בדירה בבנין מלא לא-יהודים. לא היו אז ישראליות בשכונה. הייתי בין הראשונות. לא הרמתי את הטלפון שצלצל בבית כי לא הבנתי את האנגלית שבצד השני.
האנשים היחידים שהכרתי היו בני המשפחה שאירחה אותי בתשרי. הם המשיכו להזמין אותנו לשבתות. אבל חיי היום יום שלהם היו עסוקים ביותר, ואני נותרתי לנווט את דרכי בג'ונגל שנקרא "ברוקלין".
אני היום סבתא לנכדים, אזרחית אמריקאית, גרה בבית יפה במיקום טוב. השכונה מלאה בפעילויות לדוברות עברית. על מדפי החנויות ישנם מוצרים רבים מהארץ, שפעם הייתי נאלצת להביא במזוודה.
לא בקלות "קיבלתי" את הבית היפה שלי. גרנו שנים בדירה צפופה בקומה הששית של בנין דירות, כשהנוף מהחלון היה הקיר האחורי של הבנין השכן....
שנים התחננתי לקב"ה שיאפשר לנו מעבר לבית משלנו. בהדלקת הנרות שפכתי דמעות. וקבלה קיבלתי על עצמי: "אם תתן לי את הבית שלי" הבטחתי "אשתדל הרבה יותר בהכנסת אורחים".
סבר הקב"ה וקיבל.
אני משתדלת מאז לקיים את הבטחתי. בביתינו עברו ועוברים עדיין אנשים רבים מספור. בחורים או בחורות לארוחות בתשרי, רווקים מבוגרים, סטודנטים לרפואה ממרכז רפואי סמוך, אנשים ש"נתקעו" ברגע האחרון. קרובי משפחה שיכולים עתה להתאכסן אצלנו. והרשימה עוד ארוכה.
מסעודות השבת והחג שלי אני מתבקשת פעמים רבות להפריש ברגע האחרון למקרי חירום, ואני נענית ברצון.
התוועדויות גדולות ורבות נערכות בביתנו, בחורים יודעים תמיד שאפשר לבקש להתוועד. קבוצות נשים מהארץ, התוועדויות של חבריהם של בני, ועוד ועוד. ובכל פעם אני חושבת על המארחת שלי שכבר מזמן הפכה למשפחה שללא קשרי דם. אמרתי לה שהיא לימדה אותי הכנסת אורחים מהי. ובכל אורח שנכנס אלי הביתה בימים אלה יש לה חלק!
מבקשת שכל האורחים יגיעו בזמן
עכשיו- שלא תבינו לא נכון- ישנן בשכונה משפחות שהבית שלהן תמיד פתוח. עשרה או מאה אורחים יכולים להגיע בכל שבת. אנשים נכנסים ויוצאים. הדלת תמיד פתוחה. אם מישהו שיכפל לעצמו מפתח, לא ידעו מזה אפילו. ואם נגרם נזק לרכוש, לא קרה אסון. משפחות כאלו משקיעות ברוחניות יותר מבגשמיות. אין שם מה לגנוב. והאוכל- בכמה שיש יתחלקו כולם!
אבל אני- מה לעשות- אוהבת גשמיות. את בית החלומות שלי בניתי בעשר אצבעותי.שיפצתי, צבעתי, קישטתי. ואני מקפידה על סדר ונקיון.
אני אכן מזמינה אורחים, אבל אצלי יש הבדל בין עשרה לבין מאה. אני יכולה להזמין מאה, אבל ארצה לדעת על כך מראש. את האוכל אני מכינה לפי מספר המנות פחות או יותר, ומשקיעה בו הרבה אהבה. הוא מבושל בבית ולא קנוי. הוא טעים, מקושט ומוגש בשפע.
אני גם מבקשת שכל האורחים יגיעו בזמן. אין דבר שנוא עלי יותר מלאחוז בהגשת הבשר, ואז להוציא את הדגים מהמקרר עבור בחור שהגיע רק עכשיו כי" פגש חברים" ומתפלא בקולי קולות למה לא נשארו עבורו סלטים.....
לפעמים אני מקציבה עבורנו שבת אחת פרטית כדי שאוכל לנשום מעט, להגיש בכלים פשוטים יותר, להסתובב עם מטפחת ולא עם פאה ליד הסירים המהבילים. לפעמים זה גם מצליח. אבל לפעמים , ברגע האחרון מגיע "מקרה חרום" ואני נאלצת לשים את העייפות בצד, לחייך, להתעניין, ולפטפט בנימוס.
ובכל פעם שזה נהיה קשה, אני מזכירה לעצמי: "..אבל הבטחת...."
אבל יש דברים שאי אפשר לשאת, ואותם הייתי רוצה לחלוק היום עם צבור הקוראות, כי צריך לפעמים לראות דברים מהצד השני של המראה כדי להבין.
פעמים רבות נתקלתי בישראלים שבאים לבקר כאן ופיהם נפער בתדהמה למראה "הבתים הענקיים שיש לאמריקאים" ובחוסר הבנה: "למה הם טוענים שאין להם מקום בשבילנו?"
אז ככה לכל "בוגרי הדירות": הבתים בשכונה בנויים בצורה שווה: לכל בית שלש קומות- קומת הבייסמט בנויה מתחת לאדמה. אצל חלק מהאנשים היא כלל לא ראויה למגורים. היא משמשת בתור מחסן. הבוילר ומחמם ההסקה של הבית נמצאים שם. פעמים רבות המקום מלא רטיבות ועובש.
ישנם אנשים ששיפצו את הבייסמנט ומשכירים אותו לצרכי פרנסה. כך שהחלק הזה של הבית כלל לא נגיש עבורם. וישנם כאלו שהצפיפות אצלם כה רבה, שהם שלחו חלק מילדיהם לישון שם.
כך או כך- קומה אחת מהשלש ירדה מהחשבון.
קומת הקרקע מורכבת תמיד מסלון, חדר אוכל ומטבח. במקרים רבים אין שום פרטיות בקומה הזאת. שם נמצאת דלת הכניסה, ושם נכנס ויוצא כל הבא לבית. אין דלת של חדר שינה שאפשר לסגור, וכמובן שאין אפשרות להשכיב שם בחורה צנועה. במקרים בודדים יש בקומה הזאת חדר סגור, אבל הוא בדרך כלל בשימושו של אחד מבני המשפחה, או שהוא ספריה ללא מיטה.
כך שגם אם המטבח של המשפחה המארחת גדול מספיק כדי לחנות שם אוטובוס, זה לא אומר שאפשר להשכיב שם אורח, כמה שהאורח הוא קטן.....
נשארה הקומה העליונה. הקומה הזאת, שהיא קומת המגורים, שווה בגדלה (או קטנה יותר) לדירות שאתם מכירים בארץ. יש שם שלשה עד ארבעה חדרי שינה, חלקם רגילים, חלקם זעירים, וחדר אמבטיה אחד או שניים.
את האירוח צריך לבצע בקומה זו.
עכשיו, לא כל אחד מהילדים האמריקאים שש לחלוק את חדרו עם זרים. יש כאלו שמפנים את חדרם לטובת האורח, עד סוף הביקור. ואם הביקור נערך בתשרי, מדובר בשלשים יום!
האם היה ילדך מסכים לפנות את חדרו לשלשים יום?
אני מבקשת מכל קוראת לעצור רגע ולחשוב- האם היה ילדך מסכים לפנות את חדרו לשלשים יום?
אולי כדאי אפילו לערוך משאל בין הילדים ולשמוע את תשובותיהם. ותבינו- בחורה מתארחת אף פעם לא מוכנה לבוא לבדה, רק עם חברה!
אם יש לי בחור בבית, ייתכן שיתקל כל הזמן בבתך הבחורה בכניסות וביציאות לחדרי השינה או האמבטיה. אם יש לי בחורה בבית ייתכן שתתקל כל הזמן בבנך הבחור בכניסות וביציאות לחדרי השינה והאמבטיה. לי יש בבית גם בחור וגם בחורה.
היתה פעם משפחה שאירחתי את ילדיהם שנים רבות ובנפש חפצה. לאחר שנישאו הודיעו לנו בני זוגם ש"שמעו עלינו" באופן חגיגי ביותר: "כשאנחנו באים לאמריקה אנחנו מתארחים רק אצלכם!!!"
פעם אחת נזקקתי להם כשבאתי עם בעלי ואחד מבני לארץ, נזקקנו לחדר אחד לשינה ללילה אחד בלבד. התקבלנו בסבר פנים יפות, המיטות נערכו עבורנו. למחרת בבקר שמעתי את בתם בת השמונה עשרה, שאת חדרה, כמסתבר קבלנו, רוקעת ברגליה וצורחת על אמה: "אני צריכה את החדר שלי בחזרה!"
לילה אחד כבר אמרתי?
אחותי, אם לשישה שגרה בשכונה, אירחה בני משפחה זרה לה כבר שנים. האורחים נהנו וחזרו כל שנה. כשנישאו, הביאו גם את בני זוגם. ואחר כך את התינוק. הבטחות פוזרו בשפע- "יש לנו בית ענק בכפר חב"ד, כשתבואו לארץ אתם באים אלינו!"
לא מזמן בקרה אחותי בארץ. היא, בעלה, ושני ילדיה הקטנים. היא נסעה לחתונת בן משפחה. בשבת נערכה סעודת שבע הברכות בכפר חב"ד. אחותי צלצלה למשפחה הנ"ל,שכבר חיתנה את ילדיה וחדריה עומדים ריקים, השאירה הודעה, ופירטה את בקשתה: חדר אחד לשינה ללא ארוחות, ללילה אחד בלבד!
שבוע אחר כך חזרה אליה אם המשפחה. יומיים בלבד לפני הנסיעה לארץ. היא הודיעה שיתכן שבתה תלד, וייתכן שישהיה זה בן זכר, ובמקרה כזה תזמין את כל ילדיה לישון אצלה, ואז לא יהיה לה מקום....
העובדה שיש לה עוד בן שגר בסמוך ויכול להשכיב את ילדיה האחרים אצלו כלל לא עלתה על דעתה....
יש לי עכשיו בן שלומד בישיבה בארץ. בחור נחמד, מנומס ושקט. כשחיפש פעם מקום ל"שבת חפשית" הרמתי טלפון לבחור שהתארח אצלי שנים ביחד עם חברים שבחר להביא. נעניתי בנימוס רב ש"אולי בשבת אחרת".
חשבתן פעם כמה עולה לנו האירוח?
הדגים בלבד בתשרי האחרון הגיעו לסכום של 1,500$. כן, כן, שמעתן נכון! המחיה פה יקרה להחריד! אנחנו אולי מרוויחים בדולרים, אבל משלמים באותם דולרים. שכר לימוד לילד אחד הוא בממוצע 5,000$ לשנה. אין כאן חינוך חינם.
על הבשר אתן לא רוצות לשמוע. חשבון החשמל לחדש תשרי-1,000$. נראה לי שהבנתן את הרעיון.
הוספנה לזה חגים של יומיים או שלשה (במקרה שזה צמוד לשבת) של יום טוב, בישול לקבוצות ענק, נקיון אחריהן, בנית סוכה, קניית ארבעת המינים, כל זה תוך כדי הליכה לעבודה כרגיל. אנחנו לא בחופש!
וכשאת מנסה לשאוב טיפת רוחניות ובאה ל770 כדי לספוג קצת מקדושת החג, נאמר לך בנימוס (או שלא בנימוס) ש"לכם יש את 770 כל השנה , עכשיו תורנו!"
בחוץ את פוגשת בחורים ששואלים אותך, למרות האוכל שארגון "הכנסת אורחים" מחלק בשפע, אם יש לך "דולר בשביל ארוחת בוקר".
על דלתך נוקשים כל הזמן מבקשי צדקה שמתווכחים אתך ש"צדקה לארץ ישראל יותר חשוב מלאמריקה" כשאת תוהה מאיפה בדיוק תשיגי מספיק כסף כדי לשלם את החוב שנותר בישיבה של בנך משנה שעברה, כשהירקן לוחץ כל כך לשלם לו כבר.
את הקניות לאירוח בחג כדאי להתחיל לפנות בוקר אם החנות תפתח מוקדם, כי האורחים של חדש תשרי הופכים את העמידה בתור בחנויות לסיפור של שעה במקום חמש עד עשר דקות. כך בכל חנות מחדש.
אירחתי פעם קרובת משפחה נחמדה לחדש תשרי. ביתנו הוא חדש, יחסית, חדר יפה, שלש דקות מ770.
באמצע החדש היא קמה ועזבה: "היא חייבת חברות"
באמצע החדש היא קמה ועזבה, כי היתה "חייבת חברות". היא עברה למקום שסיפק "הכנסת אורחים" שהיה לא פחות ולא יותר- חנות שרוקנה. שלשים בנות ביחד. רבע שעה מ770. אבל היו לה חברות.... אחר כך בקשה רשות לבוא להתקלח אצלי....
בחורה אחרת בקשה תמיד "להתקלח אחרונה, כי היא "חייבת" מקלחת ארוכה, אז רק אחרי שכולם יסיימו".. המקלחת הארוכה שלה לקחה שעה תמימה! וגם אז נאלצנו לבקש ממנה לפנות כבר את החדר ולהתתפלל שנשארו בכלל מים חמים...
גיסתי אירחה קרובי משפחה שהתקרבו לחב"ד וחושבים שזה מאד חסידי לנסוע לרבי 4-5 פעמים בשנה. גיסתי היא אמא לתשעה קטנים, עובדת בחוץ, וכל יום עבורה הוא מירוץ נגד השעון.
כאמור, הקרובה הנ"ל הגיעה עם תינוק, הודיעה בשניה האחרונה ש"גם עם חברה". גיסתי שמעה אותם מדברות פעם "אוף, איזה בלגן בבית הזה". היא, שבקושי מסתדרת להספיק וממש לא שמחה עם האירוח הזה מלכתחילה, הגיעה עד דמעות.
את בתה, שמסיימת את לימודיה בכל יום בארבע אחרי הצהרים ואחר כך עוזרת לאמא, הקימו פעם מהכסא ב"מה את מתבטלת פה. בואי תנדנדי לי את התינוק בעגלה".
ובפעם היחידה שהציעה האורחת עזרה במטבח ועמדה לקלוף גזרים, העירה: "מה היית עושה אם לא הייתי פה?"
גיסתי, אשה עדינת נפש, למדה להגיד "לא" להזמנות העצמיות הבאות של אותה אורחת. מי היה מאמין???
ולא אשכח על מישהו שפירסם באתר חב"די, בתגובות, שדפק על דלת מקרית וביקש שאשתו תתקלח שם לשבת, אבל נענה בסירוב. בזעמו כי רב, פרסם את השם והכתובת של המשפחה שסירבה , שיהיה לדיראון עולם!
"הסכם מגורים" בין ישראל לקראון הייטס
אז נכון שבישראל מסתובבים עם הרגשה שיש "הסכם מגורים" בין ישראל לקראון הייטס. אבל אנחנו עדיין משפחות פרטיות, בודקות את האורחים לפני שמכניסים, ומרחמות לפעמים על ילדינו שנאלצים לפנות את מיטותיהם בכל פעם שמישהו מחליט לזכות בגורל לנסיעה לרבי. ולפעמים אנחנו נאלצים לסרב בנימוס, מאחת מהסיבות שפורטו למעלה.
רק השבוע צלצלה אלי אשה מהארץ שמעולם לא פגשתי. לפני שנים רבות באו לכאן שני בניה, בני שלוש-עשרה וארבע עשרה. בעלי הציע להם טרמפ בחזרה מהאוהל בערב יום כיפור. מהטרמפ הזה הביא אותם לביתינו, לסעודה מפסקת. ואחר כך לסעודות בחגים. ואחר כך בשנה הבאה ובשנה שאחר כך, עד שנישאו והפסיקו לבוא.
כאמור, השבוע היא צלצלה. היא ספרה לי שבתה בת העשרה נמצאת "כאן", ולא טוב לה, אז בבקשה שאני אארח אותה.
ביתי היה מלא אורחים לכבוד כ"ב שבט. כשהודעתי לה על כך, אמרה לי בקוצר רוח: "אני צריכה בשבילה בית חם. אז תמצאי לי בית אחר".
אמרתי לה שהשכונה "מפוצצת" כי עכשיו נערך כינוס השלוחות, ושלצערי אין תחת ידי "עוד בית חם".
התעניינתי בנימוס היכן היא מתאכסנת. נודע לי שבאחד הבתים העשירים בשכונה, שתי דקות מ770. בבייסמנט, עם עוד חברות. אבל בחוץ קר ו"היא בפניקה". יעצתי לאמא לשמור על המקום הזה בעשר אצבעות. נזכרתי בחוויותי שלי..... היא כמעט צעקה עלי: "אני ממש שמחה שאת אומרת לי את זה. כנראה" -איימה -"שאצטרך להחזיר אותה הביתה מוקדם". אמרתי לה שלדעתי זה רעיון טוב.
אז חברות יקרות-
אם בנכן/בתכן/אתם עומדים לנסוע לרבי, אנא שמורנה על מספר כללי יסוד-
אם הילדה לא יכולה לסבול קור וקרח- אל תתנו לה לנסוע בחורף. כך הוא החורף שלנו, לא באשמתנו!
אם הילדה "חייבת חברות" – אל תתנו לה לנסוע לבד. אם ביקשתן אירוח והמארחים העייפים מסרבים- קראנה שוב את הכתבה הזאת. והכי חשוב!!!
אם אתם זוג צעיר עם תינוק ונוסעים לרבי לתשרי- אל תסעו אם אין לכם מקום אירוח שסודר עוד לפני שעליתם על המטוס!!!!
בכל חדש תשרי מעירים אותנו מ"הכנסת אורחים" באמצע הלילה, ומספרים לנו שיש פה זוג עייף עם תינוק בוכה שאין לו מקום. הורים עם ילדים- השארו בבית! לא לזה התכוון הרבי! יש כאן תינוקות אומללים שנרדמים מורעבים על ספסל, כי אין להורים איפה לקחת מים למטרנה.
אין מקום- זו אחריותכם כלפי ילדיכם! חישבו היטב אם לבוא. אל "תפילו את התיק" על אנשים זרים לכם, עייפים, טרודים בבעיותיהם שלהם ומרוקני כיס. אל תצפו להקריב את התינוקות שלכם על מזבח החסידות שלכם. ייתכן שלחגוג חגים בבית ולהראות לילדים כיצד זה נעשה, זה יותר חינוך מלבוא לפה!
אני מבינה שהכתבה הזאת לא היתה קלה לקריאה. אני מתנצלת מכל הלב! אבל אהבת ישראל כוללת גם אותנו, המארחים. ויהיה לנו נחמד להתארח גם אצלכם, לפעמים...... בואו נגיד, לא שלשים יום. שבועיים- הולך?
מאת: שרה
לפני קרוב לשלשים שנה הייתי תלמידת "בית רבקה" בכפר חב"ד. גדלתי במשפחה חב"דית באחת הערים במרכז הארץ, והוסעתי יום יום לבית הספר.
כשהגעתי לכתה י"ב החלו חברותי לנסוע לרבי לחודש תשרי. אני חששתי מנסיעה כזאת. הייתי בחורה רגישה ופחדנית, רגילה למיטה שלה בחדר שלה בבית שלה. לכל מי ששאל "איך את מוותרת על חוויה כזאת?" הבטחתי שאסע בשנה הבאה, שנה ראשונה בסמינר. רציתי שנה כדי להתרגל לרעיון.....
בשונה מרבות מחברותי, לא היו לי קרובי משפחה בקראון הייטס. לא היה לי מושג איך נראה מטוס מבפנים, ולא ידעתי אם האויר בחוץ לארץ שקוף כמו אצלנו, או שמא סגול או ירוק.....לא היה לי שמץ מושג למה לצפות.
בשנה שלאחר מכן אכן קניתי כרטיס. התחלתי להתכונן בחיל וברעדה להרפתקה הגדולה, וביקשתי מחברותי להצטרף אל האכסניה שלהן.
אלא שאין אורח מכניס אורח- במקרה אחד. במקרה אחר נסעו חברותי עם אחיהן הבחורים והאפשרות ירדה, כמובן, מהפרק.
תאריך הנסיעה הלך והתקרב, והפאניקה שלי גברה. חברה שעמדה לנסוע כמה ימים לפני והיתה ידועה כחברהמנית, הבטיחה לחפש עבורי מקום. היתה גם האפשרות של "הכנסת אורחים" שהיתה מאורגנת אז על ידי הרה"ח ר' משה ע"ה ירוסלבסקי, ושהמילה "מאורגנת" היתה קצת רחבת מושג לגביה....
אני זוכרת שכמה ימים לפני הנסיעה לא עמדתי בלחץ ופרצתי בבכי מר באחד השיעורים. חברותי ידעו היטב את הסיבה והביטו בי חסרות אונים.....
בכל אופן- יום הנסיעה הגיע. לא ישנתי בלילה שלפני כן, ולא בכל זמן הטיסה. וכך, עייפה ומותשת ירדתי מהמטוס בארץ ניכר, ונשלחתי אחר כבוד לבייסמנט של משפחת גורארי ברחוב לפרטס, שאיפשרו ברחבות לב למוסד "הכנסת אורחים" לאכסן שם בנות.
צנחתי שם על הרצפה, שהיתה מכוסה מקיר לקיר במזרונים.
כמה שעות אחר כך נכנסה לשם בשמחה ובצהלה החברהמנית ששילחתי לפני, ובישרה לי שהשיגה לי מקום "משו משו"! המקום הכי טוב בקראון הייטס! בית יפה וגדול, חדר נח, שתי דקות מ770, ואפילו העניקו לי אפשרות לצרף עוד חברה!
אני, שכבר התחלתי לתהות איך יכולות מאות בנות שלא מפסיקות להגיע להצטופף כולן בביסמנט אחד, וחששתי שאולי יצטרכו להתחיל לישון בעמידה בקרוב, כמו סרדינים בפחית עגולה, נשמתי לרווחה. בשלש השעות שהייתי שם הוכפל כבר מספר הבנות, וחדשות עוד היו צפויות להגיע. לא נראה לי שמישהו ספר אותן לפני ששלח מאות בנות לאותה דירה.....
ואכן, החברהמנית (שלה אני מכירה טובה עד היום ועדיין מתפללת בוקר בוקר לשלומה, לבריאותה ולאריכות ימיה), לא הכזיבה.
נשלחתי לבית גדול ונח, אנשים מקסימים, חדר מפואר של בתם היחידה שהסכימה לחלוק אותו עם שתי זרות למשך שלשים יום, ואפילו הזמנה קבועה לארוחת ערב בכל יום.
את הכרת הטוב שלי אי אפשר היה לתאר. המארחים האירו פנים, צחצחו את העברית המעטה שלהם, ובדרך כלל גם סירבו לקבל עזרה שהצעתי בכל לב.
שני אחי שהיו אז בקראון הייטס גם כן, קפצו לביקור מפעם לפעם, ומאחר שהיו עליזים ובעלי חוש הומור, ולמשפחה המארחת היו בנים בגילם, נקשרו בינינו יחסים נפלאים.
לא אשכח את ה"תשרי" ההוא. בקיץ שאחר כך הגיעה המשפחה המארחת לטיול בארץ בפעם הראשונה בחייהם, ואירחנו אותם פעמים מספר. כמה שניסינו, לא הרגשנו שעשינו מספיק להשיב להם כגמולם.
בשנה שאחר כך הגעתי לתשרי שוב, והפעם כדי להשתתף ביחידות של חתנים וכלות.
אותו הבית פתח בפני את שעריו שוב, והזמין גם את חתני לארוחות.
דיירת קבע בקראון הייטס
החתן הנ"ל קבע את מקום מגורינו בקראון הייטס. וכמה חדשים אחר כך מצאתי את עצמי בשכונה כדיירת קבע בדירה בבנין מלא לא-יהודים. לא היו אז ישראליות בשכונה. הייתי בין הראשונות. לא הרמתי את הטלפון שצלצל בבית כי לא הבנתי את האנגלית שבצד השני.
האנשים היחידים שהכרתי היו בני המשפחה שאירחה אותי בתשרי. הם המשיכו להזמין אותנו לשבתות. אבל חיי היום יום שלהם היו עסוקים ביותר, ואני נותרתי לנווט את דרכי בג'ונגל שנקרא "ברוקלין".
אני היום סבתא לנכדים, אזרחית אמריקאית, גרה בבית יפה במיקום טוב. השכונה מלאה בפעילויות לדוברות עברית. על מדפי החנויות ישנם מוצרים רבים מהארץ, שפעם הייתי נאלצת להביא במזוודה.
לא בקלות "קיבלתי" את הבית היפה שלי. גרנו שנים בדירה צפופה בקומה הששית של בנין דירות, כשהנוף מהחלון היה הקיר האחורי של הבנין השכן....
שנים התחננתי לקב"ה שיאפשר לנו מעבר לבית משלנו. בהדלקת הנרות שפכתי דמעות. וקבלה קיבלתי על עצמי: "אם תתן לי את הבית שלי" הבטחתי "אשתדל הרבה יותר בהכנסת אורחים".
סבר הקב"ה וקיבל.
אני משתדלת מאז לקיים את הבטחתי. בביתינו עברו ועוברים עדיין אנשים רבים מספור. בחורים או בחורות לארוחות בתשרי, רווקים מבוגרים, סטודנטים לרפואה ממרכז רפואי סמוך, אנשים ש"נתקעו" ברגע האחרון. קרובי משפחה שיכולים עתה להתאכסן אצלנו. והרשימה עוד ארוכה.
מסעודות השבת והחג שלי אני מתבקשת פעמים רבות להפריש ברגע האחרון למקרי חירום, ואני נענית ברצון.
התוועדויות גדולות ורבות נערכות בביתנו, בחורים יודעים תמיד שאפשר לבקש להתוועד. קבוצות נשים מהארץ, התוועדויות של חבריהם של בני, ועוד ועוד. ובכל פעם אני חושבת על המארחת שלי שכבר מזמן הפכה למשפחה שללא קשרי דם. אמרתי לה שהיא לימדה אותי הכנסת אורחים מהי. ובכל אורח שנכנס אלי הביתה בימים אלה יש לה חלק!
מבקשת שכל האורחים יגיעו בזמן
עכשיו- שלא תבינו לא נכון- ישנן בשכונה משפחות שהבית שלהן תמיד פתוח. עשרה או מאה אורחים יכולים להגיע בכל שבת. אנשים נכנסים ויוצאים. הדלת תמיד פתוחה. אם מישהו שיכפל לעצמו מפתח, לא ידעו מזה אפילו. ואם נגרם נזק לרכוש, לא קרה אסון. משפחות כאלו משקיעות ברוחניות יותר מבגשמיות. אין שם מה לגנוב. והאוכל- בכמה שיש יתחלקו כולם!
אבל אני- מה לעשות- אוהבת גשמיות. את בית החלומות שלי בניתי בעשר אצבעותי.שיפצתי, צבעתי, קישטתי. ואני מקפידה על סדר ונקיון.
אני אכן מזמינה אורחים, אבל אצלי יש הבדל בין עשרה לבין מאה. אני יכולה להזמין מאה, אבל ארצה לדעת על כך מראש. את האוכל אני מכינה לפי מספר המנות פחות או יותר, ומשקיעה בו הרבה אהבה. הוא מבושל בבית ולא קנוי. הוא טעים, מקושט ומוגש בשפע.
אני גם מבקשת שכל האורחים יגיעו בזמן. אין דבר שנוא עלי יותר מלאחוז בהגשת הבשר, ואז להוציא את הדגים מהמקרר עבור בחור שהגיע רק עכשיו כי" פגש חברים" ומתפלא בקולי קולות למה לא נשארו עבורו סלטים.....
לפעמים אני מקציבה עבורנו שבת אחת פרטית כדי שאוכל לנשום מעט, להגיש בכלים פשוטים יותר, להסתובב עם מטפחת ולא עם פאה ליד הסירים המהבילים. לפעמים זה גם מצליח. אבל לפעמים , ברגע האחרון מגיע "מקרה חרום" ואני נאלצת לשים את העייפות בצד, לחייך, להתעניין, ולפטפט בנימוס.
ובכל פעם שזה נהיה קשה, אני מזכירה לעצמי: "..אבל הבטחת...."
אבל יש דברים שאי אפשר לשאת, ואותם הייתי רוצה לחלוק היום עם צבור הקוראות, כי צריך לפעמים לראות דברים מהצד השני של המראה כדי להבין.
פעמים רבות נתקלתי בישראלים שבאים לבקר כאן ופיהם נפער בתדהמה למראה "הבתים הענקיים שיש לאמריקאים" ובחוסר הבנה: "למה הם טוענים שאין להם מקום בשבילנו?"
אז ככה לכל "בוגרי הדירות": הבתים בשכונה בנויים בצורה שווה: לכל בית שלש קומות- קומת הבייסמט בנויה מתחת לאדמה. אצל חלק מהאנשים היא כלל לא ראויה למגורים. היא משמשת בתור מחסן. הבוילר ומחמם ההסקה של הבית נמצאים שם. פעמים רבות המקום מלא רטיבות ועובש.
ישנם אנשים ששיפצו את הבייסמנט ומשכירים אותו לצרכי פרנסה. כך שהחלק הזה של הבית כלל לא נגיש עבורם. וישנם כאלו שהצפיפות אצלם כה רבה, שהם שלחו חלק מילדיהם לישון שם.
כך או כך- קומה אחת מהשלש ירדה מהחשבון.
קומת הקרקע מורכבת תמיד מסלון, חדר אוכל ומטבח. במקרים רבים אין שום פרטיות בקומה הזאת. שם נמצאת דלת הכניסה, ושם נכנס ויוצא כל הבא לבית. אין דלת של חדר שינה שאפשר לסגור, וכמובן שאין אפשרות להשכיב שם בחורה צנועה. במקרים בודדים יש בקומה הזאת חדר סגור, אבל הוא בדרך כלל בשימושו של אחד מבני המשפחה, או שהוא ספריה ללא מיטה.
כך שגם אם המטבח של המשפחה המארחת גדול מספיק כדי לחנות שם אוטובוס, זה לא אומר שאפשר להשכיב שם אורח, כמה שהאורח הוא קטן.....
נשארה הקומה העליונה. הקומה הזאת, שהיא קומת המגורים, שווה בגדלה (או קטנה יותר) לדירות שאתם מכירים בארץ. יש שם שלשה עד ארבעה חדרי שינה, חלקם רגילים, חלקם זעירים, וחדר אמבטיה אחד או שניים.
את האירוח צריך לבצע בקומה זו.
עכשיו, לא כל אחד מהילדים האמריקאים שש לחלוק את חדרו עם זרים. יש כאלו שמפנים את חדרם לטובת האורח, עד סוף הביקור. ואם הביקור נערך בתשרי, מדובר בשלשים יום!
האם היה ילדך מסכים לפנות את חדרו לשלשים יום?
אני מבקשת מכל קוראת לעצור רגע ולחשוב- האם היה ילדך מסכים לפנות את חדרו לשלשים יום?
אולי כדאי אפילו לערוך משאל בין הילדים ולשמוע את תשובותיהם. ותבינו- בחורה מתארחת אף פעם לא מוכנה לבוא לבדה, רק עם חברה!
אם יש לי בחור בבית, ייתכן שיתקל כל הזמן בבתך הבחורה בכניסות וביציאות לחדרי השינה או האמבטיה. אם יש לי בחורה בבית ייתכן שתתקל כל הזמן בבנך הבחור בכניסות וביציאות לחדרי השינה והאמבטיה. לי יש בבית גם בחור וגם בחורה.
היתה פעם משפחה שאירחתי את ילדיהם שנים רבות ובנפש חפצה. לאחר שנישאו הודיעו לנו בני זוגם ש"שמעו עלינו" באופן חגיגי ביותר: "כשאנחנו באים לאמריקה אנחנו מתארחים רק אצלכם!!!"
פעם אחת נזקקתי להם כשבאתי עם בעלי ואחד מבני לארץ, נזקקנו לחדר אחד לשינה ללילה אחד בלבד. התקבלנו בסבר פנים יפות, המיטות נערכו עבורנו. למחרת בבקר שמעתי את בתם בת השמונה עשרה, שאת חדרה, כמסתבר קבלנו, רוקעת ברגליה וצורחת על אמה: "אני צריכה את החדר שלי בחזרה!"
לילה אחד כבר אמרתי?
אחותי, אם לשישה שגרה בשכונה, אירחה בני משפחה זרה לה כבר שנים. האורחים נהנו וחזרו כל שנה. כשנישאו, הביאו גם את בני זוגם. ואחר כך את התינוק. הבטחות פוזרו בשפע- "יש לנו בית ענק בכפר חב"ד, כשתבואו לארץ אתם באים אלינו!"
לא מזמן בקרה אחותי בארץ. היא, בעלה, ושני ילדיה הקטנים. היא נסעה לחתונת בן משפחה. בשבת נערכה סעודת שבע הברכות בכפר חב"ד. אחותי צלצלה למשפחה הנ"ל,שכבר חיתנה את ילדיה וחדריה עומדים ריקים, השאירה הודעה, ופירטה את בקשתה: חדר אחד לשינה ללא ארוחות, ללילה אחד בלבד!
שבוע אחר כך חזרה אליה אם המשפחה. יומיים בלבד לפני הנסיעה לארץ. היא הודיעה שיתכן שבתה תלד, וייתכן שישהיה זה בן זכר, ובמקרה כזה תזמין את כל ילדיה לישון אצלה, ואז לא יהיה לה מקום....
העובדה שיש לה עוד בן שגר בסמוך ויכול להשכיב את ילדיה האחרים אצלו כלל לא עלתה על דעתה....
יש לי עכשיו בן שלומד בישיבה בארץ. בחור נחמד, מנומס ושקט. כשחיפש פעם מקום ל"שבת חפשית" הרמתי טלפון לבחור שהתארח אצלי שנים ביחד עם חברים שבחר להביא. נעניתי בנימוס רב ש"אולי בשבת אחרת".
חשבתן פעם כמה עולה לנו האירוח?
הדגים בלבד בתשרי האחרון הגיעו לסכום של 1,500$. כן, כן, שמעתן נכון! המחיה פה יקרה להחריד! אנחנו אולי מרוויחים בדולרים, אבל משלמים באותם דולרים. שכר לימוד לילד אחד הוא בממוצע 5,000$ לשנה. אין כאן חינוך חינם.
על הבשר אתן לא רוצות לשמוע. חשבון החשמל לחדש תשרי-1,000$. נראה לי שהבנתן את הרעיון.
הוספנה לזה חגים של יומיים או שלשה (במקרה שזה צמוד לשבת) של יום טוב, בישול לקבוצות ענק, נקיון אחריהן, בנית סוכה, קניית ארבעת המינים, כל זה תוך כדי הליכה לעבודה כרגיל. אנחנו לא בחופש!
וכשאת מנסה לשאוב טיפת רוחניות ובאה ל770 כדי לספוג קצת מקדושת החג, נאמר לך בנימוס (או שלא בנימוס) ש"לכם יש את 770 כל השנה , עכשיו תורנו!"
בחוץ את פוגשת בחורים ששואלים אותך, למרות האוכל שארגון "הכנסת אורחים" מחלק בשפע, אם יש לך "דולר בשביל ארוחת בוקר".
על דלתך נוקשים כל הזמן מבקשי צדקה שמתווכחים אתך ש"צדקה לארץ ישראל יותר חשוב מלאמריקה" כשאת תוהה מאיפה בדיוק תשיגי מספיק כסף כדי לשלם את החוב שנותר בישיבה של בנך משנה שעברה, כשהירקן לוחץ כל כך לשלם לו כבר.
את הקניות לאירוח בחג כדאי להתחיל לפנות בוקר אם החנות תפתח מוקדם, כי האורחים של חדש תשרי הופכים את העמידה בתור בחנויות לסיפור של שעה במקום חמש עד עשר דקות. כך בכל חנות מחדש.
אירחתי פעם קרובת משפחה נחמדה לחדש תשרי. ביתנו הוא חדש, יחסית, חדר יפה, שלש דקות מ770.
באמצע החדש היא קמה ועזבה: "היא חייבת חברות"
באמצע החדש היא קמה ועזבה, כי היתה "חייבת חברות". היא עברה למקום שסיפק "הכנסת אורחים" שהיה לא פחות ולא יותר- חנות שרוקנה. שלשים בנות ביחד. רבע שעה מ770. אבל היו לה חברות.... אחר כך בקשה רשות לבוא להתקלח אצלי....
בחורה אחרת בקשה תמיד "להתקלח אחרונה, כי היא "חייבת" מקלחת ארוכה, אז רק אחרי שכולם יסיימו".. המקלחת הארוכה שלה לקחה שעה תמימה! וגם אז נאלצנו לבקש ממנה לפנות כבר את החדר ולהתתפלל שנשארו בכלל מים חמים...
גיסתי אירחה קרובי משפחה שהתקרבו לחב"ד וחושבים שזה מאד חסידי לנסוע לרבי 4-5 פעמים בשנה. גיסתי היא אמא לתשעה קטנים, עובדת בחוץ, וכל יום עבורה הוא מירוץ נגד השעון.
כאמור, הקרובה הנ"ל הגיעה עם תינוק, הודיעה בשניה האחרונה ש"גם עם חברה". גיסתי שמעה אותם מדברות פעם "אוף, איזה בלגן בבית הזה". היא, שבקושי מסתדרת להספיק וממש לא שמחה עם האירוח הזה מלכתחילה, הגיעה עד דמעות.
את בתה, שמסיימת את לימודיה בכל יום בארבע אחרי הצהרים ואחר כך עוזרת לאמא, הקימו פעם מהכסא ב"מה את מתבטלת פה. בואי תנדנדי לי את התינוק בעגלה".
ובפעם היחידה שהציעה האורחת עזרה במטבח ועמדה לקלוף גזרים, העירה: "מה היית עושה אם לא הייתי פה?"
גיסתי, אשה עדינת נפש, למדה להגיד "לא" להזמנות העצמיות הבאות של אותה אורחת. מי היה מאמין???
ולא אשכח על מישהו שפירסם באתר חב"די, בתגובות, שדפק על דלת מקרית וביקש שאשתו תתקלח שם לשבת, אבל נענה בסירוב. בזעמו כי רב, פרסם את השם והכתובת של המשפחה שסירבה , שיהיה לדיראון עולם!
"הסכם מגורים" בין ישראל לקראון הייטס
אז נכון שבישראל מסתובבים עם הרגשה שיש "הסכם מגורים" בין ישראל לקראון הייטס. אבל אנחנו עדיין משפחות פרטיות, בודקות את האורחים לפני שמכניסים, ומרחמות לפעמים על ילדינו שנאלצים לפנות את מיטותיהם בכל פעם שמישהו מחליט לזכות בגורל לנסיעה לרבי. ולפעמים אנחנו נאלצים לסרב בנימוס, מאחת מהסיבות שפורטו למעלה.
רק השבוע צלצלה אלי אשה מהארץ שמעולם לא פגשתי. לפני שנים רבות באו לכאן שני בניה, בני שלוש-עשרה וארבע עשרה. בעלי הציע להם טרמפ בחזרה מהאוהל בערב יום כיפור. מהטרמפ הזה הביא אותם לביתינו, לסעודה מפסקת. ואחר כך לסעודות בחגים. ואחר כך בשנה הבאה ובשנה שאחר כך, עד שנישאו והפסיקו לבוא.
כאמור, השבוע היא צלצלה. היא ספרה לי שבתה בת העשרה נמצאת "כאן", ולא טוב לה, אז בבקשה שאני אארח אותה.
ביתי היה מלא אורחים לכבוד כ"ב שבט. כשהודעתי לה על כך, אמרה לי בקוצר רוח: "אני צריכה בשבילה בית חם. אז תמצאי לי בית אחר".
אמרתי לה שהשכונה "מפוצצת" כי עכשיו נערך כינוס השלוחות, ושלצערי אין תחת ידי "עוד בית חם".
התעניינתי בנימוס היכן היא מתאכסנת. נודע לי שבאחד הבתים העשירים בשכונה, שתי דקות מ770. בבייסמנט, עם עוד חברות. אבל בחוץ קר ו"היא בפניקה". יעצתי לאמא לשמור על המקום הזה בעשר אצבעות. נזכרתי בחוויותי שלי..... היא כמעט צעקה עלי: "אני ממש שמחה שאת אומרת לי את זה. כנראה" -איימה -"שאצטרך להחזיר אותה הביתה מוקדם". אמרתי לה שלדעתי זה רעיון טוב.
אז חברות יקרות-
אם בנכן/בתכן/אתם עומדים לנסוע לרבי, אנא שמורנה על מספר כללי יסוד-
אם הילדה לא יכולה לסבול קור וקרח- אל תתנו לה לנסוע בחורף. כך הוא החורף שלנו, לא באשמתנו!
אם הילדה "חייבת חברות" – אל תתנו לה לנסוע לבד. אם ביקשתן אירוח והמארחים העייפים מסרבים- קראנה שוב את הכתבה הזאת. והכי חשוב!!!
אם אתם זוג צעיר עם תינוק ונוסעים לרבי לתשרי- אל תסעו אם אין לכם מקום אירוח שסודר עוד לפני שעליתם על המטוס!!!!
בכל חדש תשרי מעירים אותנו מ"הכנסת אורחים" באמצע הלילה, ומספרים לנו שיש פה זוג עייף עם תינוק בוכה שאין לו מקום. הורים עם ילדים- השארו בבית! לא לזה התכוון הרבי! יש כאן תינוקות אומללים שנרדמים מורעבים על ספסל, כי אין להורים איפה לקחת מים למטרנה.
אין מקום- זו אחריותכם כלפי ילדיכם! חישבו היטב אם לבוא. אל "תפילו את התיק" על אנשים זרים לכם, עייפים, טרודים בבעיותיהם שלהם ומרוקני כיס. אל תצפו להקריב את התינוקות שלכם על מזבח החסידות שלכם. ייתכן שלחגוג חגים בבית ולהראות לילדים כיצד זה נעשה, זה יותר חינוך מלבוא לפה!
אני מבינה שהכתבה הזאת לא היתה קלה לקריאה. אני מתנצלת מכל הלב! אבל אהבת ישראל כוללת גם אותנו, המארחים. ויהיה לנו נחמד להתארח גם אצלכם, לפעמים...... בואו נגיד, לא שלשים יום. שבועיים- הולך?
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
