משה בן-חיים

21 בינואר 1945. המלחמה הנוראית מכולן, נמשכת במלוא עוזה. בעלות הברית נגד הנאצים בשלבי מיטוט מתקדמים של הנאצים. יון דגן, מפקד טנק צעיר, בן 19, שועט עם הטנק עליו הוא מפקד בחזית של אש ותמרות עשן. העיניים צורבות מאבק ופיח, ומחוסר שינה. ראשו מעל לצריח, לכוון את הצוות של הטנק הסובייטי מדגם t-34 ולשלוט על הנעשה מסביב, להיות מוכן לכל תרחיש במהלך הקרב.

עד היום, ממרומי גילו בגיל 90, לא מצליח דגן להבין מה גרם לו אז באותו רגע גורלי לפני 70 שנה, בלי לראות שום דבר דרך ענני העשן ואובך הקרב, לשאוג לתותחן: "צריח ימינה!" ומיד אחרי זה: "פגז נגד טנקים – טען!" ומיד: "אש!" פגז מתותח ה-85 מ"מ עשה את דרכו בשריקה היישר אל ליבו של טנק גרמני.


טנק סובייטי מדגם t-34 עליו פיקד יון דגן במלחמה. בצד ימין: יון דגן כלוחם

שנייה לאחר-מכן, פגז של הטנק הגרמני פגע בטנק של דגן, ואז... הוא התעורר בבית חולים. הסתבר ששני הטנקים ירו זה על זה באותו רגע ממש, ואת העובדה הזו ידע יון דגן כשהחלים מפציעתו בבית-הרפואה, כשקיבל מכתב מהצבא הסובייטי המסביר את שהתרחש בקרב.

"לא יודע עד היום מי צעק את הפקודות הללו, לא ראיתי דבר", מספר יון דגן. "זה היה נס שהציל אותי, עובדה שאני מדבר איתך היום".

ונחזור להתחלה: בטקס שהתקיים במוזיאון "יד לשריון" בלטרון ביום רביעי, הוקם ה"מוזיאון לחיילים היהודים שלחמו במלחמת העולם השניה", בציון 70 שנה לניצחון על הנאצים. הקמת המוזיאון היא ביוזמת האלוף חיים ארז, האלוף אהוד שני, ותת אלוף שמעון חפץ. כיבדו בהשתתפותם ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, נשיא המדינה רובי ריבלין, החיילים שלחמו במלחמת העולם ה-2 בנאצים, אישי ציבור ומוזמנים.


מר יון דגן בשיחה עם רוה"מ נתניהו ביום רביעי, במהלך הטקס בלטרון (צילום מתוך דף הפייסבוק של הוטרנים גיבורי מלחמת העולם השנייה)

את פרופ' דגן פגש עו"ד מרדכי ציבין ביום חמישי האחרון במהלך הטקס בלטרון. עו"ד ציבין פנה לוטרן עטור המדליות, ופתח עימו בשיחה, מתוך מטרה למצוא קשר לערים חב"דיות שבהם הוא נלחם ושחרר. לתדהמתו של ציבין, הוטרן סיפר לו שהוא השתתף כמפקד טנק בשחרור כמה וכמה ערים בביילורוסיה שמהוות ציון דרך היסטורי בחסידות חב"ד, כגון קלימוביץ' פולטובא, קרמנצ'וק, סראטוב, אורשא, ועוד. עו"ד ציבין הבין מיד שיש כאן היסטוריה.

ביום שישי, התקשרנו לפרופ' הוטרן, מר יון דגן, אולם הלה היה באמצע סעודה עם בני משפחתו ונכדיו לציון היום ההיסטורי. כאן יש לציין כי יום ה-8 במאי (או ב-9 במאי בארצות הגוש המזרחי) למניינם מצוין בעולם כיום הניצחון באירופה על הנאצים.

היו מזקני חסידי חב"ד שגם 'הרימו כוסית לחיים' ביום הזה, למרות שלא ערכו 'פארברינגען' של ממש. הן ביום הזה הנאצים ימ"ש קיבלו מפלה, ובכך ניצל למעשה העם היהודי. אלמלא הובסה גרמניה לא ניתן לתאר את האסון הגדול לעם היהודי ולעולם כולו.

לאחר שסיים פרופ' דגן את הסעודה, שכללה דג מלוח, תפוח אדמה עם קליפה, וודקה משובחת, כמו ב'ימים ההם', הוא התפנה לספר את סיפורו המדהים בשפה עשירה וקולחת, שגם קורטוב של חוש הומור משולב בה:

"אני מאוד מעריך את חב"ד, ואהבתי את הרבי", פותח יון דגן את דבריו. "האם הכרתי את הרבי? התשובה היא לא. אבל הרבי הכיר אותי. בעבודתי כמומחה לאורטופדיה וטראומטולוגיה... לכן בכל דבר שקשור לחב"ד, אני אשמח לשתף פעולה בעונג רב..."

יון דגן סיפר: "ביום רביעי, בטקס שנערך בלטרון פגשתי מישהו שהציג עצמו כחסיד חב"ד ושאל אותי על העיירות שאותם שחררתי. כשסיפרתי לו הוא התרגש והמשיך לשאול אותי עוד ועוד פרטים על המקומות הללו בזמן המלחמה. סיפרתי לו באריכות על כך".

מסתבר, שבמשך השנים הרבי הפנה פציינטים לפרופ' המומחה. על מקרה אחד הוא מספר: "אישה אחת מבני ברק, נאלצה לבצע ניתוח בעמוד השדרה. היא כתבה לרבי, והתשובה לא בוששה להגיע: יש להתייעץ עם פרופ' דגן. מה שהוא יגיד – כך לעשות. פרופ' דגן התפלא אז מאוד. "מעולם לא היה לי קשר עם הרבי ומאוד התפלאתי. חשבתי לעצמי: אולי חברי חסידי חב"ד 'הלשינו' עלי לרבי? שאלתי אז חב"דניק תושב קרית מלאכי, והוא אמר שלא הזכיר עלי מילה אחת אצל הרבי. פניתי גם לפרופ' ברנובר, ושאלתי אותו האם הוא זה שסיפר לרבי עלי?


הרבי במהלך התוועדות (ארכיון)

"פרופ' ברנובר אמר לי: "לא סיפרתי כלום לרבי עליך. גם אני מהנדס בתחום מסויים, והרבי יעץ לי בתחום עבודתי למרות שלא למד בתחום זה. הרבי הוא נביא! מאז", אומר יון דגן בהתרגשות, אהבתי והערכתי מאוד את הרבי".

יון דגן נולד בעיר מוהילוב למשפחה רחוקה מאוד מיהדות. מאביו התייתם כשהיה בן 4, ואימו היתה קומוניסטית אדוקה. הוא עבד כשוליית נפח, ובקושי ידע לעצם היותו יהודי. אך בתוך הנשמה היהודית שלו, הוא חש צמאון ליהדות. מקרה אחד לא ישכח יון: יום אחד הלך לתומו סמוך לבית הכנסת בעיר מגוריו בעיר מוהילוב באוקראינה, ושמע קטע חזנות מבעד לחלונות בית הכנסת.

"אהבתי לשמוע מאוד את הנעימה המשתפכת, וזה מאוד ריגש אותי. נכנסתי לבית הכנסת והקשבתי לתפילה. מילה שמאוד אהבתי ששמעתי שם היתה... שם ה'. (אדו-שם) כל כך אהבתי והתחברתי למילה הזאת, היא היתה קסומה בעיני", הוא מתאר ברגש רב. אך ההתרגשות לא ארכה זמן רב, כשנודע לאימו על ה'ביקור' של הילד בבית הכנסת, ועל כך הוא נענש קשות.

כשהיה בגיל 16, פלשו הנאצים ימ"ש לבריה"מ, ויון מיודעינו התנדב לצבא האדום במסגרת פלוגת מתנדבים תלמידי תיכון. הוא השתתף בהגנת העיר מוהילוב מפני הכוחות הרומנים שותפי הנאצים. באחד הקרבות נפצע ופונה לבית חולים עורפי.

ביוני 1942, לאחר שהחלים מפציעתו, חזר יון דגן לשירות. הוא נשלח לחזית, שם צורף אל חטיבת המשמר המשוריינת ה-2, במסגרתה לחם עד לינואר 1945. תחילה היה מפקד מחלקה ולאחר מכן מפקד פלוגה. חטיבתו הייתה יחידת ההבקעה של החזית הביילורוסית הראשונה. בכל מבצע התקפה היא שימשה כחוד החנית בהבקעת קווי ההגנה הגרמנים. מסיבה זו רמת האבדות בחטיבה הייתה גבוהה מאוד ביחס ליחידות שריון אחרות. דגן, אשר הצליח להחזיק מעמד ולהישאר בחיים לאורך זמן בחטיבה, זכה לכינוי "בר מזל".

במסגרת החטיבה השתתף דגן בקרבות בביילרוס אוקראינה וליטא. במהלך הקרבות צוות הטנק בראשות יון דגן השמיד 12 טנקים ו4 משחיתי טנקים גרמנים ובנוסף לכך גם מספר תותחים ומרגמות.

יון דגן זוכר בפרוטרוט כל דגם של טנק אותו השמיד, והוא מפרט: "12 טנקים גרמניים, ביניהם אחד "טייגר", שמונה "פנתר" (שעלו על הטנק שלו מבחינת כוח האש והשריון) ארבעה נגמ"שים, ותותחים הוא כבר הפסיק לספור. "תותח היה מסוכן יותר מטנק. טנק, אתה רואה. תותח, אתה רואה רק אחרי שהוא ירה עליך פגז ראשון. את הפגז השני אתה חייב לירות עליו ולהשמיד אותו..."

על אומץ ליבו בקרבות עוטר יון דגן בעיטור הדגל האדום, עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה מדרגה ראשונה וב-2 עיטורי המלחמה הפטריוטית מדרגה שנייה. ב-21 בינואר 1945, נפצע יון דגן קשה מאוד מרסיסי פגז שחדר לטנק שלו. את הסיפור על הקרב ההירואי הזה, קראתם בתחילת הכתבה, ואותו מגדיר יון דגן כנס גדול.

הרופאים בבית-רפואה שדה הצליחו להציל את חייו, אך לאחר פציעה זו כבר לא היה מסוגל להמשיך בשירות הצבאי. בקיץ 1945 שוחרר יון דגן מהצבא בדרגת סגן, כאשר בעקבות הפציעה הוכר כנכה מלחמה.

לאחר השחרור מהצבא הוא התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה לרפואה בעיר צ'רנוביץ. לאחר סיום הלימודים עבד כאורטופד בבתי החולים של קייב. בהמשך התמחה בטראומטולוגיה והיה בין המובילים בתחום זה בברית המועצות. במהלך עבודתו פרסם קרוב ל90 מאמרים מדעיים בנושא טראומטלוגיה.

בשנת 1977 עלה לישראל, התיישב בגבעתיים והמשיך לעבוד כאורטופד במשך למעלה מ-20 שנה. כאן מגיע הסיפור עם ה'פציינטים' שהרבי הפנה אליו, מבלי שיון עצמו הכיר כלל את הרבי.

בזמן ששחררת עם הצבא האדום ערים שהיו תחת כיבוש נאצי, פגשת יהודים?

"איזה יהודים... לא פגשתי בכלל בני אדם. רק דם ואש ותמרות עשן. בקלימוביץ' למשל, הכל נראה שרוף ושחור. גם אם הייתי פוגש יהודים, לצערי הרב לא ידעתי בכלל מה זה יהודי".

על התקרבותו ליהדות מספר יון דגן:

"כשהייתי בן 19, הייתי מאוד רחוק מיהדות, בקושי ידעתי שאני יהודי. הניסים שקרו איתי במלחמה, ובפרט מה שקרא לי בטנק, שלא ראיתי כלום ונתתי פקודה לירות לכיוון הנכון. רק בגיל 30 בערך, ראיתי לראשונה בחיי ספר תנ"ך ישן ברוסית, והתחלתי לקרוא אותו בשקיקה. בהתחלה, כשלמדתי את חומש בראשית, חשבתי שמדובר (ח"ו) באגדה יפה. לאט לאט, התקדמתי לספר שמות, ושם ראיתי פתאום את עם ישראל, הרבה לפני כל העמים שיש אחר כך. ואיזה הוראות (מצוות) מיוחדות הם קיבלו, זה רק משהו שלא מהעולם הזה! התחלתי לחשוב והבנתי שאני יהודי. בתקופה זו, התחלתי להבין שהקב"ה שמר עלי כל המלחמה באופן ניסי ביותר", אומר דגן. גם על מציאת בת זוגו הוא מספר שחווה נס נוסף, ושאביו נגלה אליו בחלום וברכו על השידוך. כשהיה בארץ, שמר על קשר עם שני חסידי חב"ד מעולי רוסיה, ואחד מהם היה פרופ' ירמיהו ברנובר.

יש לך מסר לדור הצעיר?

"כשאני מדבר לפני בני נוער, אני שואל אותם כך: "מהי הדת הכי קשה בעולם?" והם שותקים – לא יודעים מה לענות לי. ואני עונה להם: האיתאיזם. מי שלא מאמין, הוא מאמין בדת שלא צריך להאמין בה. אני מדען, ולמדתי על מבנה ה-dna. כדי לבנות אותו, צריך להיות מישהו יותר מדען מכל המדענים בעולם יחד!"

"לעיתים השכנוע שלי גם עובד", מציין יון דגן, ומספר בנימה אישית: "אני היום לא יהודי כל כך טוב. עושה קידוש בשבת, אשתי מדליקה נרות. אבל, בני שיחי' הוא כבר דתי ב"ה, וזה מהווה לי מקור לגאווה גדולה".

על הסעודה שערך זה עתה לציון יום הניצחון על הנאצים, הוא מספר:

"עכשיו ערכנו סעודה על דג מלוח, תפוח אדמה מבושל בקליפה, וודקה, כמו פעם. כוסית ראשונה, שתינו ושתקנו, לזיכרון. כוסית שנייה, הרמתי אליו (לקב"ה) למעלה ואמרתי: הכל בזכותך! הוא נתן לי 70 שנה של ניצחון על גרמניה הנאצית!"

גיבור אמיתי ---