לדמותה של אשת צדקת מרת יהודית ליסון ע"ה > הרב דרוקמן
הרב דרוקמן" title="לדמותה של אשת צדקת מרת יהודית ליסון ע"ה > הרב דרוקמן" />
שלוימה חיים!!!.." היא צעקה, והתעלפה.
סביב מיטת החולה בעל פני המלאך ניצבו קבוצת בני משפחה, תלמידים, מושפעים. זה היה עם סיום הפעם השביעית להכרזה המרטיטה של "ה' הוא האלוקים" לאחר קבלת עול מלכות שמים של הפסוק "שמע ישראל" - והמשפיע עובד ה' המפורסם רבי שלמה חיים קסלמן ע"ה עצם את עיניו התכולות (זה היה, אגב, ביום י"ט אייר – ערב שבת קודש פ' בהר, כמו הקביעות שחלה בשנה זו ושבוע זה).
ברגע זה של יציאת הנשמה, התפרצה לחדר הנפטר הדגול - אשת חבר כחבר הרבנית בלומה עליה השלום מחברתו הטהורה של רבי שלמה, וזו הייתה זעקתה.
על רבי שלמה חיים דובר ונדפס רבות, ועוד מסתמא ידובר ויסופר, אבל כידוע ליודעים כי מאחורי דמותו המאירה של הרש"ח ניצבה ה"עזר כנגדו" הרבנית הצ' בלומה, אשר במשפחתנו קראנו לנו ה"מומע (הדודה) בליומה", באשר היא הייתה דודתם של חמי הר"ר ש' זלמן ברונשטיין ז"ל (ממייסדי כפר חב"ד) וגם של חמותי הצ' מרת חיה (חיוסה) ע"ה.
הבית של הרבנית הצ' בלומה אשת הרש"ח כידוע וכזכור לזוכרים - היה 'מוסד'. מוסד של תורה, עבודה וגמילות חסדים, מגדל אור ל 'תמימים' מבקשי ה' ולחפצים בדרכי התקשרות לאילנא דחיי.
* * * * *
בבית הגדול הזה גדלה הצדקת מרת יהודית ליסון ע"ה שהחזירה נשמתה לבוראה בערב שבת קודש האחרון בשעה אחד עשרה ושלושים ושלוש דקות .
וראה זה פלא: גם השעון התלוי על הקיר שבחדר ביתה בכפר חב"ד - נמצא כשמחוגיו נעצרים בדיוק ברגעים אלה שעלתה נשמתה השמיימה (ר' בתמונה).
ומסתמא לא בכדי, כי אצל מרת יהודית ע"ה, כל דקה תיקתקה 'כמו שעון', מחושבת. אין מושג של ביטול זמן לריק.
וסימנא מילתא; אביה המשפיע הדגול רבי שלמה חיים התאווה כידוע, וגם זכה, להיקבר בערב שבת קודש לאחר חצות היום, עפ"י מ"ש בספרי הקבלה כי הנקבר בערב שבת לאחר חצות היום נפטר מ'חיבוט הקבר' - וכך גם בתו, המנוחה, מרת יהודית זכתה סמוך ונראה לשבת קודש להיטמן בהר הזיתים בסמוך לקברי הוריה, ושם מנוחתה כבוד, עדי נזכה ל"ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" והקיצו ורננו שוכני עפר והיא בתוכם .
* * * * *
עדיין זכור לילידי מייסדי כפר חב"ד את המראה המיוחד, אשר הוד אצילי חופף עליו, הכיצד חמותי ויהודית ליסון חוזרות לאחר תפילת שבת ב'מרכוזי' (ביהכ"נ המרכזי) בכפר חב"ד, שלובות זרוע, ויהודית ע"ה כאמה כאביה כן הבת – זאגט און זאגט, רעדט און רעדט, לא פסיק פומייהי הטהור ממילתא דחסידותא, אמרות טהורות, סיפורי צדיקים, וחמותי (שהייתה דמות ייחודית בפני עצמה) - כולה קשב, כאשר היא בולעת ומקבלת בשקיקה כל מילה היוצאת מבת דודתה. מראה של נשים צדקניות נוסח הדור הקודם.
דכירנא, ולפני "יו"ד שבט הגדול", כאשר הכל היו במתח ובציפיה לבאות – מילתא זוטרתא: רבנו נשיאנו עומד לסיים כתיבת ספר תורה של משיח בשם כלל ישראל. מה יהיה, אלו שינויים, גילויים, יהיו. מאן דהו מבני המשפחה פלט: "יש אומרים, כי הרבי יחבוש שטריימל כאות מלכותי לעידן החדש", ואז הגיבה ספונטנית והתרגשות מרת יהודית: "מיר ווראט'ן אויף פנימיות-דיק'ה גילויים" – אנו מחכים לגילויים בדווקא פנימיים...
ואם תמצי לומר; זה היה כל מהותה.
פנימיות שבפנימיות, ללא קרטוב של שקר, חנופה או זיוף.
אמרו שאצל אמה בליומה ע"ה העולם התחלק לשנים: 'עובדים' וכאלה שאינם 'עובדים'...
אכן, בכללות, זו הייתה האוירה של הבית הזה, ואת זה הנחילו לילדים; ליהודית, לאחיה המשפיעים - ר' בערל ע"ה, ליבלטו"א ר' וועלוול שי' (ישלח לו השי"ת רפואה שלימה) , הכל נסוב סביב עבודת ה', 'התקשרות', ולא סתם כך – אלא תביעות רוחניות אישיות עד כדי מיצויה של נפש. ללא פשרות.
ומידי דברי בתיאור הבית הגדול הזה, זכור אזכור, הכיצד חמותי ע"ה ותלחטו"א רעייתי ואחיותיה ושאר בנות המשפחה שמות פעמיהן, בליל תשעה באב, לבית של 'דודה בליומה, ושם אמורה הדודה לקרא לפני הנשים והבנות מ'צאינה וראינה' באידיש, ולשפוך שיח וסיפור ב'מאמע לשון' סביב אגדות החורבן. כן, זה לא קטע מ'ספר הזכרונות' העוסק בתיאורים שלפני כמה מאות שנה, אלא בדורנו זה, בכפר חב"ד שעל יד תל אביב.
* * * * *
ואם מדובר על דמות חסידות טהורה שכולה משדרת פנימיות, לא ייפלא אפוא, כי כאשר ב'דור השביעי' נשמעה תדיר תביעתו של הרבי, להתעסקות ב'מבצעים' - או אז יהודית ע"ה אשר כבר אינה צעירה לימים, גוררת את רגליה הכואבות והחולות, וביחד עם תבלחוט"א אחייניתה דודתנו מרת בלומה צפתמן (לבית ברונשטיין) שתחי' - הן משרכות רגליהן, עולות ויורדות בבתי קומות, עורכות ביקורי בית, ועוסקות עם כל הלהט ב'מבצועים'. ומרת יהודית 'העקשנית' לא מוותרת; היא מצפה ותובעת מהמארחים שיבטאו בליבם ואף בפיהם את ביטוי הכמיהה להתגלות מלכנו משיחנו, ודבריה היוצאים מלב טהור, איך לא, חודרים ומחלחלים בלבבות.
* * * * *
בנוהג שבעולם, כי כאשר מפליגים בשבחה של אשה צדקת, מספרים כי למרות שמתוך "עשרה קבין של שיחה.. תשעה נטלו נשים" – הרי המנוחה לא דיברה לשון הרע. אלא, שבמקרה דנן הסיפור מוגדר קצת אחרת; אכן מרת יהודית לא התעסקה בפטפוט של רכילות ולשון הרע – אבל, אצלה זה לא נבע רק עקב חומר האיסור של דיבורים לא ראויים, אלא עקב טעם פשוט: מעבר לכך שהייתה תדיר עסוקה, וזמנה לא היה פנוי להבלים שכאלה - היא פשוט הייתה מונחת ב-'העכערס', כלומר בעניינים נעלים יותר, בעניינים מלאי תוכן. מחזה נפוץ כיום, כי בנות ונשים לומדות ומלמדות דא"ח 'ליקוטי שיחות'. ברם, עוד לפני מי שחלם על זה, הייתה המנוחה כבר מתעסקת בזה.
היה איכפת לה לחנך את ילדיה ומושפעותיה לומר ברכה דווקא בקול רם, וכמובן לא לשכוח ברכה אחרונה. היעלבות? להיפגע ממישהו-ממישהי – מאן דכר שמיה! היא הייתה מרוממת מידיי מכדי התייחסות למילי דהדיוטא כגון דא. כשהיא שמעה על חסרונו של מישהו, הייתה מגיבה בעדינותה האופיינית : "תגידי עליו פרק תהילים, לזכותו", וכמו שרבנו הזקן מלמד אותנו בתניא ללמוד מ"יוסף ואחיו" שלא השיב להם כגמולם, ונהג במידת הוותרנות. אדרבה, אם קרה ומישהו פגע בה, הייתה היא זו, בתום ליבה, הראשונה ש..מבקשת סליחה. כביכול היא זו 'האשמה' שגרמה לזולת לכעוס עליה...
* * * * *
ביתה נאווה קודש, היה בית חב"ד לכל דבר. סיפר לי העורך הרב מנחם כהן שי', את זכרונותיו, הכיצד כילד ב'חיידר' של כפר חב"ד, היו הילדים 'חייבים' עם סיום יום הלימודים - להיכנס לבית של ליסון, שם המתינה להם יהודית – העניקה להם מטבעות כדי לזכותם במצוות צדקה, חילקה להם מיני תרגימא ושתיה קרה כדי לזכותם בברכות.
ביחד עם יבלחוט"א בעלה הנעלה, המשפיע החסיד רבי אברהם ליסון שליט"א, היה הבית הדל והקטן, בית וועד למקורבים, שלעיתים היו שוהים כאן חודשים ארוכים כאשר הם זוכים ל 'פנסיון' מלא, עד שיהודית ויבלטו"א בעלה ראו שהמקורב ניצב כבר 'על שתי רגליו', וכבר הגיעה האות 'לשחררו'. רק אז התפנה החדר, וילדי הבית יכלו לחזור ולישון בו...
* * * * *
אמר פעם מי שאמר, כי החלק בבית הכנסת המיועד לנשים נקרא 'עזרת נשים' – כי נשי ישראל בתמימותן ובדמעותיהן היוצאות מלב טהור עד כדי שהגברים מתעוררים כאשר שומעים את צקון לחשן הנשפך והבוקע מה"וויבער שול"; זו 'עזרת הנשים', העזרה מהנשים – זה עוזר ומסייע לתפילת הגברים.
אכן הצדקת מרת יהודית ליסון ע"ה רוממה בדמותה הטהורה את כפר חב"ד על אנשיו ונשיו, ובטוחנו כי גם בעלמא דקשוט תמשיך להיות לעזר, בהחשת הגאולה ובהתגלות משיח צדקנו – לו ציפתה בכליון נפש כל ימי חלדה עלי אדמות.
תהא נשמת צרורה בצרור החיים, ויהא זכרה הטהור ברוך, ותעמוד לגורלה לקץ הימין בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש!
(המאמר התפרסם במוסף משפחה חסידית של שבועון כפר חב"ד)
מאפשרים לכם לקבל
