רבקה ערנטרוי

מהו סודו של המחנך הדגול, המשכיל להפוך אנרגיה סוערת של מרד בני הנעורים, המבקשים להתנער ולפרוק מעל כתפיהם את עול הנטל ומשא החיים, ותחת זאת עשוי הוא לעורר את צימאון תלמידיו למסרים שהוא מעביר למודעותם?

מהו שבט הקסמים שלו, המטה אליו את הקשב המרוכז של חניכיו והמרתק אותם עד כדי שבי?

להגיע לעמקי הנשמה של הילד, לחשוף את הנימים הדקים, הדחוקים, הטמונים להם בעומק, בחשאי, בטרם יתפרקו בסערה של געש. הוא נוגע בהם מבעוד מועד, ברוך ובעדינות, וחושף את סוד התענוג הפנימי, הכמוס בליבו של הנער, רווי הגעגועים לצלוח... לעלות אלי סף ההכרה...

וכשהוא מגיע הלום אל חניכיו, הוא אינו מציע מערכת נדושה... משעממת ומייגעת! אין כאן כובד והתנהלות של עצלתיים... אין זו סיטואציה נדושה של חוסר עניין ומשיכת כתף של תלמיד - בסמל של אדישות...

מחנך זה, אינו תופס את היעד שלו כמובן מאליו, ומניח לשעות היקרות בקרב תלמידיו לעבור ולחלוף מאליהם. הוא משקיע בהם את סוד נשמתו הוא, בחיות, ברוח רעננה, ואפילו במשובה ועלץ...

אין הוא סוקר את תלמידיו כמערכת כללית גרידא. מקפיד הוא להבחין ביוקרתו האישית, הייחודית והאופיינית, ספציפית לכל תלמיד... הוא מקנה לו את התחושה כי הוא שונה, והוא היחיד והיקר מכל!

המסרים שהוא מטמיע, אינם נשנים ואינם מהווים תפיסה שטחית, כוללת ומקיפה.
הוא מצביע על החידוש והשוני שבין הפרטים, והמייחד כל אחד מביניהם. כיצד הם משתלבים ומשלימים האחד את משנהו למערכת הרמונית עשירה ונהדרת...

בקסמו האישי הוא שובה את רגשותיהם ומטה אותם אל הערכים שהוא מציג לפניהם, ממש כמו ששש שלהבות המנורה, --המגלמות את ששת הרגשות הפונות אלי הקנה האמצעי – המשקף את הרצון, ופונה אל קדש הקודשים...

מחנך אלוף זה מאמין ונשבע אמונים כי אין דבר עומד בפני הרצון לנגד לו, למנוע אותו ולהשביתו. אך לפני רצון זה עומד 'התענוג' - והוא כנר מאיר, משלהב ומחיה אותו.

רק מי שמצא את סוד התענוג הנצחי בעמקי הנפש של עצמו כדוגמת מחנך נשגב זה – ידע לשאוב מתהומות הנפש של תלמידיו את העונג הסודי והכמוס בנבכי הנשמה.


כאיל על אפיקי מים. הצייר ברוך נחשון, חברון

סיטואציה זו משקפת את סוד פריחת נשמתם של העם במעמד הר סיני, בשל העונג האין סופי שנמשך אליהם מהאלוקים ברגעים נשגבים אלה, והרגש שבהם לא יכול היה להכיל ולאחוז בעוצמות אדירות אלו של תענוג - ונשמתם פרחה מהם עם כל דברה ודברה.

כל דברה המשיכה אליהם מהעליונים עונג אלוקי פנימי, ייחודי ושונה. ועם כל המשכה, התעורר כוח התענוג העמוק, המקנן בהם, ובדרך ההתחברות של ה"הפנים בפנים" פרחה להם הנפש...

האנרגיות השליליות שקדמו למעמד זה, במרד במדבר... בחטא המתאוננים, בחטא המרגלים ובחטא בעל פעור, כשהעם התערה עם המדייניות – לא מנעו את החזון של המעמד הקדוש! הם החיו אותו והפיחו בו את רוח החיים!

המניעים האישיים של הילד, העומדים ברום עולמו ובמרכז חייו, מבלי ראות את טובת הזולת ואת תרומתו, שהוא עשוי להואיל להעניק לה ולהועיל לה – אינם משביתים את הקדושה העילאית אליה מוביל המחנך את תלמידיו!

דווקא המרד הגואה הזה הוא סוד העוצמה של הקודש.

היכולת להטות את שלהבות המנורה – את הרגש של הנפש הבהמית, היא הסגולה לשלהב את אש הקודש!

אנרגיה זו היא אדירה ונסערת, וכשמשתמשים בה לתדלק את האש השקטה של הנפש האלוקית – ואז נוצרת בערה, והיא ממתיקה את המרירות של המרי ושל הגאון המתרברב... את השחצנות וחוסר האכפתיות לכאבה של הזולת. בערה זו מטהרת את תנועת הרמיסה והקוטלת של לב שאינו מרגיש, מבין, ואינו יודע וחש ביוקרה של ערכי האמת...

שבעת השבועות שבין יציאת מצרים ומעמד הר סיני – מיועדים לדלות את הנפש הבהמית ממצריה ולהשוות לה את הטוהר והספירות של אבן הספיר בימי הספירה...

בהזדככותה – בשל האותות והסימנים, שנתנה בה הנפש האלוקית, ניתן להתבונן אל תוכה ולהבחין בשל צלילותה והיטהרותה הפלאית, את המתרחש במעמקיה. בימי הספירה – ניתן להתבונן לעומקה של נפש ולחזות ולהבחין שבשל העבודה של 49 הימים, סרה הזוהמה והצחנה שבה ובחדירה לעומקה ניתן להבחין בברור כי פיה וליבה שווים!

האנרגיה הנועזת הזאת, שבאופן מדהים ופלאי שינתה את חזותה הפראית, הרומסת ומשמידה – והפכה כנועה... בטלה ומצייתת - היא סוד התענוג האלוקי.

את רז העונג הזה, העביר האלוקים מפנימיותו אל פנימיות אל לב העם במעמד של "פנים בפנים" – ועונג זה נמשך אלינו בכל שנה ושנה במועד זה ומלבב אותנו מחדש. בהדרכתם של מחנכים מוכשרים, היודעים לכבוש את לבבותינו ולהפוך מתוך עונג והנאה פנימית במשך כל ימות השנה את המרי והשובבות שבנו - לאנרגיה טהורה וזכה של עונג, שהוא עמוק, פנימי ושאינו נשכח לנצח....

אך מה עשוי לפגוע בו, לטשטש אותו ולהביאו חלילה למצב של שכחה?

כשדוד התענג על חוקי האלוקים והוא דימה אותם לזמירות, הענישו האלוקים הטוב והשכיח ממנו הלכה שכבן 5 נשבע עליה בשנתו – כי את ארון הברית נושאים על הכתפיים, ודוד הסיעו בעגלה קשורה לשוורים. – מדוע?????

דוד התייחס אל החוקים בסקירה כללית, מבלי לחדור ליחידותה של כל מצווה ומצווה ולדלות ממעמקיה את העונג האלוקי הכמוס ובלום בה.

הוא דימה את החוקים לזמירות ונתכוון להביע את האושר שלו בשעה שמקיים כל מצווה, מבלי לראות את ההבדל שבינה והמצווה האחרת, היות והמשותף ביניהן – הוא הרצון האלוקי הבונה מצווה זו. הוא חש אושר בקיימו כל מצווה, היות והוא מתחבר עם האלוקות הצפונה במצווה ולכך כוונת המילים "אשר (אושר) קדשנו במצוותיו.. (צוותא והתחברות)

העובדה שאת הארון נושאים על הכתפיים ואסור להפנות אליו את הגב, מהווה סמל כי אין להראות כתף לתורה... אין ללמוד אותה במשיכת כתף... ללא רוח חיים וחשק... ללא עונג אזי היא נשכחת!

העובדה שהלוחות היו כתובים מכל עבריהם בצדם הקדמי והפנימי מורה, שיש לחדור בלימוד התורה לעומקה של תורה... לסוד ולרז שלה!

שם מקננים הטעם והעונג שלה!

לימוד כזה אינו נשכח לנצח – הוא הופך לחלק וההוויה של הלומד!

לימוד זה מדומה לשעשוע.

היות ובכל משחק מקנן עונג ספציפי מייחד רק אתו ומי שמשתעשע וחודר לעומקו של משחק – רק אז מפיק את ההנאה המרבית שבה, ועונג זה לא ישכח!

רק מי שנוגס לעומקו של פרי ערב ומניח לטעם הזה לחדור אל העצם שבו – יחווה תחושה עסיסית של עונג מרווה שלא יישכח לנצח!

חג שבועות שמח מתוך קבלת התורה בפנימיות!